newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"איפה אתה? חצי יישוב הרסו פה"

חצי שנה אני מסתובב עם באסל בדרום הר חברון, שם הצבא הורס בית כל שבוע, אבל מה שהיה אתמול, לא ראיתי אף פעם. בולדוזרים מצפצפים, אבנים עפות, צעקות של ילדים, חיים שלמים מושלכים החוצה, וחייל שאומר לי: איך זה מרגיש לבגוד במדינה?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אתמול ראיתי בולדוזרים מוחקים חצי יישוב. אני על המיטה בבית עכשיו, מת מפחד. לא ראיתי דבר כזה עדיין. כותב עכשיו באופן אסוציאטיבי. נסער מכדי לסדר מחשבות. בדרך-כלל, לפני שאני מעלה טקסט, אני קורא אותו שוב ושוב, בודק כל מילה. אין לי כח לזה יותר. גם הכתיבה שלי עכשיו נובעת מפחד. פחד להישאר לבד עם זיכרון, לקרוס תחת כובד משקלו.

ב-98% מהמקרים, הבקשות של פלסטוינים להיתר בנייה באזור C נדחות. ההריסה אתמול בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

ב-98% מהמקרים, הבקשות של פלסטוינים להיתר בנייה באזור C נדחות. ההריסה אתמול בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

זה התחיל בשעה שש בבוקר. באסל התקשר אלי. אתמול התמסטלתי אז עניתי לו, גמור. בקול כבוי: מה. הוא אמר: הגיע בולדוזר, יהיה הרס היום. שתקתי. זה רגיל. באסל מדרום הר חברון. הכרנו לפני חצי שנה והתחברנו מיד. לא יודע, משהו בחוש הומור. אנחנו גם דומים פיזית. באותו גיל. לפעמים אנשים חושבים שאנחנו אחים. ורוב הקיץ הייתי איתו שם, בבית שלו, בתוואני – יישוב פלסטיני בשטחי C – איזור בו בכל שבוע הצבא הורס בית.

אמרתי לבאסל: אני לא אספיק להגיע. והוא אמר בסדר ואני ניתקתי וחזרתי לישון. אבל אחרי חמש דקות באסל התקשר שוב ואמר: חמש בולדוזרים הם הביאו, לא יודע מה קורה זה מפחיד אותי, אתה חייב לבוא.

באסל גדל לתוך החרא הזה. הורסים פה בתים לבני משפחה שלו, לחברי ילדות, למורים בבית ספר. זה אישי עבורו. והוא גם מצלם הכל מגיל 17. במסירות מוחלטת. מעלה את הפוטג' לעמוד פייסבוק שהקים בו מעטים מבקרים. יש לו 889 לייקים. Alliance for Human Rights تحالف لحقوق الانسان

אז נסעתי אליו. אני מכיר את הדרך מירושלים לדרום הר חברון בעל פה כבר. לפני ארבעה חודשים באסל הציע שנעשה יחד סרט. שנינו בעצם רוצים להשפיע על ישראלים, ולהפסיק את מדיניות ההרס. פעם אמר לי: אני מרגיש שאני צריך להראות לכם שאני קיים, שאני בן אדם, דמיין איך זה מרגיש.

החלטנו לתעד גם את הקשר בינינו, שנרקם תוך כדי עשיית הסרט. וככה אנחנו עושים כבר ארבעה חודשים: מצלמים הרס, והבמאית רחל שור מצלמת אותנו. קיץ שלם עבר. ראיתי בו הרבה הרס, אבל משהו כמו אתמול בבוקר – עוד לא.

ואז הם הרסו. הכל התמלא באבק. ואבנים התעופפו לכל עבר. ראיתי שחול נכנס לעיניים של הקטנה, שכל הזמן איבדה שיווי משקל, ועם כל בום של הרס, של אבנים מתמוטטות, היא מעדה עוד קצת

החיילים הגיעו מרחוק. תושבי הכפר כולם בחוץ. אישה אחת, צעירה יחסית, אמרה לשכנה שלה: נראה לי הם באים להרוס אצלך. והשכנה שתקה. אף אחד לא יודע איפה יהרסו. אלפי צווי הריסה יש כאן, בשטחי C. כמעט לכולם יש. כל בוקר מחדש יכול להגיע תורו של מישהו אחר. באסל עמד לידי, ולחש: הנה אילן.

אילן אחראי על הכוח מטעם המנהל האזרחי. הוא הצביע על אחד מהבתים ואמר לחייל דרוזי: תגיד להם בערבית שיוציאו הכל. כמה תושבים צעקו. היה אחד שהתחיל לשיר, מעין שיר מחאה. אבל דווקא האישה, בעלת הבית, לא זזה. לא הגיבה. רק החזיקה את היד של שתי בנותיה, שלא הבינו מה קורה. הקטנה בקושי הולכת. פצפונת. היו לה עיניים כחולות, ושיער בלונדיני, וסווצ'רט פרוותי סגול כזה, של פוקס, והיא לפתה את יד אמה, ושאלה אותה משהו, אבל האמא לא שמעה – רק הסתכלה על הבולדוזרים, שהחלו לנהום.

אחת הנשים צעקה "לא את השירותים, לא את השירותים", למרות שהשירותים כבר נהרסו. ההריסה אתמול בדרום הר חברון (צילום: יובל אברהם)

אחת הנשים צעקה "לא את השירותים, לא את השירותים", למרות שהשירותים כבר נהרסו. ההריסה אתמול בדרום הר חברון (צילום: יובל אברהם)

הבית שלהן קטן, רובו מפח, עטוף בבד עבה עם הפנים של משה כחלון עליו, כנראה נלקח מקמפיין הבחירות שלו. אנשים בונים פה ככה, עם חומר זול, כי אי אפשר לדעת מתי יהרסו להם, ואין דרך לבנות באופן חוקי, כי אין תכנית מתאר. זו נקודה חשובה: בלי תכנית מתאר, גם כשהאדמה שלך, אסור לך לבנות כלום. כך זה באל-רכיז, היישוב בו החלו את מבצע ההרס הזה, וכך זה בעוד 164 יישובים בשטחי C – להם המנהל האזרחי מסרב להכין תכנית מתאר. אחזור לזה.

דמוגרפיה יהודית: הורסים בית, הורסים משפחה

החיילים הקיפו את הבית. האמא, בעלת הבית, התחילה לצעוק. והצעקות שלה צרודות ועמוקות: לכו מכאן. לכו מכאן. איפה נישן היום, ברחוב? בהיסטריה. ואז היא הלכה לחייל אחד, ואמרה לו, בקול תחינה: בבקשה אל תהרוס, וכשלא ענה, צעקה עוד פעם, הניפה ידיים – ועזבה את היד של הבת הקטנה שלה.

הבת הגדולה, נראית לי בת 14, נכנסה הביתה, והחלה לסחוב החוצה חפצים: מזרון קצת קרוע, ושמלות, וכדורגל כתום, וצעצוע של ברבי. ככה הלוך ושוב. וגם פועלים של המנהל נכנסו אל הבית, עד שבסוף הכל היה מונח שם, בחוץ: ערימת חיים פרטית של אמא ושתי בנות.

ואז הם הרסו. הכל התמלא באבק. ואבנים התעופפו לכל עבר. זה היה נורא. ראיתי שחול נכנס לעיניים של הקטנה, שכל הזמן איבדה שיווי משקל, ועם כל בום של הרס, של אבנים מתמוטטות, היא מעדה עוד קצת, כאילו הדף הקול דוחף אותה אחורה.

ואמא שלה הניפה ידיים באוויר, וצעקה, והחיג'אב שלה התבלגן, והבת הקטנה כל הזמן ניסתה לאחוז לה ביד, ומשלא הצליחה, גיששה בין הנשים האחרות אחר יד, כל יד, אבל אף אחת לא שמה לב לגוף הקטן שלה בתוך ההמולה. גם הבת הגדולה עמדה שם, ובהתה בבולדוזר שמחריב את ביתה, ובאמא שלה, שהחלה צועקת: אל תהרסו את השירותים. תשאירו לנו את השירותים.

ואחרי שהרסו את השירותים, וריח רע הצחין את האוויר, ושוב ברזל ואבנים וחול התפזרו לכל עבר, הקטנה צרחה. והשיער הצהוב שלה, אסוף בשתי קוקיות בהירות, נעשה לבן מהאבק. ואמא שלה המשיכה לצעוק "לא את השירותים, לא את השירותים", למרות שכבר נהרסו השירותים.

והקטנה משכה בשמלת אמה, והושיטה לה יד, והמנועים נהמו, והאנשים צעקו, ולא ידעתי מה לעשות, ורק כשהבולדוזרים נסעו משם, ונגמר הביפ-ביפ-ביפ של הרוורסים הרועשים, אחותה הגדולה קלטה, ורצה אל אחותה הקטנה וחיבקה אותה. וכשפניה של הקטנה טמונות בשמלה שלה, האחות הגדולה בכתה גם כן. ואמא שלהן עמדה בפתח של מה שהיה פעם ביתן, עם ידיים על המותן, ושתקה.

כאמור, הבית של המשפחה הזו נמצא ביישוב קטן, בשם אל-פחית, שבשטחי C. כאן הצבא אחראי על הכנת תוכניות מתאר עבור יישובים פלסטינים. אבל המנהל האזרחי, גוף של הצבא, לא מכין תוכניות מתאר כאלו לרוב היישובים – ודוחה 98% מבקשות של פלסטינים להיתר בנייה. לכן אנשים בונים "לא-חוקי" – כי אין דרך לבנות חוקי. שאלו את עצמכם: מי לכל הרוחות ירצה טראומה כזאת, של הרס, אם יש לו אפשרות לבנות בית חוקי?

הסיבה לאי מתן תכניות מתאר ברורה. רוצים ללחוץ עליהם לעזוב. לאן? לערים גדולות, שבאחריות הרשות, שישראל לא מעוניינת לספח, כמו יטא, למשל, או חברון. ואז, כאשר יספחו את שטחי C, שישים אחוז מהגדה, לא יצטרכו לתת אזרחות לאמא הזו, ולשתי בנותיה.

ככה יוצרים, יום יום, דמוגרפיה יהודית: הורסים בית, הורסים משפחה.

מסע ההרס המשיך. אילן, מהמנהל האזרחי, הצביע על בית אחר ביישוב, איכותי יותר, בנוי מאבנים גדולות. כולם פה בדרום הר חברון מכירים את אילן. במקום להגיד: הרסו בית היום, אנשים אומרים: אילן ביקר היום. במקום להגיד: לא הרסו, אומרים: כנראה אילן חולה היום. אני עושה עליו זום במצלמה לפעמים. הגב שלו תמיד זקוף.

אנחנו עוסקים באכיפה, האגף של התכנון הוא אגף אחר במינהל. חיילים מאבטחים את ההריסה בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

אנחנו עוסקים באכיפה, האגף של התכנון הוא אגף אחר במינהל. חיילים מאבטחים את ההריסה בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

 

"זה לא קשור אלינו"

אילן לא רק הורס, הוא גם מחלק את צווי ההריסה. מדביק חתיכת נייר מנוילנת על בתים קטנים מפח. לפעמים זה צו של 96 שעות, כדי שלא יהיה למשפחה זמן לערער בבית משפט. אף פעם אילן לא מלכלך את הידיים. רק מרים אותן: להדביק צו, לסמן לנהג טרקטור שיחריב, לאותת לחייל שיהדוף.

היה בלגן בהרס השני. פלסטיני אחד, מבוגר, עלה על כף הברזל המשוננת של הטרקטור, ושני חיילים סחבו אותו בכוח משם. ושוב אבק, ושוב ביפ-ביפ-ביפ, ושוב בית הופך לערימת אבנים. הסטתי מבט. ראיתי שבאסל עומד לידי, מצלם. כל הגוף שלי שרף. נזכרתי בשיחה שלנו, לפני שבוע, אז  סיפרתי לו איך, כשאני מסתכל על חיילים, אני רואה את בת דודה שלי, חברים מהילדות, סטודנטים מהלימודים.

בקושי הצלחתי לצלם. חשבתי על הילדה הקטנה, והרגשתי איך השמש שורפת לי את העור. ראיתי את אילן מרחוק, מסתכל בטלפון, לצידו שלושה קצינים של המנהל האזרחי. ארבעה חודשים אני רואה אותו ככה, מרחוק.

אילן הופתע כשניגשתי אליו הפעם. אמרתי: אני עיתונאי, עושה סרט על הרס בתים, ואתה מופיע בו כדמות, אבל מרחוק. ורציתי לשאול מקרוב משהו. והוא ענה בטון ידידותי: אני לא מתראיין. ואמרתי: רציתי רק לשאול איך אתה הורס כאן כשאין תכניות מתאר ואין איך לבנות באופן חוקי. והוא אמר: אני אחראי רק על אכיפה, לא מחליט מה חוקי או לא. ובחור אחר מהמנהל, משה רביד, אמר לי: אתה עיתונאי אתה?

ואחר-כך הגיע עוד אדם מהמנהל, מבוגר מאילן. הוא לא מגיע בדרך כלל. שאלתי אותו לשמו, והוא אמר: ניר, מפקד מחוז יהודה. ושאלתי גם אותו: למה הורסים אם אין תוכניות מתאר. ומסביבנו היו הרבה חיילים, מקשיבים, וגם באסל שם, מסתכל, ובית אחד, שהולך ונהרס.

ניר אמר: אין תוכנית מתאר כי זה שטח אש פה. ואני מכיר את הטענה הזו, ואמרתי שכשהכריזו על שטח האש, בשנות התשעים, גרו פה כבר עשרות משפחות ב-12 כפרים, על אדמתם. ואמרתי שהצבא לא מתאמן פה בכלל. באל-רכיז זה שטח אש "לא פעיל" גם על-פי הצבא. ואמרתי שהמדיניות היא למנוע בנייה בכל שטחי C – עובדה שיש כאן 164 כפרים בלי תכנית מתאר, גם כאלו שהם מחוץ לשטח אש, ועובדה שהמנהל דוחה 98% מבקשות להיתר בנייה. ונציג אחר של המנהל, שעמד והקשיב, אמר: אבל זה לא קשור אלינו, אנחנו רק אוכפים את החוק, האגף של התכנון זה אגף אחר במנהל.

וכשחזרתי אמרתי לבאסל: נראה לי שהם יתחרטו יום אחד, על כל זה. והוא הביט בי בכעס, ואמר: מה זה משנה אם הם יתחרטו או לא, כשכל הבתים והמשפחות האלו נהרסו כבר?

ואחר כך חייל ניגש אלי, מאלו שהקשיבו, ואמר: אתה בוגד במדינה. ואז שאל: איך זה מרגיש לבגוד? והבטן שלי התכווצה. ואמרתי לו: מה? והוא אמר: הלוואי והייתי יכול להגיד לך מה אני חושב עלייך, אבל אסור לי. ואני אמרתי לו: אבל אמרת. וחייל אחר דחף אותי, ואמר לי ללכת אחורה.

ואז הבולדוזרים נסעו משם. והמילים של החייל ההוא הכאיבו לי. נראה לי שזה הכי קשה לי: להרגיש חריג. בגלל זה אני עסוק בחיילים, וחושב על חרטה ולא חרטה. ואולי זו בעיה, אבל ככה זה מה אני אעשה. תמיד זה היה ככה איתי: קשה לי להרגיש דחוי מקבוצה. גם כשהייתי נער. ועם המחשבות האלו קלטתי שהבולדוזרים כבר הלכו. התחלתי לרוץ אחריהם.

הדרך סלעית, ואין לי ולבאסל ג'יפ, אז תמיד אנחנו רצים ככה, על ההרים. המדבר באזור מטורף. באסל בכושר מעולה. יותר ממני. והיה חם מאד. ובעוד אני רץ שמתי לב שאני בעצם רץ לבד, והבולדוזרים, שאני רואה מרחוק, ביני לבינם משתרע ואדי שלם, הם בכלל על ההר שממול. והנשימה שלי נעשתה כבדה, והראייה התערפלה, ופתאום, לכמה שניות, ראיתי שחור, ונפלתי.

אחרי שקמתי, לא היה לי כוח להמשיך. הבולדוזרים עצרו בערך קילומטר ממני, על ההר. חשבתי איך תמיד אחרי הרס, אני ובאסל נוסעים לחברון. יש לנו מקום קבוע בו אנחנו נרגעים, ונורא רציתי להיות שם פתאום. התקשרתי אליו, לראות מה קורה – אבל אין קליטה. הכול היה כל כך שקט, הר עגלגל, יפה כזה. ובהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אבל לאט לאט, האוויר התמלא בצרחות.

בכל פעם שהיה משב רוח, שמעתי צרחה של אישה. ואז עוד אחת. והכל בטון גבוה, שנישא מן העבר השני של ההר. ומדי פעם גם היה בום, של אבנים מתמוטטות, ואז שוב צרחות, גם של ילדים. וכשפסקה הרוח, שרר שקט, ואז  שוב בום. וצרחות. ולא הבנתי מה קורה כי בינתיים כבר חלפה חצי שעה, והצרחות נמשכות, ובדרך כלל הרס לוקח פחות זמן.

ופתאום באסל התקשר, ואמר: איפה אתה, הרסו פה 5 בתים, חצי יישוב הרסו, בוא מהר. ונשמתי עמוק. וכשהגעתי לשם ראיתי עיי חורבות, ולצד כל חורבה, משפחה אחת שמנסה להתאקלם למצב החדש. ילדים, מבוגרים. כל זה קרה בחאלת אל-דבע, יישוב שהמנהל מסרב להכין לו תכנית מתאר, כמו באל-רכיז.

נראה לך עוזר שישראלים באים לכאן? הבולדוזרים הורסים בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

נראה לך עוזר שישראלים באים לכאן? הבולדוזרים הורסים בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

לבאסל כואב הלב

באסל ישב על אבן, לבד, והיה לו מבט משונה בעיניים. התיישבתי לידו. הסתכלנו על הבולדוזרים שנסעו משם. שאלתי: נראה לך יהרסו בעוד כפר? והוא אמר: אני מרגיש שיש לי בעיה בלב. ואני אמרתי: מה זאת אומרת? והוא אמר: בלב, בלב. ואמרתי: לא, כאילו בקטע נפשי או פיזי? והוא צבט את החולצה, במקום של הלב, ומלמל משהו בערבית שלא הבנתי.

פתאום היה אכפת לי רק ממנו – לא מהרס, לא מכלום. ראיתי רק את באסל. חשבתי מה אם יש לו התקף לב עכשיו, באמצע המדבר, באמצע מבצע ההרס הנורא הזה. והלכתי אל אחד מהבתים ההרוסים, והיה שם, על חתיכת בטון חשופה – בקבוק מים, ועמדו ליד אבא ושני ילדים קטנים – שזה היה ביתם.

אמרתי לאבא: חבר שלי יש לו בעיה בלב, אפשר לקחת את המים? והוא אמר: לא, לא, המים האלו חמים, בוא, יש לנו מים קרים, אתן לך, אלוהים ישמור אתכם. והוא פילס דרך בין הברזל החשוף, וחתיכות פח ובטון – וחזר עם בקבוק מים פושרים.

ואז אני ובאסל שתינו. נשארנו שם לבד. הבולדוזרים והג'יפים כבר הלכו. התחלנו ללכת בחזרה לאוטו, לאט, ושמתי לב שהנשימה של באסל קטועה. הראש שלי התפוצץ. הדרך הייתה ארוכה, ואין צל, והצעתי לעצור, אבל באסל לא רצה, רק אמר כל הזמן: איזה חרא היום.

היה מוזר לראות את באסל ככה, הרוס. תמיד אני מקנא בחוסן שלו. נראה לי, כאילו משהו בתקווה שלו לא מעוגן במציאות. ותמיד אני גם מרגיש קצת חלש לידו. ופחדן. בתחילת הקיץ חשבתי, שככל שאראה הרס, ואהיה כאן בדרום הר חברון – בטח משהו בי יתחזק. כמו פעם נגיד, כשהייתי מרים משקולות בתיכון – כדי להראות כמו שאר הבנים: הורס את השריר כך שיגדל חזק יותר. אבל זה לא עבד. אני רק מפחד יותר.

הלכנו בדממה, איש איש עם מחשבותיו. חשבתי על זה שאני ישראלי. ועל הקטע הזה, של לציית לחוק. ולבגוד בו. והעפעפיים שלי רעדו. תמיד כשאני לחוץ זה ככה. ושמתי יד על באסל, כמו לומר: יהיה בסדר, והוא כמעט נפל ממשקל היד שלי. וחשבתי שכדאי להגיד משהו בתוך כל המדבר והשקט הזה שלא יתעלף פתאום, ואמרתי: נראה לך עוזר שישראלים באים לכאן, כשיש הרס? והוא אמר: מה אתה טמבל. ואני אמרתי: לא.

והוא אמר: עוזר לנו? ברור שזה עוזר. ואני שאלתי: למה? והוא שתק. ואז אמר: תראה איך השפעת על ההורים שלך נגיד, כשסיפרת להם על ההריסות, הכול הפך להיות אישי עבורם – כי אתה הבן שלהם. ואם עוד ישראלים יבואו, אז עוד משפחות ישתנו. ואני שתקתי. ואמרתי לו: כן, אולי. ואז הגענו לאוטו, ושתינו סוף סוף מים, ורציתי להגיד לו, לבאסל, שזה הפך להיות אישי עבורי גם בזכותו, אבל לא אמרתי.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההצלחה של הרשימה המשותפת חיונית לדמוקרטיה. חברי המשותפת חוגגים את ניצחונם בבחירות האחרונות (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ההצלחה של הרשימה המשותפת חיונית לדמוקרטיה. חברי המשותפת חוגגים את ניצחונם בבחירות האחרונות (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אסור שהמשותפת תתפרק. למען הפלסטינים וגם למען היהודים

בתור יהודי המצביע למשותפת, אני קורא לה לשמור על אחדותה. אבל מה שחשוב הוא לא רק לשמור על המסגרת, אלא גם לנצל אותה לחיזוק הדמוקרטיה, להחלשת הימין, להישגים לציבור הערבי ולהנחת בסיס לשותפות יהודית ערבית שוויונית  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf