דו"ח המבקר: כשלים חמורים בתוכניות למניעת אלימות בבתי הספר
משרד החינוך מפעיל שלל תוכניות למניעת אלימות ולעידוד סובלנות. הבעיה היא שהתוכניות לא מיושמות בבתי הספר, לא מפוקחות או לא משפיעות על התלמידים
בדו"ח מבקר המדינה שפורסם שלשום (רביעי) נבחנת פעילות משרד החינוך בכל הקשור לחינוך למניעת אלימות. מכל עבר מתבררת אזלת היד; תוכניות יש בשפע ומעשים במזער.
התוכנית המרכזית, בעלת שם מוזר הכולל את הצירוף "אקלים מיטבי", נועדה ליצור בבתי הספר "סביבה מפתחת" של ביטחון אישי, תחושת שייכות, כבוד אישי, אחריות לחברים וכבוד לאחר. במילים גבוהות זה קל. אבל למעשה: רבע מהמנהלים לא כינסו צוות מוביל בבית הספר לתוכנית כנדרש; רק מחצית מבתי הספר גיבשו תקנון בשיתוף ההורים כנדרש; ורק מחצית מבתי הספר קיימו סדנאות הכשרה לצוות החינוכי בנושא צמצום האלימות, כנדרש בתוכנית.
מפקחי המחוזות לא פיקחו על פעולות בתי הספר בתוכנית.
אבל למה לפקח? במחקר הערכה שליווה את התוכנית נמצא, שאין הבדל משמעותי בדיווחי התלמידים על אירועי אלימות וביטחון אישי לפני ואחרי הפעלת התוכנית. כלומר – התוכנית, גם אם מופעלת, אינה משיגה את התוצאות הרצויות.
תוכנית נוספת של המשרד נקראת "כישורי חיים". זאת תוכנית חובה לכל הכיתות, העוסקת בהתפתחות רגשית וחברתית. חובה או לא, מתברר שגם היא לא מופעלת ברבע מבתי הספר, ובחצי מבתי הספר שבהם כן הופעלה, לא הוכשרו המורות להוראת התוכנית.
רגע. יש עוד. בעקבות אירועי אוקטובר 2000 הוקמה ועדה שתפקידה לקדם שיתוף פעולה חינוכי בין יהודים לערבים, כחלק מהמאבק בגזענות. אוי. הוועדה, כך מתברר, הפסיקה לפעול לפני חמש שנים, ללא הנמקה וכמובן ללא פעילות.
אלימות בבית הספר (אילוסטרציה: flickrnumi CC BY 2.0)
עוד יש לנו שתי תוכניות המטפלות במצבי סיכון באינטרנט. תוכנית "חיים ברשת", שנכתבה ביחידה הפסיכולוגית (שפ"י), ו"תוכנית התקשוב", שנכתבה בידי היחידה הטכנולוגית (מד"ט). למרות ש"מחקרים שנעשו בארץ ובעולם … הדגישו, בין היתר, את הצורך בשיתופי פעולה בין המשרדים והגופים העוסקים בנושא", כפי שנכתב בדו"ח, שתי היחידות לא הסכימו על פעולה משותפת, ו"בהנהלת המשרד […] לא גיבשו תכנית מערכתית לקידום גלישה בטוחה". כך או אחרת, רק ברבע מבתי הספר בישראל הופעלו התוכניות כולל הקמת צוות מוביל לנושא, מינוי רכז תקשוב שאחראי על גלישה בטוחה, והכשרה מתאימה למורות. התכניות לא תורגמו לערבית, וגם לא הותאמו למגזר החרדי. גם כאן מפקחי המחוזות לא פיקחו על יישום התוכניות.
אבל אל דאגה, יש עוד תוכנית: "עיר ללא אלימות". זהו מודל שעליו הוחלט בשנת 2006, הנמצא באחריות המשרד לביטחון פנים באמצעות הרשויות המקומיות. 45 אחוזים מתקציב התוכנית נועדו לפעולות חינוך, אולם משרד החינוך לא שיתף פעולה עם התוכנית. נציגיו לא הופיעו לישיבות, וניסוח מתווה עבודה משותף טרם הושלם. גם התאמת המודל לחברה הערבית טרם בוצעה.
אל תתייאשו, יש גם תוכנית לטיפול באלימות בהסעות תלמידים. במסגרת זאת נקבע הצורך לעקוב אחר אירועי אלימות בהסעות, להפעיל מתנדבים שיתלוו להסעות ולקבוע כללי התנהגות ומדרגי תגובה. אוי, חבל. מסתבר שהיחידות האחראיות לכך טרם השלימו את ביצוע משימותיהן.
שורה תחתונה: אלימות, שנאה, גזענות, חוסר ביטחון אישי, חוסר כבוד לאחר? אל תחכו למשרד החינוך, כי הוא טרם השלים את היערכותו.
* הנתונים מתוך דוח מבקר המדינה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
