בבוקר הורסים לתלמיד את הבית, בצהריים הוא יושב בשיעור אזרחות

"המציאות מדברת בעד עצמה, והיא לא תואמת את מה שכתוב בספרי הלימוד". הכפר הלא מוכר אום אל-חיראן בנגב, באוגוסט 2015 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אין זה סוד כי מאז 7 באוקטובר נרשם צמצום דרמטי בחופש הביטוי של האזרחים הפלסטינים בישראל. כל פוסט ברשתות החברתיות, כל התבטאות ציבורית, עלולים להוביל למעצר, לפיטורים או לרדיפה משפטית. המציאות הזו משפיעה על כולם, אך בצורה מיוחדת על מורים – ובמיוחד על מורים לאזרחות, שתפקידם הוא ללמד בדיוק על חופש הביטוי, על דמוקרטיה ועל שוויון זכויות.

איך מלמדים על ערכים דמוקרטיים כשחופש הביטוי שלך עצמך מוגבל? איך מסבירים לתלמידים על שוויון כשהם חיים בכפרים לא מוכרים ורואים את הפערים במו עיניהם? ומה עושים כשתוכנית הלימודים דורשת ממך להציג נרטיב אחד בלבד, שסותר את המציאות שאתה ותלמידיך חווים?

>> הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

מורי האזרחות הערבים בישראל מוצאים את עצמם במאבק יומיומי בין החובה המקצועית למצפון האישי. הדיר אבו שנב, מורה לאזרחות בצפון, מתארת את הסתירה: "אנחנו מרגישים חוסר ביטחון. אבל אנחנו ממשיכים, כי התלמידים שלנו צריכים אותנו".

אבו שנב היא גם רכזת פורום מורי אזרחות ערבים, פורום עצמאי המוכר על ידי משרד החינוך, שהוקם באוגוסט 2016 כתגובה לשינויים בתוכנית הלימודים שהכניס שר החינוך דאז, נפתלי בנט. המורים שהקימו אותו האמינו שהשינויים מעוותים את הנרטיב הפלסטיני ומחזקים את הנרטיב הציוני המסורתי. הפורום כולל כיום כ-550 מורים מכל הארץ, המאמינים בזכותם של תלמידים ערבים ללמוד את מקצוע האזרחות בשקיפות.

מאי 2021: נקודת מפנה

עוד קודם ל-7 באוקטובר, נרשמה הסלמה ביחס המדינה כלפיה אזרחיה הפלסטינים בעקבות אירועי מאי 2021 ("היבת אל-כראמה"), שפרצו על רקע פשיטות משטרתיות על מסגד אל-אקצא והתנגדות לפינוי תושבים בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים.

"לפני היבת אל-כראמה היה לנו יחסית חופש לדבר על נושאים פוליטיים בכיתה. היינו פחות מפוקחים", אומרת אבו שנב. "אבל אחריה, ועוד יותר אחרי 7 באוקטובר, הפיקוח התעצם משמעותית". המעקב כבר לא מוגבל למה שקורה בכיתה; הוא התרחב גם לרשתות החברתיות ולחיים האישיים של המורים.

"הפיקוח התעצם משמעותית". הדיר אבו שנב (צילום: באדיבות המצולמת)

לפני 7 באוקטובר, תוכנית הלימודים באזרחות בחברה הערבית בישראל היתה זהה בעיקרה לזו של כלל מערכת החינוך, אך כללה התאמות תרבותיות וחברתיות. משרד החינוך קבע תוכנית לימודים משותפת למגזר היהודי, הערבי, הדרוזי והבדואי, שכללה נושאי ליבה כמו עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם, מוסדות השלטון וחוקים מרכזיים. בתי הספר יכלו לבחור נושאים להעמקה, כמו זהות אזרחית, יחסי רוב-מיעוט או סוגיות אזרחיות אקטואליות.

התוכנית כללה התאמות לחברה הערבית: הכרה בזהות הכפולה של אזרחים ערבים – בין אזרחות ישראלית לזהות לאומית פלסטינית, דיון ביחסי רוב-מיעוט ומטלות ביצוע מותאמות, שבהן תלמידים יכלו לבחור נושאים רלוונטיים לחייהם כמו אפליה, שוויון או השתתפות פוליטית של ערבים בישראל.

הספרים הרשמיים נכתבו בעברית ובערבית, וחלק מהמורים שילבו מקורות חיצוניים, מאמרים או תכנים ביקורתיים, כדי להרחיב את השיח מעבר לדיון הבסיסי. לא היתה התמקדות רבה בנרטיב הפלסטיני ההיסטורי, אך ניתנה אפשרות לדון בזהות ובאתגרים של אזרחות במדינה יהודית ודמוקרטית.

אבל אחרי 7 באוקטובר, המצב השתנה. בישיבות צוות ובהדרכות, מפקחים מטעם משרד החינוך העבירו הנחיות ברורות למורים. "אמרו לנו במפורש: 'אל תשתמשו במילה חמאס, בשבילנו אלה טרוריסטים'", מספרת אבו שנב. "כשמדברים על הצד הפלסטיני, נדרש מאיתנו להשתמש רק במילה 'מחבלים' או 'ארגוני טרור'.

"מצד אחד, אני מחויבת ללמד את התוכנית לפי משרד החינוך מנקודת מבט ישראלית. מצד שני, האמונות הפוליטיות שלי כפלסטינית דוחפות אותי ללמד גם את הנרטיב הפלסטיני. זה מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי".

כדי להתמודד עם הסתירה הזו, מורים רבים נאלצים למצוא דרכים עקיפות. אבו שנב מספרת על אחת מהן: "כשאני מלמדת את ההמנון הישראלי, אני מוסיפה המנונים של מדינות אחרות כדי שאוכל ללמד גם את ההמנון הפלסטיני מבלי להיחשף לרדיפה משפטית".

ספרי לימוד שמוחקים את הנרטיב הפלסטיני

ד"ר שרף חסאן, חוקר ומרצה לאזרחות ולסוציולוגיה במכללת אורנים, מצביע על בעיה עמוקה יותר. הוא היה בין המתרגמים הערבים שסירבו לתרגם את ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל" לערבית.

"בשנים האחרונות, ספרי האזרחות שמציע משרד החינוך הם ספרי לימוד שמכחישים חלקים רבים מהידע הפלסטיני", הוא אומר. "הספר המדובר מאמץ חזון ציוני המופנה לתלמידים ערבים, ומטרתו לנרמל את רעיון האזרחות במדינה שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית".

לדבריו הספר, שיצא לאור ב-2017 ואושר להוראה בבתי הספר ב-2023, מדיר לשוליים את הנרטיב הפלסטיני ומעלים סוגיות מרכזיות כמו הנכבה, האפליה והזהות הלאומית. "מאז 2017 לא היה מומחה אקדמי ערבי מעורב בפיקוח על כתיבת ספר האזרחות או בייעוץ לגבי תוכנו".

חסאן מצביע על שינוי דרמטי: "בעבר הספרים כללו לפחות כמה פרטים מתוך הנרטיב הפלסטיני, כמו יום הנכבה – הזיכרון השנתי של הפלסטינים לגירוש שלהם ב-1948 מאדמותיהם ובתיהם. 750 אלף איש גורשו מבתיהם במקביל להקמת מדינת ישראל. אבל בספרים החדשים, כל זה נעלם".

"750 אלף איש גורשו מבתיהם במקביל להקמת מדינת ישראל. אבל בספרים החדשים, כל זה נעלם". פליטים פלסטינים בנכבה

הנתונים שחסאן מציג מדברים בעד עצמם. "מאז 2017, הנושא הפלסטיני לא עלה על 2% מתוכן ספר הלימוד, שמונה כ-500 עמודים. לעומת זאת, הפרק על המדינה היהודית תופס 45% מתוכן הספר – 225 עמודים, כמעט מחצית מהספר.

"איך אנחנו מלמדים את התלמידים שלנו על זכות השוויון והידע", הוא שואל, "כשאין שוויון בידע באמצעי שמשרד החינוך מכיר בו?"

לדברי חסאן, הספר לא משקף רב-תרבותיות אמיתית, אלא כופה נרטיב חד-צדדי. "התוכנית מחזקת מושגים של ציות ונאמנות למדינה מבלי לפתוח מרחב לביקורת או לחשיבה ביקורתית. המדינה ומשרד החינוך מנסים למחוק כל הזדמנות למורים או לתלמידים לחשוב על הסוגייה שלהם, אף על פי שאותם ספרי אזרחות מדברים על זכות השוויון".

כשהמציאות סותרת את ספרי הלימוד

הסתירה בין תוכנית הלימודים למציאות מחריפה במיוחד בנגב. מתוך כ-550 מורי האזרחות הערבים בפורום, כ-175 מהם – כ-30% – מלמדים בנגב, רובם ביישובים הבלתי מוכרים. אבו שנב אומרת: "יש תלמידים שביתם נהרס בבוקר על ידי הצבא והמשטרה הישראלית, והם מגיעים ללמוד על זכות השוויון באותו יום. איך זה הגיוני?"

מיסון סעאידה, מורה ומחנכת בבית הספר התיכון המקיף ערב א-שבלה, מתארת את הקושי: "איך ירגיש תלמיד שנכנס לכיתה שאינה מצוידת במינימום של הציוד הבסיסי? איך ירגיש כשהוא רואה בתי ספר אחרים במגזר היהודי מצוידים ומסודרים, בעוד הוא גר באזורים לא מוכרים כמו אום אל-ע'נם ואין הכרה בזכויותיו כתלמיד?"

התלמיד לא צריך רק כיסא לשבת עליו, היא מדגישה, אלא כיתה שמבטיחה לו תנאי לימוד הולמים. התלמידים חיים בין הפחד מאובדן האפשרות להגיע לבתי הספר בגלל המרחקים שהם עוברים כל יום, לבין התנאים הדלים שבתי הספר בנגב מספקים. "אם התלמיד מחויב ללמוד על שוויון, על המדינה להוכיח את התיאוריה הזו בפועל ולא רק בספר אזרחות".

אחד מתלמידיה של מיסון, תלמיד כיתה י', מספר על הפער בין הלימודים על זהות ישראלית לבין המציאות שהוא חי בה: "הזהות שלי לא נכתבת בספרי לימוד – היא מתעצבת בתוכי, בין מה שאני לומד לבין מה שאני חי.

"בשבוע שעבר, בארבע בבוקר, שמעתי קול של דחפורים מתקרבים לבית הקטן שלי, שמאכלס שבע נפשות. הקטן ביותר הוא אחי, בן 3 חודשים, ואבא שלי נכה על כיסא גלגלים. רצנו בכל הכוח מחוץ לבית. תמיד שמעתי את קול הדחפורים בכפרים הסמוכים, התרגלתי לשמוע את זה. אבל לא חשבתי שיום אחד אני אהיה זה שהבית שלו נהרס. למה הרסו את הבית שלי? כי הוא נבנה ללא רישיון. אבל איך אפשר שהבית שלי יהיה מורשה בכפר לא מוכר? בסוף הרסו את הבית שלי, ועכשיו אנחנו גרים באוהל זמני באום אל-ע'נם".

"איפה המשטרה שאמורה להגן עליי ועל החברה הערבית מהרצח והאלימות?" מחאת האזרחים הפלסטינים נגד הפשיעה המאורגנת, בכיכר הבימה, ב-6 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אבו שנב מספרת על תלמיד שתיאר באוזניה עד כמה הוא מרגיש שחיי הערבים לא חשובים ושדמם זול. "הבוקר, בדרך לשיעור הראשון שלי בבית הספר, שבו אמור הייתי ללמוד על תפקיד השוויון במדינה, ראיתי מישהו יורה למוות באקדח באדם אחר בדרך. הסתכלתי ימינה וראיתי שוטר", סיפר לה.

התלמיד שאל את השוטר: "איפה המשטרה שאמורה להגן עליי ועל החברה הערבית מהרצח והאלימות? איפה הזכות שלי כאדם לחיות בשלום? למה אתה לא עושה את תפקידך כשוטר ששומר על הביטחון?" אבל השוטר לא השיב.

אחר כך התלמיד פנה לאבו שנב: "איך את יכולה כמורה ללמד אותי שמדינה גזענית פועלת ליישם שוויון, כשאני רואה את המציאות במו עיניי? זה כאילו שאת לא מלמדת אותי את האמת".

מתוקף תפקידה כרכזת הפורום, אבו שנב שומעת תלונות דומות מעמיתיה בנגב באופן קבוע. "הרבה מורים מספרים שהם פשוט לא מצליחים לשכנע את התלמידים במה שהם מלמדים", היא אומרת. "המציאות מדברת בעד עצמה, והיא לא תואמת את מה שכתוב בספרי הלימוד".

המציאות שמתארים המורים כוללת תלמידים שהולכים שעה וחצי ברגל ללא תחבורה ציבורית כדי להגיע לבתי ספר עם תשתית ירודה. "התלמידים לומדים בתנאים שאינם דומים בשום צורה לבתי הספר היהודיים", היא אומרת.

כך, מורי האזרחות הערבים מוצאים את עצמם במאבק יומיומי. מצד אחד, עליהם לעמוד בדרישות משרד החינוך ולהעביר את תוכנית הלימודים כפי שהיא נקבעה. מצד שני, הם לא יכולים להתעלם מהמציאות שתלמידיהם חיים בה ומהזהות הפלסטינית שלהם עצמם.

"אנחנו ממשיכים ללמד, אבל תחושת חוסר הביטחון קיימת כל הזמן", מסכמת אבו שנב. "אנחנו מנסים למצוא את האיזון בין החובה המקצועית לבין המצפון האישי, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר".

לילא בתריס היא עיתונאית מהעיר נצרת, בעלת תואר ראשון בתקשורת. היא מתעניינת במציאות הפלסטינית ורואה בכתיבה את קול האמת