"ליהודים מותר לקחת לנו את הבתים, ולנו אסור לחזור לחיפה?"
בשנות ה-50, ירדן ואונר"א יישבו פליטים פלסטינים בשייח ג'ראח, על אדמות שחלקן היו בבעלות יהודית. עכשיו, בעקבות פסיקת העליון, הם עלולים להיות מפונים מבתיהם לטובת מתנחלים. "זו נכבה שנייה", הם אומרים
בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון עתירה שהגישו שתי משפחות פלסטיניות, המונות כ-60 נפשות, משכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים נגד פינויין מבתיהן. תושבי השכונה חוששים כעת שהחלטת השופטים, שסירבו לדון בשאלה העקרונית של הבעלות על הבתים, תוביל לגל פינויים חדש ולהשתלטות של מתנחלים על בתים נוספים בלב השכונה: לפחות 11 משפחות נוספות, יותר מ-500 בני אדם, עלולות להיות מושפעות מההחלטה.
העותרים, בני המשפחות המורחבות סבאג וחאמד, הם פליטים מיפו ומחיפה. במהלך מלחמת 1948 גורשו המשפחות מבתיהן. מאז שנת 1956 מתגוררות המשפחות בשייח ג'ראח, בשטח שלפחות בחלקו היה בבעלות יהודית לפני 1948, אחרי ששוכנו שם על ידי הירדנים ואונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים הפלסטינים. למרות שהבתים המקוריים שלהם בחיפה ויפו עדיין קיימים, הם לא יכולים לתבוע אותם חזרה. חוק נכסי נפקדים מונע זאת מהם. הזכות לקבל רכוש מלפני 1948 שמורה רק ליהודים.
במהלך הדיון, שהתקיים ביום שלישי שעבר, המליצו שופטי העליון דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ואלכס שטיין לעותרים למחוק את העתירה מאחר וחלה עליה "התיישנות", כדי להימנע מתשלום הוצאות משפט. אבל עורכי הדין של המשפחות התעקשו על החלטה, וזו התקבלה יומיים אחר כך. "נכנסנו להלם. חיכינו להחלטה זמן רב, אבל לכזו מכה לא היינו מוכנים", מתאר את התחושה שלו מוחמד סבאג בן ה-74, אחד העותרים. בבניין בו מתגוררת משפחתו חיים ארבעים בני אדם שכעת נמצאים בסכנת פינוי.
כמעט 65 שנים חיה המשפחה בבניין, וסבאג לא מבין איך אפשר לזרוק אותם מהבית אחרי כל כך הרבה זמן. "אין חוק שיוציא מישהו מביתו שלו אחרי 65 שנה, אפילו אם הוא לא בעל הבית", הוא אומר כשאנחנו פוגשים אותו השבוע, בחצר ביתו של סאלח דיאב, מהפעילים המרכזיים בשכונה. לפגישה מצטרפים גם עארף חאמד, גם הוא ממגישי העתירה, ונציגי משפחות נוספות שנמצאות גם הן בהליכים משפטיים לקראת פינויין מבתיהן – נביל אל כורד ועבד אל סקאפי. כולם היו פעילים גם נגד גל הפינויים בשכונה בסוף העשור הקודם.
התושבים היו צריכים לברר לבד
"זה עניין פוליטי, לא עניין של צדק", אומר סאלח דיאב. הוא חושש ש"כל מה שעצרנו לפני עשר שנים, כעת יתחילו מחדש". ב-2009, לאחר ששלוש משפחות פונו מבתיהן בשכונה, הקימו פעילים פלסטינים וישראלים תנועת מחאה שסחפה אלפים רבים להפגנות והתמידה במאבק גם מול אלימות משטרתית ומעצרים. המאבק הציבורי רחב ההיקף יצר לחץ תקשורתי ודיפלומטי, שבלם בסופו של דבר את גל הפינויים בשכונה. מאז פונתה רק משפחה אחת מביתה בשנה שעברה. עכשיו דיאב חושש שעם רוח גבית מטראמפ, ממשלת הימין ובית המשפט העליון, המתנחלים יקבלו אור ירוק לשוב ולנסות להשתלט על נכסים נוספים.
כדי להבין את המצב בשכונה, צריך לחזור אחורה. בסוף המאה ה-19, רכשו ועד העדה הספרדית ו-וועד העדה האשכנזית את מערת הקבר של שמעון הצדיק, הסמוכה למקום שבו עומדים הבתים היום, וקרקעות נוספות הקרובות למערה. במקום הוקמה שכונה יהודית קטנה שננטשה במלחמה ב-1948 והירדנים כבשו את האזור. בין השנים 1953 ל-1956 יושבו באזור פליטים פלסטינים. ב-1967, עם כיבוש השטח על ידי ישראל, הועבר המתחם לבעלות האפוטרופוס הכללי, ובשנת 1972 "שוחרר" השטח לטובת שני ההקדשים היהודיים, שרכשו אותו, כאמור, כמעט מאה שנה קודם לכן.
משם הסיפור המשיך להסתבך, בשנת 2003 רכשה חברה בשם "נחלת שמעון" את הקרקע משני ההקדשים. החברה רשומה בארה"ב ולא ברור מי בעליה, אבל ברור שהיא מייצגת מתנחלים המבקשים להיכנס לגור בבתים שבהם גרים היום פלסטינים. בשנת 2008 הגישה החברה תביעת פינוי בבית משפט השלום, וזה החליט ב-2012 שעל משפחות סבאג וחמאד לעזוב את בתיהם.
שתי המשפחות ערערו לבית המשפט המחוזי, אבל גם שם לא נחלו הצלחה. בפסק דין שנתנה ב-2016 כתבה השופטת עירית כהן שחלה "התיישנות" על טענות משפחות סבאג וחמאד, משום שהיה עליהן לדעת בעצמם שמתנהלים הליכי פינוי בשכונה, גם אם ההליכים לא כוונו נגדם אישית. ״מאז שהוגש רישום הזכויות בנכס ומאז שהקנו הזכויות לוועדים (ההקדשים היהודים – א.ז) חלפו מעל ארבעים שנה״, כתבה השופטת כהן. לפי השופטת, העובדה שהתנהלו תביעות בעלות רבות נגד שכניהם של העותרים היתה צריכה לגרום להם לברר בעצמם את מצב הבעלות בתים שלהם ולא לחכות לתביעות מצד ״נחלת שמעון״.
"על אף שיש טענות טובות נגד הבעלות הרשומה ונגד הרישום של הוועדים (היהודים – א.ז) ולאחריהם של חברת 'נחלת שמעון', בית המשפט המחוזי ולאחריו העליון נמנעו מלדון בתביעה בגלל טענה טכנית כאילו חלה עליה התיישנות משום שהרישום בוצע בשנת 1972", מסביר עו"ד סמי ארשיד, המייצג את התושבים. חשוב לציין, שהליכי הפינוי נפתחו נגד משפחת סאבג וחמאד רק בשנת 2008 ו-2009, כלומר יותר מ-35 שנה אחרי "שחרור" הקרקע לטובת שני ההקדשים היהודיים. "הארכיונים העות׳מאנים הראו לנו שהבעלות שנטענת על ידי הוועדים היהודיים אינה מתייחסת למתחם שעליו עומדים הבתים של התושבים", טוען ארשיד, "אבל בגלל ההתיישנות לא ניתן להביא את זה כראיה בבית המשפט, זה אכזרי מאוד כלפי התושבים".
הבתים עצמם שבהם גרים התושבים הפלסטינים לא שייכים לוועדים היהודיים, שכן הם נבנו בימי השלטון הירדני. "נחלת שמעון" טוענת בעלות על השטח עצמו. אבל בפינויים הקודמים בשכונה, גם המבנים עברו לידי המתנחלים, בלי שהתושבים הפלסטינים קיבלו פיצוי כלשהו.
כבר בשבוע שעבר, בתביעות אחרות המתנהלות בבית המשפט השלום בירושלים, עשו נציגי המתנחלים שימוש בהחלטת בית המשפט העליון, עו״ד ארשיד אכן בטוח שתהיה להחלטה השפעה רחבת היקף. לדבריו, ההגנה היחידה שנותרה למשפחות היא הטענה לדייר מוגן, אך היא בעייתית מכיוון שרוב המשפחות לא שילמו שכר דירה.
מאז ההחלטה, מספר סבאג, בני משפחתו חיים בלחץ מתמיד. "אמרתי להם שעוד לא אמרו מתי הפינוי, אבל כולם מפחדים", הוא אומר. בגל הפינויים הקודם, הוא נזכר, "זה היה מזעזע". גם דיאב חושש לגבי ההשפעה על ילדיו. ״זה ישר משפיע, בסיבוב הקודם הם היו קטנים, אבל היום הם מבינים הכל״.
מסעדה על קו המים בחיפה
השיחה עם התושבים נעה בין 1948 לבין ימינו. לכולם חשוב להדגיש, שאם להם לא ניתנת האופציה לדרוש את החזרת הרכוש שלהם בתוך ישראל, אין סיבה שמתנחלים יוכלו לפנות אותם מבתיהם אחרי עשרות שנים, משום שלפני שבעים שנה זה היה רכוש של יהודים. "אם מותר להם לבקש את הבתים כאן, למה אסור לנו לבקש את הבתים שלנו מלפני 1948? לכולם כאן יש מסמכים לגבי הבתים של המשפחה שלנו. למה מותר ליהודי להחזיר את הנכס שהיה לו בירושלים ולנו אסור?", אומר דיאב.
"לאבי היתה מסעדה בחיפה על קו המים", מספר נביל אל כורד. "ב-48' אסרו אותו לתשעה חודשים, ואז הגענו לירושלים, גרנו בעיר העתיקה ובוואדי ג׳וז וב-56' הגענו לכאן ביחד עם עוד 27 משפחות", משחזר אל כורד. "הם מנסים לעשות לנו נכבה שניה. התיישבנו פה ברשות, השכנים שלנו טובים, אין סיבה שיסלקו אותנו מחוץ לירושלים". רבות מהמשפחות שגורשו ב-2009 התפזרו. חלקן חיות בשכונות פלסטיניות שמעבר לגדר, בגלל יוקר המחיה והקושי למצוא דירות להשכרה בתוך ירושלים. פלסטינים שלא גרים בירושלים במשך השנים עלולים לאבד את מעמד התושב שלו.
בזמן שאני פוגש את התושבים, הם מקבלים הודעות ווטסאפ על החלטת בית המשפט העליון בנוגע לעתירה של תושבי שכונת בטן אל-הווא שבסילוואן. גם שם העתירה נדחתה, והמשמעות היא שכנגד כמאה בתים של משפחות פלסטיניות ייפתחו הליכי פינוי. "זה חלק מהתוכנית שלהם ליצור רצף מסביב לכל העיר העתיקה", קובע דיאב. "מאז שטראמפ אמר בשנה שעברה שירושלים היא ליהודים, אנחנו מרגישים את השינוי", מוסיף דיאב, "המתנחלים ממהרים לפעול ולפנות אותנו לפני שהממשל האמריקאי יתחלף". לפני כמעט עשור הכריזה הילארי קלינטון, אז מזכירת המדינה האמריקאית, כי הפינויים בשכונה הם "מצערים ופרובוקטיביים". ההערכה בשכונה היא שהלחץ האמריקאי בזמן ממשל אובמה היה אחת הסיבות להקפאת הפינויים.
התושבים ששוחחתי אתם לא שוכחים את האקטיביסטים הישראלים הרבים, שהגיעו להפגין איתם מול הפינויים בכל יום שישי. "ישראלים נעצרו איתנו, חטפו מכות איתנו", נזכר דיאב, שעדיין נמצא בקשר עם רבים מהם. "יש להם מקום אצלי בלב", הוא אומר. אבל דיאב סקפטי לגבי היכולת לשחזר את המאבק ואת ההצלחה של 2009. "היום אתם, השמאלנים, שרוצים צדק, מסוכן לכם יותר ממני. דורסים אותכם לפני שדורסים אותנו, מקללים אותכם ברחוב, איומים ומכות. איך יחזרו ההפגנות שהיו? המשטרה בימינו היא כמו המשטרה בדרום אפריקה בזמנו. ישראלים שעמדו לצידנו פוטרו מהעבודה בגלל הדעות שלהם".
למרות זאת, בשכונה מקווים להתעוררות. הם מקווים שמשמרות המחאה, שבהן משתתפים בשנים האחרונות רק כמה עשרות בודדות, יגדלו, וגם העניין הבינלאומי והתקשורתי יחזור. המאבק בח'אן אל אחמר וההצלחה הזמנית למנוע שם את הפינוי נותנת להם תקווה. "כמו שם, גם כאן מנסים לפנות לגרש קהילה שלמה ולהפוך אותנו בפעם השנייה לפליטים", מסכם דיאב.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן