newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני נעדר, משמע אני קיים

ההחלטה של בני גנץ ויאיר לפיד להיעדר מההצבעה על הדחת עופר כסיף מבטאת בחירה אידיאולוגית רחבה יותר: הבחירה לא להגיד כלום, לא להציע דבר. מול הנחישות של סמוטריץ', האפסיות שלהם בולטת עוד יותר

מאת:
מלטף את משפחות החטופים, ושותף לממשלת הדמים שמקרבת את מותם. בני גנץ במסיבת עיתונאים, דצמבר 2023 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

מלטף את משפחות החטופים, ושותף לממשלת הדמים שמקרבת את מותם. בני גנץ במסיבת עיתונאים, דצמבר 2023 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

אף שאמירתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בראיון ב"כאן רשת ב'", כי החזרת החטופים "איננה הדבר החשוב ביותר" עוררה ביקורת רחבה, האמת היא שיש לשבח אותו עליה. סמוטריץ', באופן עקבי, הוא מהפוליטיקאים היחידים שמציגים לציבור משנה אידיאולוגית מסודרת, חזון ברור וגם את האסטרטגיה למימושו.

הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית

חזון בלהות, בלתי מוסרי, גזעני, אלים וקניבלי, אבל ברור, מנומק ולא מסווה. מה שסמוטריץ' רוצה איננו סוד: הוא רוצה הכרעה מלאה של הפלסטינים באמצעות טיהור אתני מסיבי, הכנעה והרג. מלחמת השמד שישראל מנהלת בעזה תואמת את שאיפותיו להפליא, והחטופות והחטופים הם הקטנים בקורבנות שהוא מוכן להקריב למענן. מי שהקשיב לאיש המסוכן הזה בשנים האחרונות לא יכול להרשות לעצמו להיות מופתע.

השאלה האמיתית, על כן, היא לא מה אומר או רוצה סמוטריץ', אלא מה רוצה המחנה הנגדי? מה האלטרנטיבה שהוא מציע? זאת, מתברר, תעלומה של ממש. מה מציע יאיר לפיד, שכינה את דבריו של סמוטריץ "חרפה מוסרית"? למה הוא מתכוון כשהוא אומר בכנס ועידת הנשיאים – עכשיו, לא לפני ארבעה וחצי חודשים – כי "הדרך לניצחון מתחילה במחויבות שלנו לחטופים", ובאותה נשימה גם שעלינו "לנהל מלחמה קשה ואכזרית", וגם "להישאר דמוקרטיה יהודית שמאמינה ברוח האדם"?

איך ייתכן שבליל ההבלים החלולים האלה הם כל מה שיש ליו"ר האופוזיציה להציע אחרי חודשים של מלחמה אכזרית, שלא רק ש"רוח האדם" לא שרתה עליה, אלא הביאה אותנו לבין הדין הבינלאומי לצדק באשמת רצח עם? כיצד הוא מסוגל להמשיך ולמכור את האוקסימורון של "המחויבות שלנו לחטופים" לצד הצורך לנהל "מלחמה קשה ואכזרית", כשלפחות 16 חטופים נהרגו בשבי חמאס, לפי נתוני הצבא (המספר המלא עשוי להיות גבוה יותר), ולפחות עשרה מתוכם נהרגו מאש הצבא עצמו, לפי תחקיר "המקום הכי חם", בעוד רק שלושה מהם שוחררו בפעולה צבאית? אם הדרך לניצחון מתחילה בשחרור החטופים, למה לפיד לא קורא בכל פה להפסקת המלחמה ולעסקה כוללת שתביא לשחרור כולם? מה הוא מציע, בעצם, שאיננו דרכם של נתניהו וסמוטריץ'?

גרוע ממנו בני גנץ. האידיוט הלא שימושי שנחלץ בפעם השנייה להציל את עורו הפוליטי של יריבו נתניהו והפך פעם נוספת למעין שילוב של סנשו פנשה ודני דין, ספק ישנו ספק איננו, מפלבל עיניים נוגות מול משפחות החטופים הממוטטות שמידפקות על דלתו, מלטף אותן, מדבר אליהן בנועם, מבטיח להן ש"עושים הכל" כדי להחזיר את יקיריהם, בעודו שותף לממשלת הדמים שמקרבת בכל יום למותם את אלה מבין החטופים שעוד בחיים. ממשלה שוויתרה עליהם ובפועל מממשת את המדיניות של סמוטריץ', הרואה בחטופים נטל ובמשפחות החטופים אויבים.

מקיים את מה שהוא מבטיח. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מקיים את מה שהוא מבטיח. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

זה שנים ארוכות, מחנה שלם נשבה בכישוף לפיו מספיק להסיר את נתניהו מהשלטון כדי לפתור את כל החוליים העמוקים של המדינה הזו. מחנה עצל מחשבתית ופחדן אידיאולוגית, שהסתפק בסיסמאות עמומות על "מדינה יהודית ודמוקרטית", מעולם לא הטריח את עצמו להתמודד עם הסתירה הפנימית בהגדרה הזו, ונמנם כאשר הימין הכריע לטובת היהודית ורמס ברגל גסה את הדמוקרטית.

נכון, המחנה הזה יצא בהמוניו לבלפור, ואחר כך לקפלן, וכילה את גרונו בצעקות למען הד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה, אבל במקביל סירב בעקשנות לדבר על הפיל שבחדר, היושב על קנה הנשימה של הדמוקרטיה המדומיינת וחוסם לה את מעבר החמצן. וכך המחנה הזה התגלגל ממחאה למחאה, מסוּנוָור מההמונים ברחובות, בלי להעמיד חלופה אידיאולוגית, פוליטית ומוסרית לחזון המשיחי של סמוטריץ' ונתניהו.

לכן כיום, כאשר הימין המשיחי הזה הוביל את כל תושבי הארץ הזו למלחמת גוג ומגוג המיוחלת שלו, אין למחנה שמולו כלים – לא פוליטיים ולא מוסריים – להציע אלטרנטיבה, כי גם היום, אפילו היום, מול נהרות הדם והשכול והאימה והסבל הלא יתואר, המחנה הזה אינו מסוגל לצקת תוכן אמיתי למילה הזו, דמוקרטיה. כי דמוקרטיה איננה רק פרוצדורות שלטוניות, אלא מערכת ערכים הכוללת תפיסות של שוויון, צדק, חירות, קדושת חיי אדם.

אילו היתה למחנה הזה משנה סדורה, המבוססת על הערכים האלה, גנץ לא היה צריך להתבזות כנושא כליו של נתניהו או לגמגם מול משפחות החטופים. הוא היה עומד בראש הקוראים לעסקה כוללת שתביא לשחרור כולם. אבל באין עמוד שדרה פוליטי או מוסרי, ההבדלים הקוסמטיים הזניחים בינו לבין נתניהו זולגים על פניו כמו איפור גרוע, והוא עומד מול האנשים המרוסקים האלה מבלי שתהיה לו כל אלטרנטיבה אמיתית להציע להם.

מחנה גנץ-לפיד ידע תמיד מה הוא לא רוצה להיות, אבל מעולם לא באמת מה כן. זה השתקף באופן גרוטסקי כמעט בהצבעה על הדחתו של ח"כ עופר כסיף. לפיד וגנץ נעדרו ממנה. כמעט מביך לכתוב את המילים האלה מרוב שהן טריוויאליות, אבל פוליטיקאים שמחויבים לרעיון הדמוקרטי לא רק שהיו מצביעים נגד הניסיון הנואל הזה להדיח בבריונות נציג של מיעוט נרדף, אלא אף מתקוממים נגדו מעל לכל במה אפשרית. אבל כתמיד, גם הפעם, העמדה היחידה שלפיד וגנץ (ולמרבה הבושה גם חברי מפלגת העבודה) הצליחו לגבש היא שהם לא רוצים לעמוד במקום שבו עומדים נתניהו ושותפיו. אבל ליצוק תוכן למילה הזו, דמוקרטיה? גדול עליהם.

אז לפני שמתרעמים על סמוטריץ', כדאי לדרוש דין וחשבון מאלה שהיעדרותם אמונתם, שאֵינוּתָם משנתם. הם אלה שמבטיחים לנו שינוי, שאין להם מושג כיצד לממשו או אפילו לדמיין אותו, וגוזרים עלינו את המשך ההתבוססות במציאות האסונית הזו. בניגוד להם, סמוטריץ' עושה בדיוק את שהבטיח לבוחריו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf