newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי שנה של התעלמות, הלכנו לדרוש מהורוביץ תשובות 

שר הבריאות סיכל את פרסומו של דו"ח העוסק בתפקידה של מערכת הבריאות בהעלמת ילדי תימן, מזרח והבלקן. הגענו לכנס בהשתתפותו כדי להזכיר לו שהורים ממשיכים למות מבלי לדעת מה עלה בגורל ילדיהם

מאת:
כמה עוד הורים יעברו מן העולם עד שניצן הורוביץ וחבריו יתפנו אליהם? פעילי עמרם מוחים בכנס בהשתתפות ניצן הורוביץ (צילום מסך)

כמה עוד הורים יעברו מן העולם עד שניצן הורוביץ וחבריו יתפנו אליהם? פעילי עמרם מוחים בכנס בהשתתפות ניצן הורוביץ (צילום מסך)

סימה אברהם מעידה כך על אמא שלה, שנפטרה לא מזמן: כל החיים, האם, רחל חיים, היתה חרדתית, "כל פעם שיצאנו מהבית התקשרה בלי סוף או אילצה אותנו ליצור קשר מכל מקום".

לפני מותה התבררה לילדיה הסיבה, שעליה האם לא דיברה כל חייה: התינוק שלה, שנולד בשנת 1951, אושפז בבית החולים אסף הרופא בשל שלשול שגרתי, ו"באחד הימים הם באו לחדר התינוקות וראו דרך החלון שהמיטה ריקה. שאלו את הצוות הרפואי היכן הוא ונמסר להם שהוא נפטר. ביקשו לראותו, ונמסר להם שהוא נקבר ולא יודעים היכן. לא נתנו תעודת פטירה, לא נתנו מידע נוסף, אלא שלחו זוג הורים כואבים, עם קשיי שפה וקשיים כלכליים, לדרכם, כשהם המומים מהתנהלות הצוות".

החוויה המתוארת בעדות הזו איננה יוצאת דופן: מספר העדויות שגבתה כבר עמותת עמרם מתקרב לאלף, וההערכה היא שישנן אלפי משפחות נוספות שעוד לא נתנו עדות. במקרים רבים, במיוחד בשנות החמישים, נמסר ילד לידי בית חולים, ולאחר מכן נעלם בלי להותיר סימן – לא גופה, לא תעודת פטירה וללא הסבר מניח את הדעת להורים. הכאב ארוך הטווח שגרמה ההתנהלות הזו של מערכת הבריאות למשפחה גם הוא אינו חריג. חוקרות מדברות בהקשר הזה על טראומה בין-דורית.

אי מסירת המידע למשפחות היא חלק ממהלך ארוך טווח של הסתרת מידע בפרשה. כבר בשנות החמישים הצנזורה הורתה לאמצעי התקשורת לא לפרסם דבר בנושא. על חומרי ועדת החקירה הממלכתית הוטל בתחילה חסיון מלא למשך 70 שנה, וגם לאחר הסרת החיסיון, בשנת 2016, בעקבות מאבק ציבורי נחוש, נותרו עדיין חומרים עלומים רבים בנושא. בשנה שעברה ניסחה קבוצת חוקרים ופעילים בראשות הד"ר דניאל דה-מלאך עצומה לחשיפת החומרים הללו, ובהם מחשב, שבו רוכז רוב המידע על הילדים שנעלמו בזמן עבודת הוועדה; תיקי משטרה חסויים; שמות שהושחרו במסמכים שכן נפתחו, גם כשאין פגיעה בפרטיות; פרוטוקולים של דיונים פנימיים של ועדת החקירה; עדות בפני הוועדה של בכיר במערכת הביטחון; ומסמכים שמסר לוועדה החוקר דב לויטן בנושא חקירות שערך המוסד בארה"ב.

על כך יש להוסיף מקורות רלוונטיים שמעולם לא הופקדו בארכיון וגם אליהם אין גישה – מסמכים של המשטרה, הסוכנות, ויצ"ו, הדסה, ומשרד הרווחה. חלק מהחומרים פתוחים לכאורה, אבל בפועל עונים למשפחות ולחוקרים שהם חסויים. ועל כך יש עוד להוסיף מספר רב של ארכיונים – כן, ארכיונים שלמים – שהושמדו, חלקם בדיוק בעת פעילות ועדת החקירה הממלכתית, "מחמת טעות מנהלית, ככל הנראה", כדברי דו"ח הוועדה (עמ' 128).

משפחות ביום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, 21 ביוני 2021 (יונתן זינדל / פלאש 90)

בשנת 2017 הוחלט במשרד הבריאות על הקמת ועדה לטיפול בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות. כשגזענות מעורבת במתן שירותי בריאות, מושאי הגזענות עלולים להימנע מקבלת שירותים כאלה. על כן, במשרד הבינו שמסיבות רפואיות ומוסריות כאחד, ראוי שהמשרד יקבל אחריות על פרשיות גזעניות מן העבר.

כחלק מהמהלך הזה התגייס המשנה למנכ"ל המשרד, פרופ' איתמר גרוטו, לכתיבת דו"ח בנושא מעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, יחד עם ד"ר שולמית אבני. הדו"ח, שטיוטה שלו פורסמה כתוצאה מעתירה של רופאים לזכויות אדם, התנועה לחופש המידע ועמרם, ניתח באופן מפורט מקורות רבים בעניין, עדויות ומסמכים, והסיק ש"אנשי בריאות בתקופת הפרשה היו חלק מהגורמים שניתן היה לפנות אליהם לצורך תיווך או מסירת ילדים לאימוץ באופן פרטי", שאנשי בריאות מסרו להורים שילדיהם נפטרו ללא הצגה של הגופות, וכן שרווחו ביניהם תפישות גזעניות. כתיקון, הדו"ח מציע שיתוף פעולה של מערכת הבריאות עם המשפחות והארגונים הפעילים בפרשה.

חוות דעת בעייתית ומוטית

ואז, כשנראה היה שהמדינה סוף סוף תתחיל לתת תשובות אמיתיות למשפחות, שר הבריאות ניצן הורוביץ המליץ להעביר את הדו"ח להיסטוריונית חיצונית, שלא חקרה את הפרשה בעצמה. ידוע היה מראש שהיא מחזיקה בעמדה הקיצונית שלפיה אף ילד לא נעלם (עמדה הסותרת את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית), וכי הפרשה כולה "נולדה בדמיונם של בעלי עניין".

כצפוי, אותה היסטוריונית פרסמה חוות דעת בעייתית ומוטית, הפוסלת את הדו"ח ומאפשרת למשרד הבריאות להשיב את המצב לקדמותו: המדינה איננה לוקחת אחריות, וההורים המבוגרים נפטרים מבלי שיגלו מה עלה בגורל ילדיהם. זאת המציאות העצובה שאנו עדים לה בעמרם – בכל כמה שבועות נפטרים העדים שלנו, לאחר שסיפרו לנו על החלל שהותיר הילד הנעלם לאורך כל חייהם.

במשך כשנה פעילי העמותה מנסים להיפגש עם השר הורוביץ, ללא הצלחה. רצינו להעביר לו את קולן של המשפחות. להסביר לו למה זה דחוף כל כך. ידענו שהוא ידבר בכנס השנתי של קרן ברל כצנלסון שנערך בתל-אביב, והחלטנו לארגן לנו פגישה איתו, בספונטניות.

הורוביץ היה אחד הדוברים בכנס, לא הראשון. נתקלנו בו כבר בכניסה, ולכן כשהגיע תורו לדבר הוא הקדים וביקש ששאלות בנושא הפרשה יועלו בסוף: "אין מה לצעוק, אפשר לגשת אלי אחר כך". לא צייתנו: מחינו, זעקנו את כאבן של המשפחות, והוא ישב והסתכל עלינו בפנים אדישות, מחכה שיפַנו אותנו כבר מהאולם והוא יוכל להמשיך כרגיל.

קשה להביע כמה מכאיבה הסיטואציה הזאת. המקום שבו אדם שבאמת פעל לקידום זכויות אזרח מתמזג עם הכוח של המדינה לאמלל, למתוח עוד ועוד את הכאב של ההורים, ולעשות את כל זה בנימוס צדקני של "בן תרבות". כאילו שום דבר לא השתנה מאז שגולדה כינתה את הפנתרים "לא נחמדים". ניסיתי לדבר איתו אחר כך, בלובי, לספר לו על האמא של סימה אברהם. הקול שלי רעד. האדישות הקרה שלו הזכירה לי יותר מכל את נתניהו, שהפעילה אורנה פרץ מקריית שמונה שיעממה אותו כשביקשה לקבל טיפול רפואי שוויוני.

היו בקהל גם מי שמחאו לנו כפיים, ואחרים שניגשו אלינו אחר כך ועודדו, או כתבו דברי תמיכה ברשתות החברתיות. ובכל זאת הזעם החשוף של האחרים, קריאות כמו "מי שילם לכם", "ביביסטים", הערות על צבע העור של מי שלא נראתה תימניה (מה לה ולמחאה?), ומניעת הכניסה לאולם של מי שכן נראתה (כי בצבעה היא יכלה להיות בכנס רק כחלק מהמחאה) – כולם יצרו תחושה שהתפרצנו למסיבה פרטית של בעלי הון, ולא לכנס על סוציאליזם. מעולם לא חשתי בעוצמה רבה כל כך, באופן גופני כל כך, את הביטוי "שמאל לבן". כמה עוד הורים יעברו מן העולם עד שניצן הורוביץ וחבריו יתפנו אליהם?

תודה לד"ר דניאל דה מלאך.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל בעמותת עמרם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf