newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תגידו "יהי זכרה מהפכה" אם אתן לא רוצות מהפכה

אם אנחנו רוצות שזכרה של שרית אחמד שקור אכן יהיה מהפכה, עלינו להבין את הרצח שלה כחלק ממערך סבוך של דיכוי – ולזכור אותה לצד שאר קורבנות הלהט"בופוביה והטיהור האתני

מאת:
שלט לזכרה של שרית אחמד, בהפגנה בתל אביב, ב-10 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

צירוף בלתי נפרד של עליונות יהודית ופטריארכיה סטרייטית אלימה. שלט לזכרה של שרית אחמד, בהפגנה בתל אביב, ב-10 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

הרצח של שרית אחמד שקור ז"ל, לסבית דרוזית צעירה, זכה במהלך השבוע האחרון לשני סוגי גינוי חלקיים ומאכזבים: הסוג הראשון הגיע מפוליטיקאים ערבים, כמו איימן עודה ואחמד טיבי, שהצביעו על הקשר של הרצח לאלימות הגוברת בחברה הערבית, והתעקשו, בניסוחים שונים, ששום דבר אינו סיבה טובה לרצח. קביעה מוסרית אמיצה, ללא ספק, אך השניים נמנעו מלהזכיר את זהותה המינית ואת ההומופוביה של משפחתה כמניע לרצח, מה שהוביל גם לביקורת ברשתות החברתיות, בין השאר מהאגודה למען הלהט"ב.

הגינוי מהסוג השני, שעבר באופן חלק יותר, היה בדיוק הפוך: ארגונים פמיניסטיים ולהט"ביים יהודים שזעקו "הומופוביה" אך נמנעו מלקשור את הרצח של אחמד שקור לגל האלימות הרחב יותר, שלא לדבר על ההפקרות והאלימות המערכתית שמתחזקות אותו. האגודה למען הלהט"ב הדגישה את "המחיר הקשה שאיתו מתמודדים רבים ורבות מחברי הקהילה הגאה בחברה הערבית", והותירה את הסוגייה, באופן נוח, בתחומי "המגזר". שדולת הנשים, לעומתה, הצביעה על מחדל האכיפה שקדם לרצח, וניצלה את ההזדמנות כדי להציף מחדש את הצורך בחוק האיזוק האלקטרוני, אך לא התייחסה, למשל, לחוסר העניין של משטרת ישראל באכיפת החוק במקרי אלימות של ערבים כלפי ערבים, או לכך שפושעים מרכזיים הם למעשה משת"פים של השב"כ שזוכים לחסינות.

באופן אירוני למדי, שני הארגונים הללו, כמו גם חברת הכנסת נעמה לזימי, השתמשו בסיסמה "יהי זכרה מהפכה", אך לא נראה שיש להם איזשהו עניין במהפכה. לא, הרחבת מנעד הייצוג של קורבנות הלהט"בפוביה אינה מהפכה. ולדאוג שכלי השיטור המשוכללים והדכאניים יופעלו במרחבים שעד כה הופקרו, ללא שום שינוי של סדרי העדיפויות, זה כבר עלול להיות צעד בכיוון ההפוך.

הרצח של אחמד שקור אינו יכול להצטמצם לאף אחד מהסיפורים החדגוניים האלה. כפי שכבר הצביעו לפניי, אחמד שקור אינה מתאימה להיות בחזית המאבק באלימות להט"בפובית. בשונה משירה בנקי ז"ל, שנזכרת כפי שנזכרת לא רק כי נרצחה במקום הנכון אלא כי נולדה להורים מהמעמד ומהצבע הנכון, שבנו לה דמות ציבורית סטרייטית לעילא (של נערה תמימה שבאה למצעד רק כדי לתמוך בחבריה הלהט"בים). זה מה שגוזר עליה כעת להיות עוד שם ותמונה, עוד דמות שהאבל עליה נועד בעיקר להעביר איזו פואנטה – לא משנה של איזה פוליטיקאים או ארגונים – ואחר כך להישכח.

אבל האמת היא שלא מדובר רק במקרה נוסף של פשיעה בחברה הערבית, כשם שלא מדובר רק במקרה נוסף של הומופוביה חשוכה ושמרנית. מדובר בצירוף בלתי נפרד של עליונות יהודית ופטריארכיה סטרייטית אלימה. בלי הבנה ראויה של שני היבטי הדיכוי האלה ושל הקשר החיוני ביניהם, לא ניתן להבין כראוי את הרצח שלה. ואם אין לכן שום עניין בפירוק של שניהם יחד, אין לכן שום עניין במהפכה שרלוונטית לחייה, או למותה.

לעומת זאת, אם ברצוננו להעניק לזיכרון שלה מעט יותר ערך, לקדם באמצעותו איזו מהפכה, אנחנו מוכרחות לשנות את הנרטיב שלנו נגד האלימות הגברית והלהט"בפובית. עלינו להבין שלא ניתן להתעקש על היותה תופעה חברתית ולהמשיך לעצום עיניים לשאר הדיכויים שפועלים כאן, לעתים עלינו ונגדנו, לעתים גם בשמנו.

עלינו להבין מחדש את האלימות הזו כחלק ממערך סבוך של דיכוי. לזכור את שרית אחמד שקור לצד שאר קורבנות הרצח הלהט"בופובי שירה בנקי, ניר כץ וליז טרובישי; אבל גם אלה שנדחקו למותן, כמו מאי פלג, ברק קשת, דןוג סיגאוי, נטע חדיד, מאיה חדד, זהבה ורבות מדי אחרות. ובמקביל, לצד הקורבנות של מדיניות הטיהור האתני, בין אם בגרסת ה"תהרגו אחד את השני בשבילנו", כמו נעים מרג'יה, ראמי מרג'יה, אברהים שחאדה, מוחמד כנאנה ולואי אבו רג'ב מיפיע, ובין אם בגרסה הרצחנית הישירה יותר, כמו מוחמד תמימי. את כולן יחד עלינו לזכור כמי שמחוסלות באופן מתמיד ושיטתי כיוון שהן מאיימות על המוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית: המשפחה, הלאום והכלכלה.

הסיסמה "יהי זכרה מהפכה" נטבעה על ידי טל(י) ווזנר, כקריאה קווירית, לזכרה של דןוג סיגאוי. ברוחה, ונגד כל אותם מוסדות, בואו נאמר כעת בנחישות: אכן אנחנו כופרות, בוגדות, עוכרות את המשטר המנוול הזה. מהפכניות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

ישראל הורתה לאלפים בעזה לעבור לאזורים "בטוחים", ואז הפציצה אותם

פלסטינים שברחו מהעיר עזה מערבה, בהתאם להוראות הצבא הישראלי, מצאו את עצמם מכותרים ותחת אש טנקים, כטב"מים וצלפים. "אם ננסה להתפנות, יירו בנו; אם נישאר, ניהרג"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf