"אנחנו נישאר פה, והכיבוש ילך למזבלה של ההיסטוריה"

גם בזכות הפעילים הישראלים, המשפחות הפלסטיניות נשארו. סאלח דיאב בביתו בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, 4 במרץ 2025 (צילום: אורן זיו)

"המערערים נכשלו מלהוכיח כניסה למקום כדין בהרשאה", כך פסק בית המשפט המחוזי בירושלים בחודש שעבר, כשדחה את הערעור של 22 בני משפחת דיאב משייח' ג'ראח על ההחלטה לפנותם מהבית שבו חיה המשפחה עשרות שנים, עוד מהתקופה שהאזור היה תחת שליטה ירדנית, לטובת עמותה של מתנחלים.

"אנחנו רוצים להישאר בבתים שלנו, לא רוצים מגדלים ולא רוצים מיליונים, אנחנו רוצים לחיות, להמשיך בחיים שלנו", אומר ל"שיחה מקומית" סאלח דיאב, אחד המובילים של ההפגנות המתנהלות בשייח' ג'ראח כבר כ-15 שנה נגד הפינויים, ומי שבעצמו אמור להיות מפונה מביתו. "המתנחלים רוצים לעשות טרנספר לכל השכונה, להרוס אותה ולבנות בתים למתנחלים".

>> פינוי הבתים בשייח' ג'ראח: כשגזענות וקפיטליזם נפגשים

ההפגנות בשייח' ג'ראח התחילו ב-2009, לאחר ששלוש משפחות בשכונה פונו מבתיהן לטובת מתנחלים, ומתנחלים השתלטו על חדר בבית של משפחה נוספת. דיאב היה בין יוזמי המחאה, שאליה הצטרפו גם פעילים ישראלים, והתמידה בהפגנות מדי שבוע, למרות האלימות המשטרתית והמעצרים. בעקבות ההפגנות, השכונה הפכה למוכרת בכל העולם, ונוצר לחץ דיפלומטי לעצור את הפינוי. שרת החוץ האמריקאית דאז הילארי קלינטון דיברה על הצורך להגן על השכונה, והנשיא ג'ימי קרטר ביקר באחת מההפגנות.

מאז תחילת ההפגנות פונתה ב-2017 רק משפחה אחת מביתה בחלק המערבי של השכונה, ומשפחה נוספת פונתה במתחם אחר בשכונה ב-2022. אם הפינוי של משפחת דיאב יצא לפועל, הוא יהיה הראשון במתחם כרם אל-ג'אעוני בשכונה מזה 15 שנה. הפינוי אמור להתקיים עוד שלושה חודשים, אולם המשפחה צפויה להגיש בקשה לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי הטיל על המשפחה לשלם 20 אלף שקלים לכיסוי שכר הטרחה של התובעים, נוסף ל-80 אלף שקלים שבית משפט השלום כבר הטיל עליהם לשלם לתובעים.

דיאב ריצה שמונה חודשי מאסר שהוטלו עליו ב-2015 בגלל פעילותו במחאה, ובמהלך גל המחאה במזרח ירושלים ב-2012, שקדם למבצע "שומר חומות", שברו שוטרים את רגלו. במהלך השנים, הוא מספר, הוא נעצר בין 25 ל-30 פעמים על חלקו בהפגנות. "אני מרגיש בן אלף עם מה שעברתי בחיים שלי", אומר דיאב.

הפגנות דוכאו בכוח. שוטרים מפזרים את ההפגנה השבועית בשכונת שייח' ג'ראח, 18 בפברואר 2022 (צילום: אורן זיו)

פגשתי את דיאב בן ה-53 השבוע בביתו, בחלק המזרחי של השכונה, סמוך לקבר שמעון הצדיק. מול ביתו עומד בית משפחת ע'וואי, שהמתנחלים השתלטו עליו ב-2009. המשפחה נאלצה לעזוב את השכונה ושכרה דירה בשכונה קרובה. סמוך עומד ביתה של משפחת אל-כורד, שעל חצי ממנו השתלטו המתנחלים באותה שנה, ושניים מילדיה – מונא ומוחמד – הפכו לסמל עולמי של המאבק בנישול הפלסטינים במזרח ירושלים ובכלל.

דיאב מספר כי יצא למחאה מתוך אמונה שהיא תצליח לעצור את הפינויים. "ראיתי את הפינויים האלימים של משפחת אל-כורד ושל משפחת ע'אווי", הוא משחזר. "ראיתי שיש להם (למתנחלים, א"ז) תוכנית. התחלתי לבדוק. אמרתי לחבר'ה שלנו שאנחנו עובדים לטווח ארוך. לא מעניין כמה אנשים באים להפגנה, מעניין אותי להמשיך בהפגנות. בגלל זה הן היו מוצלחות מאוד, 15–16 שנה רצוף. כשהייתי בכלא, הם המשיכו בלעדי. אני לא רוצה להיות סמל. אני בן אדם פשוט. אני רוצה לחיות בבית שלי כמו כל בן אדם".

דיאב מציין בגאווה את האטת הפינויים בשכונה מאז תחילת המחאה ב-2009. הוא דיבר בהערכה על הפעילים הישראלים ש"ישבו איתנו, ישנו איתנו, נעצרו איתנו, אכלו איתנו, בחורף, בגשם, בשלג, בחום, ברמדאן, בחגים, הכל. גם בזכותם המשפחות נשארו, ואין התנחלות כאן".

המחאות בשייח' ג'ראח קיבלו משמעות רחבה לאחר שבמאי 2021, התאספו מדי ערב צעירים פלסטינים בשכונה ומחו נגד הגדרות שהמשטרה הציבה בשער שכם במהלך חודש הרמדאן. המשטרה דיכאה את המפגינים בכוח, המחאה התגברה בכל מזרח ירושלים, חמאס ירה רקטות לכיוון ירושלים כהזדהות עם מה שהוא הציג כאיום על אקצא, והירי הביא לפתיחת מבצע "שומר חומות".

בתקופת המחאות בבלפור ב-2022, הצטרפו פעילים ישראלים חדשים למחאה לאחר שחוו על בשרם אלימות משטרתית. גם פעילי ימין הגיעו להתעמת עם המוחים, ואיתמר בן גביר, אז חבר כנסת, הקים בשכונה "מאחז". המשטרה חסמה את הגישה לשכונה במקרים לא מעטים כדי למנוע מחאות.

הקים מאחז בשכונה. איתמר בן גביר ב"לשכה" שהקים מחוץ לביתה של משפחת סאלם בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

לאחר אוקטובר 2023, ההפגנות השבועיות פסקו. "עצרתי הכל", אומר דיאב. "אני מפחד על החבר'ה שלנו, שלא יבוא מתנחל ויירה בכולם. היום מי שמדבר על השלום, על צדק, על אמת, נחשב בוגד". העובדה שההפגנות חדלו, הוא אומר בחשש, עוזרת לשלטונות ולמתנחלים "להעביר עכשיו הרבה דברים מתחת לשולחן".

מאז אוקטובר 2023, מספר דיאב, החיים של הפלסטינים בירושלים קשים מאוד. "אסור לנו לדבר, אסור לנו להפגין נגד הגנבים, נגד השקרנים, נגד הגזענים. היום אין חוק במדינה. יש עבריינות כמו בימי הנכבה ב-1948. המתנחלים לוקחים את הכוח בידיים שלהם, במשטרה ובממשלה סוגרים את העיניים".

דיאב מקווה לחדש את המאבק. "אני חושב על זה הרבה, אני מחפש את הזמן הנכון", הוא אומר, "אבל קודם כל, אינשאללה, שתהיה הפסקת אש בעזה. אף אחד לא מרוויח מהמלחמות, רק מפעלי הנשק. חבל על כל טיפת דם".

ב-2018, כשטראמפ היה בקדנציה הראשונה שלו, אמר לי דיאב כי הוא חושש שעם רוח גבית מטראמפ, מממשלת הימין ומבית המשפט העליון, המתנחלים יקבלו אור ירוק לשוב ולנסות להשתלט על נכסים. עכשיו, כשטראמפ חזר לבית הלבן, הסכנה גדלה. "טראמפ אמר בזמנו שירושלים כולה יהודית. הלכתי להפגנה, הרמתי דגל פלסטין, תקפו אותי, ואמרו לי שאסור להניף דגל פלסטין. ההרגשה היתה שהאמריקאים שותפים של הכיבוש הישראלי. עכשיו זה בטוח במיליון אחוז. תראה מה שקורה בג'נין, בטולכרם, בחברון. הם אומרים לך שלום, ובצד השני הורגים אותך.

"אין לנו בעיה עם היהודים, חיינו איתם. יש לנו בעיה עם מי שרוצה לגנוב את הבתים ואת האדמות שלנו, מי שרוצח אותנו, משקר, מביא שנאה. מאז שהמתנחלים הגיעו לשכונה, כל החיים שלנו השתנו לגמרי. השוטרים הם עבדים של המתנחלים".

המאבק משך תשומת לב בינלאומית. הנשיא ג'ימי קרטר בביקור במזרח ירושלים, אוקטובר 2010 (צילום: קובי גדעון / פלאש90)

כדי להבין את המצב בשייח' ג'ראח, צריך לחזור לסוף המאה ה-19. שני הקדשים יהודיים – ועד ההקדשים הספרדים וכנסת ישראל – רכשו שטח סביב מתחם קבר שמעון הצדיק בשכונה. אחרי 1948, ירדן שלטה בשטח ויישבה בו פליטים פלסטינים. 28 משפחות קיבלו מממשלת ירדן מגרשים בחלק המזרחי של השכונה, סוכנות הפליטים אונר"א בנתה עליהם בתים, והמשפחות ויתרו על מעמד פליט. מאז המשפחות הגרעיניות התרחבו, וכיום מדובר על מאות נפשות.

לאחר הכיבוש ב-1967, הועבר המתחם לבעלות האפוטרופוס הכללי הישראלי, וב-1972 חודש רישום הקרקע לטובת שני ההקדשים היהודיים. ב-2003 רכשה חברה בשם "נחלת שמעון" את הקרקע משני ההקדשים. החברה רשומה גם בארה"ב ולא ברור מי בעליה, אבל מי שמבקשים להיכנס לגור בבתים שהיא טוענת לבעלות עליהם והיום גרים בהם פלסטינים – הם מתנחלים.

לטענת התושבים הפלסטינים, הרישום מחדש נעשה ללא בדיקה מעמיקה ובלי ליידע אותם. על סמך חוות דעת של מומחים הם טענו בבית המשפט כי השטח שרכשו ההקדשים היהודיים במאה ה-19 לא חופף לשטח שעליו הם הקימו את בתיהם כעבור יותר מ-50 שנה, אולם בתי המשפט, שדנו בעניינן של חלק מהמשפחות, דחו טענה זו וקבעו שעליהן להתפנות. בפסקי הדין השונים שניתנו בעניין כמעט לא ניתן למצוא התייחסות לכך שאת המבנים עצמם בנו התושבים הפלסטינים.

בשני פסקי דין מ-2021 ו-2024 קבע בית המשפט העליון, כי הפינוי של שבע מהמשפחות יוקפא עד ל"השלמת הסדר הזכויות במקרקעין" בכל הגוש על ידי פקיד ההסדר. ארבע משפחות קיבלו החלטה זהה בבית משפט השלום. אולם בפסיקה במחוזי בחודש שעבר קבע בית המשפט, כי מעמדה של משפחת דיאב לא זהה למעמד שבע המשפחות שפינויין הוקפא בבית המשפט העליון.

כמו יתר תושבי השכונה, משפחת דיאב היא משפחה של פליטים, שהגיעו לשכונה אחרי 1948. "אמא ואבא שלי נולדו ביפו, בעג'מי, לסבתא שלי היה בית קפה ליד הים", מספר דיאב. "הם הגיעו לכאן ב-1953. אני נולדתי כאן, בשכונה, גם האחים שלי. התחתנתי פה, נולדו לי פה ילדים".

לעמותות המתנחלים ולממשלה, אומר דיאב כי "אתם טוענים שאלה האדמות שלכם, קניתם אותם ב-1876. אוקיי, תחזירו את הבתים שלנו ביפו, בחיפה, במערב ירושלים, בטלביה, בבקעה. יש אפליה. יהודי יכול לבקש את הנכס שלו בכל מקום, רק אנחנו לא יכולים".

השוטרים שברו את רגלו. סאלח דיאב בביתו, 4 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

כאמור, אין מחלוקת שהבתים עצמם לא שייכים לוועדים היהודיים, שכן הם נבנו בימי השלטון הירדני. אבל בפינויים הקודמים, גם המבנים עברו לידי המתנחלים, בלי שהתושבים הפלסטינים קיבלו פיצוי כלשהו. "הכיבוש הישראלי לוקח לך הכל, הוא לא רוצה לתת לך שום דבר", אומר דיאב.

דיאב מאמין שהעובדה שהוא פעיל מרכזי בהפגנות הגדילה את המוטיבציה של המתנחלים לפנות אותו. רמז לכך אפשר למצוא בדבריו של יצחק ממו, המטפל בנכסים של "נחלת שמעון" בשייח' ג'ראח, שאמר בדיון ב-2018 על הפינוי של משפחת דיאב כי "ניתן להציג אינספור ראיות באינטרנט על הפעילות שלהם (משפחת דיאב) נגד התובעת (נחלת שמעון)".

בעיניו של דיאב, המאבק לפינוי שלו הוא חלק ממאבק כללי של ישראל נגד הפליטים הפלסטינים. "את המשרד המרכזי של אונר"א (במזרח ירושלים) הם סגרו ורוצים לבנות שם התנחלות. הם רוצים למחוק את אונר"א כי היא העד הראשי למה שקרה ב-1948. אנחנו חלק מכל זה, אנחנו חלק מהעם הפלסטיני, חלק מירושלים".

בפסיקת המחוזי נקבע כי על דיאב לפנות את ביתו עד 20 במאי, ואם לא, ייפתחו הליכי פינוי בכוח. קשה לו לדמיין תרחיש כזה. "זה הגן העדן שלי. כל החיים שלי היו כאן. לשנייה אחת אני לא חושב שאצא מהבית שלי", הוא אומר. הוא יודע שהמקסימום שיקבל מבית המשפט העליון הוא סעד זמני שיקפיא את הפינוי, ובכל זאת הוא "מקווה שבית המשפט יסתכל עלינו וישפוט בחכמה, זה לא עניין פוליטי. בסופו של דבר אנחנו נשארים כאן והכיבוש ילך למזבלה של ההיסטוריה".