newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה ארגון העיתונאים שותק בפרשת העיתונאי שובת הרעב מחמד אלקיק?

ישראל מחזיקה ארבעה עיתונאים פלסטינים במעצר מנהלי. אחד מהם, אלקיק, שובת רעב שלושה חודשים. אבל קולו של ארגון העיתונאים שיודע לגנות כשכוחות הבטחון תוקפים עיתונאים ישראלים, לא נשמע כשמדובר בפלסטינים שלא הוכחה אשמתם. ארגון העיתונאים: על פי בג"ץ אלקיק לא נעצר בשל תפקידו העיתונאי

מאת:

הפוסט נכתב יחד עם ג'ון בראון

אתמול (יום ג') עכבו שוטרי משטרת ירושלים את ויליאם בות', הכתב הראשי של הוושינגטון פוסט בישראל, ואת סופיאן טאהא ששימש כמתורגמנו משום שעובר אורח אמר לשוטרים כי בות' משלם לפלסטינים כדי שיתפרעו. לאחר שהתברר כי מדובר בהאשמה מופרכת הם שוחררו. עיתונאים רבים נזעקו להגיב על כך. משרד החוץ התנצל והסביר כי "זו תקרית מצערת. משרד החוץ יבקש ממשטרת ישראל את ההבהרות הנחוצות". המעצר גרם לבהלה כה גדולה בצמרת הישראלית עד שפתק הוכנס לראש הממשלה ששוהה כעת בברלין וזה הגיב במסיבת עיתונאים ואמר "תאמינו לי, אנחנו לא עוצרים עיתונאים".

מדובר כמובן בשקר גס. יותר מ-12 עיתונאים פלסטינים מוחזקים כיום בבתי הכלא הישראלים, ארבעה מהם בצו מנהלי ללא משפט: מוחמד קדומי, עיתונאי תושב רמאללה שנעצר ב-14 בינואר השנה, עלי אלעויוי, עיתונאי תושב חברון שנעצר ב-21 לאוקטובר 2015, אוסמה שאהין, תושב חברון שנעצר ב-10 לדצמבר האחרון, ומחמד אלקיק שעצור מאז ה-21 לנובמבר וגוסס במרכז הרופאי בעפולה בשל שביתת הרעב בה פתח לפני 85 ימים. על רקע אלו מעניין להסתכל על הפניקה שאחזה אתמול בעיתונות הישראלית, משרד החוץ, ועד לראש הממשלה שחרג ממנהגו ופנה בעצמו לתקשורת.

> העיתונאי שובת הרעב עומד למות והוא אפילו לא יודע למה

ראש הממשלה נתניהו במסיבת עיתונאים בברלין מתייחס למעצרו של כתב הוושינגטון פוסט (צילום מסך מתוך ערוץ 10)

ראש הממשלה נתניהו במסיבת עיתונאים בברלין מתייחס למעצרו של כתב הוושינגטון פוסט (צילום מסך מתוך ערוץ 10)

בינואר 2012 הוקם ארגון העיתונאים הישראלי כחלק ממהלך שנועד לשפר את תנאי העסקתם של אנשי תקשורת ועיתונאים וייצוגם מול התאגידים שהחלו לכרסם בזכויותיהם. בחזונו של הארגון מצוין בין היתר כי הוא הוביל מחאה נגד מעצר עיתונאים בהפגנות ופגיעה בסיקור ביהודה ושומרון.

"עיתונאי הוא לא עוד מפגין"

לא מדובר רק במעצרים ללא משפט. תקיפות  של עיתונאים פלסטינים ואחרים הם דבר די קבוע ברחבי הגדה. נדרש מאמץ כדי למצוא עיתונאי פלסטיני המסקר את הכיבוש שלא נפל לפחות פעם אחת קרבן לאלימות של חיילי צה"ל. כאן אפשר לקרוא בהרחבה של ראיון שקיים אורן זיו עם שלושה מהם.

רק ביום שישי האחרון פשטו כוחות צה"ל על כפר קדום עוד לפני תחילת ההפגנה השבועית ועצרו שני עיתונאים, מוחמד טוראבי, ואיימן נובאני, שחיכו במקום. עיתונאים פלסטינים רבים מדווחים על עיכובים ומעצרים, לעיתים אלימים, מצד החיילים. הצלם פאדי ערורי, העובד בסוכנות "מען" שהותקף על ידי שוטר מג"ב בשעה שסיקר הפגנה ליד אל-בירה; הצלם סאמר נזאל, המועסק בסוכנות "ראיא", שנורה ברגלו ע"י חיילים; צלם "וופא" חודיפה צרור, והכתב יזן טאהא שעוכבו למשך שעות ליד נבי סאלח; צוות הטלוויזיה מדובאי מוחמד אסאייד, מוחמד חסן, ורמי עבדו שעוכבו למשך שעות וחלק מציודם הוחרם; הצלם הפרילנס יוסף שכארנה שהוכה על ידי ארבעה חיילים עד שאושפז; חיילים שהכו וזרקו אבנים לעבר הצלם העצמאי חיים שוורצנברג; הצלם עסאם רימאווי, העובד בעיתון "אל חיאת אל ג'דידה", שבמהלך הפגנת יום הנכבה של שנת 2014 ברמאללה ירו חיילים כדור גומי שפגע בכתפו, סיפר אז שמפקד צבאי הורה לירות במיוחד לעבר עיתונאים שסיקרו את ההפגנה.

בינואר האחרון הוגש כתב אישום נגד שני מתנחלים אשר תקפו עיתונאי פלסטיני. התקיפה תועדה על ידי יחידת דובר צה"ל, אך אלו  סירבו לחשוף את התיעוד בטענה כי "היחידה המתעדת לא נועדה להפליל חיילים". ארגון העיתונאים בחר שלא לגנות את המקרה ולא את צה"ל על הסירוב לשחרר את התיעוד, כמו גם במקרה בו חיילים החרימו מצלמות של עיתונאי פלסטיני ומסרו למתנחל כדי שיהרוס אותה.  לעומת זאת הם בחרו לגנות את תקיפתו המינורית בהרבה של עיתונאי ערוץ 10 רועי שרון. במקרה שבו שוטר דחף באלימות את כתב "בחדרי חרדים" אלי שלזינגר בחר הארגון לשגר במחאה מכתב לשר ארדן. ביולי 2014 בחרו שם לגנות את פציעתה החמורה של צלמת "וואלה" מירי כדור ספוג בראשה. אך קולם לא נשמע כשבאותו חודש הצבא הישראלי החל במבצע 'צוק איתן' בו נהרגו לפחות 13 עיתונאים פלסטינים.

ארגון העיתונאים בחר לגנות גם את האלימות כלפי העיתונאי פוראת נאסר וצוות חדשות 2 בעפולה, אז אמרו שהם רואים בתקיפה "לא רק פגיעה בו אלא פגיעה בכלל העיתונאים – ללא הבדל של דת, גזע ומין", ואת תקיפתו של כתב גלי צה"ל יאיר שרקי על ידי שוטרים שם התבטאו כי "עיתונאי הוא לא עוד מפגין". אבל איכשהו, כשהעיתונאי אינו ישראלי אלא פלסטיני, נשמע רק קול דממה דקה.

ועוד ועוד דוגמאות, וכאלה נוספות מדי שבוע.

> צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו

חייל מרסק מצלמה של עיתונאי (צילום מסך מתיעוד של פלמדיה)

חייל מרסק מצלמה של עיתונאי (צילום מסך מתיעוד של פלמדיה)

מסרבים להביע סולידריות

בשלושת החודשים האחרונים כלוא העיתונאי מחמד אלקיק בלי משפט. רוב הזמן הוא אזוק למיטת בית חולים, גווע למוות כחלק משביתת הרעב שבה הוא נוקט במחאה על מעצרו המנהלי, שלדבריו הוא מעצר פוליטי על רקע עבודתו כעיתונאי המבקר את ישראל והרשות הפלסטינית. לדבריו, במהלך חקירתו, שכללה גם עינויים, הוא נחשד ב"הסתה עיתונאית". מאחר ומדובר במעצר מנהלי עד כה לא הציגה המדינה ראיות, או אפילו האשמה כלשהי נגד העיתונאי שובת הרעב, פרט לטענה הכללית שהוא מעורב בפעילות צבאית ושהוא משוייך לחמאס. רוב התקשורת הישראלית מקבלת את דברי רשויות הבטחון בצורה עיוורת, בלי שום בדיקה או ביקורת, למרות היסטוריה ארוכה של שקרים ועיוותי אמת מצד הממסד. לכן במרבית כלי התקשורת לא תשמעו שמדובר בעיתונאי, אלא ב"סתם" עוד איש חמאס.

על רקע הדברים האלה, פנינו אנחנו פעמיים בתקופה האחרונה לבכירים בארגון, וביקשנו מהם להוציא הצהרת תמיכה בקולגה השובת. בארגון התעלמו מפניות אלו. הסירוב של ארגון העיתונאים להציג סולידריות, או אפילו להעלות קול מחאה רפה מול העוולות האלה, כאשר קולגה שלהם גוסס למוות בלא שראו בדל של ראיה שתסתור את טענתו שהוא אסיר פוליטי שנכלא בעקבות עבודתו, מדאיג.

במקרה של אל-קיק מדובר בהתעמרות שיטתית ומתמשכת של כלל המערכת באדם אחד, עיתונאי, וזה הופך את שתיקתם לרועמת עוד יותר. העמידה מהצד של ארגון המתיימר להיות סולידרי כאשר המערכת עוצרת, מענה, מחזיקה ללא משפט, ומתעקשת לגרום לו למות, בלי להציג בדל של ראייה? כאן חייב לעבור קו אדום ועבה.

> שובת הרעב מחמד אלקיק: "אני עיתונאי, והמעצר שלי לא חוקי"

העיתונאי מחמד אלקיק ביום ה-76 לשביתת הרעב שלו במחאה על מעצרו המנהלי בבית החולים "העמק" בעפולה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

העיתונאי מחמד אלקיק ביום ה-76 לשביתת הרעב שלו במחאה על מעצרו המנהלי בבית החולים "העמק" בעפולה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הצהרת נאמנות

ארגון העיתונאים מסר בתגובה לכתבה זו כי "לאחר היוודע דבר מעצרו המינהלי של מוחמד אל-קיק והיותו שובת רעב, ארגון העיתונאים החליט לפנות לגורמי הביטחון כדי לבקש הבהרות בנוגע לסיבת המעצר ולהבין האם יש לה קשר למילוי תפקידו העיתונאי. תוך כדי הכנת הפנייה ובירור העובדות, בית המשפט העליון נדרש לסוגיה ופסק כי על פי החומרים המסווגים שהובאו לידיעתו 'יש בסיס לאמור בתגובת המדינה, שהעותר חשוד במעורבות בפעילות צבאית עדכנית, בפעילות כותלה אסלאמיה באוניברסיטת ביר זית, ובקשר בטחוני מול פעילים ברצועת עזה' וכי יש לכך 'ראיות מודיעיניות משמעותיות'. מרגע שהחשדות אינם עוסקים בפעילות העיתונאית, ארגון העיתונאים לא יתערב במקרה, בדיוק כפי שלא היה נזעק להגן על עיתונאי שחשוד באונס או בעבירות בנייה רק מעצם היותו עיתונאי".

התגובה הזו בעייתית במספר מישורים: ראשית, אלקיק היה כלוא מעל חודשיים וחצי לפני שבית המשפט פסק מה שפסק. מעבר לקבלת עמדת מערכת הבטחון כפי שהיא, ההסתמכות העיוורת על מידע שלא נמצא ברשותם, מצביעה על סטנדרטים נמוכים של עיתונות. האם גם במקרים אחרים עיתונאי יסתפק בתגובת האדם שמואשם במעשה נפשע שמצהיר כי הוא שולל את קיומו של פשע כדי להתעלם מהסיפור? חוסר ההבנה כי המשטר הצבאי במקרה הזה הוא בעל עניין ולא מקור אובייקטיבי היא תמוהה. בנוסף, ההתעלמות מהטענות כי אלקיק נחקר על "הסתה עיתונאית" ובחירה לעצום עיניים כלפי הטענות למעצר פוליטי אינן ראויות. ולבסוף, הניתוק המוחלט מהקונטקסט הכללי, מצדיקים התייחסות נוספת שאיננה מעניינה של רשימה זו.

בקשר לשתיקתם מול תקיפות העיתונאים הפלסטינים, ענו בארגון כי "ארגון העיתונאים רואה בעצמו אחראי להגן על כלל העיתונאים שפועלים בישראל – ללא הבדל של דת, גזע ומין או אזרחות. בכל פעם שסוגיית האלימות כלפי עיתונאים עולה – בין אם בראיונות ובין אם בדיונים בכנסת – נציגי הארגון מזכירים בכפיפה אחת עיתונאים ישראלים, פלסטינים וזרים. לצד ההתייחסות הכללית לתופעת האלימות נגד עיתונאים פלסטינים, הארגון פנה לכוחות הביטחון השונים גם תוך אזכור מקרים ספציפיים. להלן מספר דוגמאות משמונת החודשים האחרונים: ירי על צלם ליד הכפר קדום בדצמבר, תקיפת עיתונאים בכפר נבי סאלח באפריל, ירי על צלם באזור שכם במאי, פיזור אלים של עיתונאים באזור ג'ילזון ביוני. כל זאת למרות שהעיתונאים הפלסטינים לא רק שאינם חברים בארגון שלנו אלא אף החליטו באמצעות האיגוד שלהם להחרים את כלי התקשורת והעיתונאים הישראלים".

ובכן, הפניה לכוחות הבטחון חשובה, אך מכיוון שהדבר נעשה במסתרים, אין לו כל השפעה, לא על כוחות הבטחון, ולא על קורבנות האלימות הפלסטינים, ורק מעיד על הפחד בארגון מפני מראית עין של חוסר נאמנות בפני הציבור. כאשר מדובר בעיתונאים ישראלים ראינו כי הם ממהרים לפרסם גינוי מתוקשר ורועש, אך כאשר מדובר בפלסטינים – כמעט תמיד שקט. פרט לפניה אחת שריכזה את כל המקרים אותם הזכירו בתגובתם, היחס השונה הזה רק מחזק את התזה כי מדובר שתי מערכות ערכים, וכי עיתונאי פלסטיני לא יכול לצפות לסולידריות פומבית, בטח לו בשמו המלא, פריבילגיה לה יזכה עיתונאי ישראלי.

אפשר לסייג ולומר כי מדובר בארגון יחסית חדש הנלחם כדי לקבל הכרה. אבל אנו חיים בזמנים בהם לא ניתן לעמוד מהצד, והארגון צריך להחליט, האם מדובר בארגון עיתונאים על כל המשתמע מכך, או התאגדות לשיפור הזכויות הסוציאליות של חבריו, ורק של אלו. ונדמה כי אין דרך טובה יותר לסיים רשימה זו מאשר במילותיו של מרטין לותר קינג "בסופו של דבר לא נזכור את המילים של אויבנו אלא את שתיקת חברינו".

> מכתב לקוראים: שיחה מקומית והצנזורה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf