"אני הפגנה בתוך הפגנה": השמאל המזרחי ודילמת המחאה

"אני מקיא בפה כשאני רואה את כל דגלי ישראל", אומר לי ד"ר אבי-רם צורף, בהתייחסו להפגנות נגד ההפיכה המשטרית, "זה אומר לי שהמחאה הזו מנסה לחזור על השקר של יהודית ודמוקרטית. הסמלים האלה מבטאים את המגבלות של המחאה הזו בצורה בולטת, ויכולה להיות לי גם כמיהה מוסתרת ש[ההפיכה המשטרית] לא תיעצר כדי שהאנרגיות של המחאה יתועלו למקומות באמת דמוקרטיים ולא ערגה ללפני שלושה חודשים, כשגירשו אנשים ממסאפר יטא ומכפר שלם".

צורף, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר החוקר את ההיסטוריה של יחסי יהודים-ערבים בא"י העותומנית, הוא אחד מהפעילים שנותנים ביטוי לניכור שמרגישים רבים בשמאל בכלל, ובשמאל המזרחי בפרט, במחאות נגד ההפיכה המשטרית, וללבטיהם האם להצטרף אליהן. מטרת העל – התנגדות להפיכה המשטרית של ממשלת ימין קיצונית בשמרנותה – אמורה לגייס את מי שנאבק למען אוכלוסיות מוחלשות בישראל ובשטחים הכבושים. אך השיח על מקומם של פעילי שמאל ושמאל מזרחי בהפגנות הללו הוא מורכב, ועולים ממנו חששות היסטוריים לעמוד לצד גורמים פוליטיים שמתנכלים למאבקים למען שוויון.

"אני מכיר אנשים מהשמאל המזרחי, שאומרים לי 'שמע, זה בעצם לא מאבק שלנו, זה מאבק בין אליטות אשכנזיות'", אומר פרופסור יוסי דהאן, יו"ר הוועד המנהל של מכון אדוה לקידום שוויון וצדק חברתי ושותף ביוזמת הקולקטיב המזרחי-אזרחי, לצד צורף. דהאן מאפיין את המפגינים שיוצאים להגן על הסדר הישן בתור אויבים פוליטיים שלו, אשר תמכו במאבקים שביקשו לצמצם את זכות השביתה, לפגוע בחינוך הציבורי, למנוע צדק חלוקתי בקרקעות. הוא מודה כי הוא עצמו מרגיש ניכור עמוק כלפי חלק מהאנשים שמוחים לצידו, "אבל אני הולך להפגין וכותב ניירות עמדה, כי יש פה עניין גדול מאיתנו ומהרגישויות שלנו. רוצים לחסל את הדמוקרטיה. זה ברור לחלוטין".

"הקהל שאני שייך אליו רגשית נמצא בצד השני"

כמו דהאן, גם הבמאי התיעודי רון כחלילי החליט לפקוד את ההפגנות על אף הסתייגויות מהותיות. על ההפגנות נגד ההפיכה הוא אומר, "זה נראה לי כמו הדבר השמרני ביותר שיכלתי להעלות בדעתי. הסיסמאות [קוראות] 'אל תגעו בבית המשפט, תשאירו את הדברים כמו שהם'". לעומת שמרנות ההפגנות, כחלילי מזהה בקריאות של תומכי הרפורמה הדים של דרישות ממושכות והכרחיות לצדק. "התיקון בבית המשפט הוא דרישה מזרחית כבר למעלה מחמישה עשורים. הקהל שאני שייך אליו רגשית, שבטית, נמצא בצד השני, לא בקפלן. הוא המחנה שלי והוא מסתכל עליי ואומר לי, 'הם מוכנים עכשיו לעשות הכל כדי שלא יזיזו להם את הגבינה', והטיעון שלהם הגיוני בעיניי". כמו דהאן, גם כחלילי אומר שהוא יוצא להפגין כי הוא מרגיש שמדובר ברגע היסטורי שמאיים על קיומה של המדינה. "קודם שתהיה מדינה", הוא אומר.

לצד אלה, יש מי שחושבים שהרעיון שיש כאן מאבק משותף שגוי מיסודו, ונמנעים מלהשתתף במחאה. בדיון בעמוד הפייסבוק של כחלילי, כותבת הפעילה התרבותית חן אלמליח, "אני באמת ובתמים לא מבינה מה יש לאדם שמזדהה עם ערכים כמו חופש, אוניברסליזם ומהפכנות, לחפש בהפגנות שהכוח המניע, הקובע והקריטי שלהן בפועל הוא התאגדות של צבא וכוחות שמרניים".

כחלילי מתאר בפוסט שלו בפייסבוק סיטואציה שבה מפגינה נגד ההפיכה, שזיהתה אותו מסרטיו על מזרחיות וערביות, אמרה לו שמקומו אינו שם. תגובות לפוסט של כחלילי משקפות היסטוריה של היכרות מזרחית קרובה עם תחושת הניכור בהפגנות: הפעילה דינה דיין כתבה בתגובה כי ירקו עליה וקרעו לחבריה את השלטים בהפגנה להנגשת נחל העאסי לכלל הציבור; השחקנית חנה אזולאי הספרי כתבה שנאמר לה בהפגנה "חבל שהבאנו אתכם". מפגינים מזרחים ומהשמאל המזרחי נאלצים להתמודד עם כאלה שמתייחסים אליהם כאל טעות במרחב – במרחב ההפגנה נגד ההפיכה בוודאות, אבל כנראה גם במרחב ישראל-פלסטין.

"הפעם החלטתי שאני לא רוצה להיות בשום צד", אומרת שירה אוחיון, אשת חינוך וממקימות הקשת הדמוקרטית המזרחית. "כל העוצמה של המחאה כרגע היא כאין וכאפס לעומת המחאה שתקום אם המפגינים כיום יצליחו להביס את רוב העם. כי רוב העם נמצא בצד השני. חד משמעית. כרגע, החרדים והימנים לא יוצאים לרחובות. היום הדבר הכי חשוב הוא להקים ועדות פיוס בין אשכנזים ומזרחים מתוך שיח אמיתי. הבמה בקפלן זה לא זה. האם מישהו מוכן לתת גרגר אדמה שלו כדי לפתור את בעיית הדיור? האם מישהו מוכן לוותר על מקום באקדמיה או במערכת המשפט כדי לתת פתרון לבעיית הייצוג? האם פנינו באמת לשוויון אמיתי?"

אוחיון מזהה בתוך השמאל המזרחי חלוקה מעמדית, שמתבטאת במאבקים אליהם הם נרתמים. "למה כל האינטלקטואלים המזרחים לא יצאו להפגין קודם לכן? שתי הרפורמות שקרו – בחינוך ובכספי הפנסיה – הם חלק ממתווה קהלת. ידענו את זה. זה לא שפתאום כולם גילו שיש דבר כזה קהלת". אוחיון מציינת את העלאת גיל הפנסיה לנשים בממשלת בנט-לפיד-גנץ, שבה היתה שותפה "העבודה", מפלגתן של נעמה לזימי ואמילי מואטי, כרגע שבירה. "לנשים מוחלשות, מזרחיות, חד הוריות, שכל החיים שלהן עבדו בשלוש עבודות כדי לשרוד, העלאת גיל הפנסיה היא קטלנית". היעדר הפעולה של השמאל המזרחי ברפורמות הקודמות מרוקן מבחינתה את משמעות ההשתתפות במחאה הנוכחית. "אני חושבת שיש אלף סיבות בעולם לצאת למחאה, אבל לא בדרך הזאת. אין פה שום אחווה אנושית, אין פה שום קולקטיביות".

חוויה מערערת, גם במרחבים הבטוחים

כששאלתי את אבי דבוש, פעיל חברתי תושב שדרות ומנכ"ל "רבנים לזכויות אדם", איך הוא מתמודד עם הקולות שקוראים להימנע מלהגיע להפגנות נגד ההפיכה, הוא ענה "אני לא מתמודד עם הקולות. הם לגמרי בתוכי. ואצל החברים, המשפחה והשכנים שלי. וגם קולות של תומכים בחקיקה, שרואים בה פתח לשינוי, גם אם לא מדויק. אני לא צריך להכריע אותם וגם לא בטוח שכל הצדק אצלי". דבוש, שמשתתף, מארגן ומוביל מאבקים פוליטיים כבר שנים רבות, הוא בין מארגני ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית בבאר שבע, אשר ב-2 באפריל נפתחה בבקשה לחקור את הירי שהוביל למותו של מוחמד אלעסיבי בירושלים.

"בבאר שבע יצרנו במה מרגשת. מגוונת ואחרת. ביקורתית כלפי מערכת המשפט, אבל מחוברת למאבק הרחב. מדברת אמת לכוח השלטוני הדורס, אבל מתעקשת על המקום של הבדואים, המזרחים, הדתיים, דוברי הרוסית, יוצאי אתיופיה". הבמה בבאר שבע, לפי דבוש, היא סביבה בטוחה לאנשים שרוצים למחות נגד ההפיכה המשטרית, אך בה בעת למשוך את הדיון לכיוון מאבקים חברתיים שזוכים להתעלמות מצד רוב המפגינים.

>> "יש פה הזדמנות חד פעמית". בגוש נגד הכיבוש מרגישים שינוי

אך גם במרחבים הבטוחים והייעודיים בתוך ההפגנות עבור מפגיני שמאל ושמאל מזרחי מתרחשות חוויות מערערות. עו"ד ספיר סלוצקר עמראן היא ממייסדות שוברות קירות, אשר יחד עם תנועת כאןתוקם הקימו את "גוש הלא–מיוצגות" בהפגנות בקפלן ובבאר שבע, שהמפגינות בו קוראות לזכויות עבור פלסטינים, פליטים, להט"בים, יוצאי בריה"מ ואחרים. סלוצקר עמראן מתארת במאמרה ב"העוקץ" כי בזמן שעמדה בגוש הלא-מיוצגות, נעמדה על ידן קבוצת נערים ונערות שהחזיקו בשלט של עוצמה יהודית ובין היתר קראו קריאות גזעניות נגד ערבים.

סלוצקר עמראן זיהתה את אחד הצעירים מהתקופה שהפגינה לצידו בשכונת התקווה בדרישה לפתרונות דיור. היא התכווצה כאשר מפגינים נגד ההפיכה כינו את הנער ואת חבריו "ערסים", מילה בעלת מטען גזעני ומעמדי. לאחר מכן, שוטרים קפצו על הבחור הצעיר. כשסלוצקר עמראן, פעילה מנוסה, תדרכה את הנערים כיצד להגן על זכויותיהם בזמן מעצר, מפגינים נגד ההפיכה שעמדו לידה התפלאו וצעקו עליה "מה את עושה?". כפי שהאקטיביסטית סיון תהל כתבה, זירות מחאה הן זירות של יחסי כוחות כמו הזירה הפוליטית בדיוק. שום דבר לא נעדר מהן: לא אי השוויון המובנה בחברה הישראלית, ולא הכחשתו.

גם כאשר מארגני ההפגנות בקפלן הזמינו דוברת מזרחית-חברתית לדבר על צדק חלוקתי, הם קודם כל הזמינו אשת אקדמיה: ד"ר מירב אהרון גוטמן, ראש המעבדה החברתית בטכניון. ד"ר אהרון גוטמן ניצלה את הבמה כדי להעלות נקודות חשובות בנוגע לחלוקת קרקעות במדינה, כמו האופן שבו הצבא עשק את ירוחם בכך שנתן לעיר תמורה כלכלית זעומה עבור ניצול שטחה. כשקראתי עליה, תהיתי האם גוטמן אהרון – עילוי אקדמי אשר עשתה שני פוסט דוקטורטים, אחד מהם באוניברסיטת קולומביה – היתה דמות קלה יותר לעיכול עבור מארגני ההפגנה בקפלן ומשתתפיה ממזרחיות שלא מגיעות מהאקדמיה, אלא מהשטח.

במהלך אפריל, מארגני ההפגנות בקפלן הזמינו עוד דוברים ודוברות מהקולקטיב המזרחי אזרחי, אשר דיברו על צדק חלוקתי וייצוג הולם במערכת המשפט. נטע עמר שיף, עורכת דין שמתמחה בזכויות אדם וממקימות הקולקטיב, קיבלה תשואות כשתבעה מעל הבמה המרכזית "צדק, דמוקרטיה ושוויון לכולם, מהירדן ועד הים".

>> יוזמה מזרחית אזרחית אלטרנטיבית: הרפורמות הדרושות באמת

במסמך החזון המזרחי הדמוקרטי שפרסמו, מייסדות הקולקטיב הכריזו כי הן רואות במשבר הנוכחי הזדמנות "לעיצוב אופק דמוקרטי של ממש, לא כזה המתרפק בערגה על ימים עברו, אלא כזה המעוניין בשינוי מבני הכוח הדכאניים מיסודם, לטובת כלל היושבות והיושבים במרחב". חברות הקולקטיב הציגו בפני הנשיא הרצוג את המתווה שלהן לרפורמה משפטית, ועמר שיף ראתה בכך הצלחה: אמנם לא כל דרישותיהן נענו, אך מתווה הנשיא התייחס לעקרון הייצוג ההולם במערכת המשפט וסוגיית שיתוף הציבור בהליכי חקיקה. "הבסיס להתאגדות שלנו אינו נוכחות במחאה ולא מוגבל למחאה", אומרת עמר שיף.

בין המאבקים לצדק ולשוויון אותם עמר שיף מציינת כחלק מהדנ"א של הפעילות המזרחית, שמשמשים השראה לקולקטיב, הם מרד ואדי סאליב ומאבק הורי הילדים החטופים ממדינות האסלאם והבלקן. אירועי ואדי סאליב התחילו ב-9 ביולי 1959 בעקבות ירי שוטר בסבל עקיבא יעקב אלקריף, אשר התניע שרשרת של הפגנות ועימותים עם שוטרים ונציגי הממסד, שקיבלו הוראה מפורשת לדכא אותם בכל האמצעים. מאבקן של משפחות הילדים החטופים עדיין נמשך: בכנס קרן ברל כצנלסון ב-2022, שר הבריאות דאז, ניצן הורוביץ ממרצ, שתק באדישות כאשר בעת שנאם מפגיני עמותת עמר"ם פונו בכוח לאחר שמחו בקול על העיכוב בפרסום הדו"ח המיוחד על מעורבות הצוותים הרפואיים בפרשת היעלמותם של הילדים. הפעיל תום פסח כתב כי משתתפים כועסים בכנס העירו על צבע העור של המפגינים מעמר"ם וסיכם, "מעולם לא חשתי בעוצמה רבה כל כך, באופן גופני כל כך, את הביטוי 'שמאל לבן'".

האנשים והנשים שמתחבטים אם להפגין עם מתנגדי ההפיכה, למדו מניסיון העבר כי מאבקיהם נגד אי שוויון מעוררים אלימות, כעס או אדישות. התארגנויות כמו הקולקטיב המזרחי-אזרחי, שוברות קירות וכאןתוקם מעידות על הכורח לחדד מסרים מורכבים בתוך ההמון, ולהתעקש על שייכות לקבוצות אשר מודרות שוב ושוב על ידי הממסד ומפלגות השמאל. כחלילי: "אני מרגיע את ייסורי המצפון שלי בזה שאני עומד בגוש נגד הכיבוש. אני מחזיק שלט שכתוב עליו שוויון בעברית ובערבית. זהו, אני הפגנה בתוך הפגנה".

אפשר להבין את מי שבוחרים לא להגיע; אלה שמגיעים ומתעקשים על המסרים ועל הזהות שלהם עשויים למצוא עצמם מבודדים ממשפחה, מקהילה וממדינה בתוך ים של מתנגדי הפיכה נושאי דגלים, רבים מהם עורגים ל"ארץ ישראל היפה" ורואים בהם סכנה לאחדות הלאומית, כפי שראו בקודמיהם למאבק המזרחי. אלה שבוחרים לבוא ולשאת שלטים בעד מאבקי שוויון לאוכלוסיות מוחלשות, מזרחיות ופלסטיניות, ממשיכים מסורת ארוכת שנים שיש בה בדידות, כאב, וגם תקווה: שהפעם זה יהיה אחרת.