איראן מיישמת את תפיסת הביטחון הישראלית, רק בהצלחה
בניגוד לנרטיב הרווח בישראל, המתקפה האיראנית לא היתה ביטוי לייאוש או לקנאות דתית, אלא מהלך מחושב שנועד להפר את המשוואה האזורית שישראל הסתמכה עליה ולעגן את מעמדה של איראן בסדר האזורי המתהווה
אם אנחנו חפצי חיים, אומרים האיראנים, איננו יכולים לאפשר לישראלים להמשיך להשתולל. תצוגת טילים בטהראן
פרשני העיתונות ומשתתפי הפאנלים בטלוויזיה התאהבו במושג חדש-ישן – "משוואות". מסתבר כי התנהלותה של ישראל במזרח התיכון – וכעת ב"שבע החזיתות" של "המלחמה" – מבוססת על "משוואות" הרתעה, שלפיהן לכל צד יש ערך קבוע (כלומר, כוונות ויכולות ידועות), והתוצאה האופטימלית היא שמירה על יציבותה של המשוואה. כל שחקן אמור לדעת מה מקומו במערכת, מה מידת השפעתו על אותה יציבות, ולהיות מחויב להבטחתה.
מה שהחזיר את המשוואות לאופנה הוא שאיראן העזה לערער אותן כאשר שיגרה טילים לעבר ישראל, לאחר שזו תקפה את הדאחיה בביירות. האיראנים הודיעו כי הם קושרים בין הפעולות הישראליות בלבנון – מהתנקשויות ועד לטיהור אתני של השיעים מדרום המדינה באמצעות הריסת כפריהם, כפי שעשתה ישראל בעזה – לכל הסכם שייחתם איתם, וכי תקיפה ישראלית בלבנון ללא הצדקה מהווה מבחינתם עילה לתקוף את ישראל. באופן שכבר מזמן אינו מפתיע, האיראנים אמרו מה הם מתכוונים לעשות ועשו בדיוק את מה שאמרו.
>> פעם הפרוקסיז הגנו על איראן. עכשיו איראן מגנה עליהם
ישראל הרשמית, התקשורתית והביטחונית, היתה מזועזעת. העובדה שישראל דורסת ברגל גסה כל משוואה כזו כאשר היא תוקפת, מתנקשת, הורגת אזרחים בעזה, בלבנון ובאיראן, ומשמידה כפרים שלמים כדי שלא ניתן יהיה לחיות בהם – לא ריככה את הזעזוע כלל וכלל. איני רוצה להתייחס לעיוורון הסלקטיבי הזה. הפער בין השיח והמדיניות של ישראל ובין המציאות בשטח מעולם לא היה גדול יותר, וההצבעה עליו לא תשנה אותו. אני מבקש לבחון בקצרה מה גרם דווקא לאיראן לקרוא תיגר על "נצחיותן" של המשוואות ולתקוף את ישראל, אף שלא הותקפה בעצמה.
ניתוחים רבים בישראל עסקו במה שהוגדר כ"תוקפנות איראנית". קולות ביקורתיים כלפי ממשלת נתניהו טענו כי הניהול הגרוע (ולא עצם היציאה למתקפה חד-צדדית מתוך תקווה הגובלת בפנטזיה למרד איראני) של המלחמה באיראן הביא להקצנה נוספת של הרפובליקה האסלאמית. אותם פרשנים אף הוסיפו כי היעדר אופק מדיני לא אפשר לישראל להגדיר "ניצחון". לשיטתם, מצב עניינים זה כפה על ישראל להמשיך לפעול בעוצמה רבה, שכן המדד היחיד להצלחה היה מספר הבכירים "שחוסלו" וכמות המבנים שנהרסו בדרך ליצירת מרחב נקי משיעים בדרום המדינה.
הרתעה נשענת על המתח בין הפחד מהאויב ובין הכורח לפעול. האלימות הישראלית נטולת החזון, אומרים הפרשנים, הביאה את האיראנים למסקנה שאין להם ברירה אלא לפעול נגד ישראל כדי להבטיח יציבות אזורית. לולא עשו כך, היתה ישראל ממשיכה להכות ולהכות, להרוג אינספור אזרחים, להרוס אינספור תשתיות ואף לגרור את ארה"ב למלחמה. לנוכח מציאות זו נאלצה איראן לפעול ישירות נגד ישראל כדי לשגר אזהרה ברורה.
קולות אחרים בישראל טוענים כי ככל שהמלחמה נמשכת, כך מתגלה העיקרון המנחה של הרפובליקה האסלאמית – השמדת ישראל. על פי הפרשנים הללו, כמו גם על פי ישראלים רבים שחלקו את מחשבותיהם ברשתות החברתיות, זה הדבר היחיד שמעניין את האיראנים; רק על פיו הם מודדים הצלחה. ככל שישראל נמנעת מ"הכרעה" – כלומר, הפעלת עוד ועוד כוח – כך מרשים האיראנים לעצמם לעסוק בהשמדת ישראל באופן פעיל יותר. העובדה שאפילו צה"ל מודה כי הטילים כוונו למתקנים צבאיים ושמספר השיגורים היה מזערי ונועד, כפי שאמרו האיראנים, להעביר מסר, אינה מעניינת את הפרשנים הללו. לדידם, התמונה ברורה: איראן נדחקת אל הקיר, מצבה הולך ומחריף (נרטיב ישראלי נוסף שנראה מנותק מהמציאות בשטח), ולכן אין לה עוד מה להפסיד. לא צריך להעמיד פנים שהמשטר האיראני עסוק ברווחת אזרחיו, בהתגוננות מפני שתי מעצמות צבאיות התוקפות אותם חדשות לבקרים, או בכל נושא אחר. הרפובליקה האסלאמית הוקמה כדי לוודא את מחיקתה של ישראל מעל המפה, וזה הנושא היחיד המעסיק את מנהיגיה.
סדר היום האסטרטגי של איראן
אני מבקש להציע הסבר פשוט יותר להתנהלותה של איראן, ולבדוק מדוע ההיגיון שמאחוריו מרתיע כל כך את דעת הקהל הישראלית. האיראנים – כפי שהם עושים לעיתים קרובות מאוד במלחמה הפושרת שהם מנהלים מול ישראל זה שנים ארוכות – לקחו דף מספר המהלכים הישראלי ויישמו את הכתוב בו ביעילות רבה יותר מישראל עצמה. איחוד החזיתות; הכרזה על תקיפה ומימושה; פריסת הנכונות לתגובה על פני המרחב הגיאוגרפי כולו, תוך שימוש מלא בזירה הדיפלומטית – כל אלה הם מהלכים ישראליים מוכרים. לפני השיגורים מאיראן שמענו בלי סוף על טראמפ שהולך ומתעצבן, על מוג'תבא ח'אמנהאי שמגשים את חזונו הקיצוני וגם על קשיות העורף של האיראנים, שאינם מבינים מה עתיד להכות בהם מצד ארה"ב וישראל. המחשבה שאיראן מנצלת הזדמנות ועושה בדיוק את מה שישראל נוהגת לעשות היתה בלתי נתפסת.
הבה נפרק את מעשיה של איראן: בסבבים קודמים היא בנתה את הצידוק האסטרטגי לפעולותיה על בסיס המשפט הבינלאומי. כאשר ישראל הפציצה את הקונסוליה האיראנית בדמשק, הבהירה איראן שמעשה כזה שקול להכרזת מלחמה, ולכן שמורה לה הזכות להגיב בהתאם. כך נהגה גם עם פתיחת המתקפה הישראלית-אמריקאית בפברואר. הפעם, לעומת זאת, הגדירה איראן מחדש את מרחב הפעולה שלה ואת ההצדקה למעשיה. האיראנים קבעו כי מבחינתם המשך התקיפות בלבנון מהווה איום ישיר עליהם עצמם, וכי לא יושג הסכם עם ארה"ב אם זו תאשר לישראל להמשיך בהן.
האיראנים לקחו דף מספר המהלכים הישראלי ויישמו את הכתוב בו ביעילות רבה יותר מישראל עצמה. חלקי טיל איראני שנפל ליד יריחו, 8 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
במילים אחרות, ההיגיון שהצדיק את ההכרזה האיראנית היה סדר היום האסטרטגי של איראן. האיראנים מבקשים להגן על חזבאללה, כמובן, אך הם גם מסתכלים קדימה ורואים את עיצובו מחדש של המזרח התיכון לאחר המלחמה. הם יודעים שמתקיימות שיחות בין שחקנים אזוריים הבוחנים הסדרי ביטחון עתידיים, והם גם מעורבים בהן. כדי לקדם את מעמדם העתידי, האיראנים מבהירים כעת כי בכוונתם לפעול על פי היגיון אזורי שאינו מוגבל לתגובה על תקיפה ישירה. הם מאותתים על כך לשותפות ערביות פוטנציאליות, וגם מצטיירים כמי שמתייצבים באופן פעיל מול ישראל לטובת קידום הביטחון האזורי.
זהו מעשה מתוחכם שיש לו השפעה בכמה ממדים, אבל ההיגיון הבסיסי שלו נובע בדיוק מדוקטרינת הביטחון החדשה של ישראל: ישראל עושה כרצונה ואינה רואה עצמה מוגבלת על ידי הדין הבינלאומי. בפעולותיה ישראל מבקשת לעצב מציאות אזורית, גם כאשר המציאות הזו היא בעיקר תוהו ובוהו (שנוח לישראל). בעודה הורסת עשרות כפרים בלבנון וממשיכה להרוס את עזה, ישראל חושבת על עתיד שבו היא מחזיקה במרחב חיץ בינה ובין שכנותיה, שיבטיח את יכולתה להתקיים מבלי שתושביה ייאלצו ממש לראות ערבים בעיניים (סוגיית הפלסטינים הישראלים היא עניין אחר, אך גם בנושא זה הכיוון ברור). אם ישראל משתמשת בכוחה ובעוצם ידה כדי לעצב מחדש את המזרח התיכון ללא כל כבוד לעקרונות בינלאומיים, הרי שאיראן פועלת אף היא ברוח זו, אבל בצורה הרבה יותר מתוחכמת. נוסף על כך, איראן פועלת לקידום האינטרסים שלה מתוך הבנה שיציבות אזורית היא בסופו של דבר הכלי האופטימלי לבניית עתיד. הבנה זו שונה מאוד ממה שמניע את ישראל. ובכל זאת, הנכונות להתייצב מול ישראל וארה"ב לא מתוך "קנאות דתית" ולא מתוקף "עקרונות אוניברסליים" היא בהחלט בבחינת קפיצת מדרגה.
המעשה הזה חשוב משום שהוא פותח בפני איראן מגוון דלתות שהיו נעולות כל עוד ביקשה תיקוף חיצוני למעשיה. איראן נשענת כעת על עצמה ועל יכולתה להוביל סדר יום אסטרטגי יעיל, המודע למתרחש בשטח ומייצר התאמה בין כוונות ליכולות. זה לא אומר שאיראן הפכה בכך למדינה ליברלית. אין קשר בין רציונליות תכליתית לזכויות אדם ודמוקרטיה. מצד שני, המזרח התיכון מעולם לא סיפק קרקע פורייה לדמוקרטיות ליברליות. למהלך זה משקל רב כיוון שהוא מבהיר אמת הידועה לכל מי שעיניו בראשו – איראן היא שחקן רציונלי מאוד ואיננה תלויה באף מוקד סמכות חיצוני שהיא רואה עצמה מחויבת לו, ואינה מונעת לא מציוויי הדת, לא מאנטישמיות וגם לא משנאה למערב. איראן עושה את מה שטוב לאיראן ומסוגלת גם להכיר בכך שנוכחות אזורית שאיננה מבוססת על עוינות בלבד אפילו עשויה להיטיב עימה.
המראה שהציבה איראן מול ישראל
המהלך האיראני הזה, כאמור, הפתיע מאוד את ישראל הרשמית. אני מבקש להציע סיבה להפתעה הזו. ישראל נתקלה לעיתים נדירות בלבד, במהלך שנות קיומה, במעצמה אזורית שהציבה מולה מראה. אחרי עשורים של ייצור נרטיבים בדבר חוסר הברירה של עם רודף שלום לבחור במלחמה פעם אחר פעם, ישראל האמינה לבסוף לסיפורים של עצמה. גם היום מוביל "חוסר הברירה" את מצעד ההצדקות לרצח העם ולטיהור האתני בשטחי פלסטין הכבושים. לפי הנרטיב הזה, כדי להתקיים, אין לישראל ברירה אלא להפציץ את איראן, לכבוש שטחים בסוריה ובלבנון, למחוק את רצועת עזה ולהתעמר בתושבי הגדה.
איראן השתמשה למעשה בהצדקה דומה. אם אנחנו חפצי חיים, אומרים האיראנים, איננו יכולים לאפשר לישראלים להמשיך להשתולל. המציאות האזורית משפיעה עלינו באופן ישיר, וכל עוד הישראלים מטלטלים ומערערים אותה, איראן נתונה בחוסר ביטחון קיומי. לכן קמה ועומדת לאיראן הזכות לתקוף את ישראל לאחר שזו תוקפת בלבנון, בייחוד כאשר האיראנים הזהירו שוב ושוב מפני תקיפה אפשרית, העבירו מסרים לוושינגטון ולירושלים ועשו לא מעט כדי להבהיר שאינם מעוניינים בהסלמה.
ישראל מתאוששת עד היום ממלחמת יום כיפור ומנסה להבין אם אנואר סאדאת תכנן את המלחמה שנים לפני שפרצה, לא ביקש "לנצח" בה, אלא צפה בקפדנות את העתיד שבו הוא משיב לעצמו את השליטה בחצי האי סיני. המחשבה ששליט ערבי היה בעל ראייה אסטרטגית מעמיקה דיה כדי לשרטט אופק שנים קדימה מפתיעה את הישראלים גם היום. מבחינתם, רק לישראל הזכות והיכולת לתבוע לעצמה את האפשרות לעצב את המציאות האזורית לפי האינטרסים שלה ולטעון שאלה טובים לאזור כולו. אין במזרח התיכון מנהיגים אחרים המסוגלים לעשות זאת. אין גם כאלו שיכולים לעמוד בפני עוצמתה הצבאית של ישראל, אם תבקש למנוע ניסיונות לייצר עתיד אזורי חדש שאינו מכיר בעליונותה.
כשאיראן פעלה בעקבות התקיפה הישראלית בלבנון, היא בעצם הבהירה לישראל שתפיסה זו אינה נכונה עוד. הרפובליקה האסלאמית רואה את עצמה לא רק כבעלת יכולת לאיים על היציבות האזורית, אלא גם כמי שמסוגלת, שומו שמיים, להשתתף באופן פעיל בשרטוט עתיד חדש לאזור – כזה שמבוסס על מפגש אינטרסים ולא על מהדורות נוספות של "הסכמי אברהם", המשרתים בעיקר אליטות כלכליות סגורות. האיראנים מבינים היטב את הרגישות הישראלית לכל ניסיון לערער על מעמדה הייחודי באזור, וממנפים זאת בהצלחה רבה לטובתם.
ד"ר אורי גולדברג הוא חוקר איראן
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
