איך קרה שאמריקה הלטינית היא גן העדן הדיפלומטי של ישראל

תוך התעלמות מהדין הבינלאומי ומזכויות אדם. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי וראש הממשלה, בנימין נתניהו בדיון מיוחד במליאה לכבוד האורח (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ב­-10 באוגוסט, שלושה ימים לאחר שהושבעה, הכירה ממשלתה החדשה של קולומביה, בראשות הנשיא אבלרדו דה לה אספרייה, בריבונות ישראל על רמת הגולן. ההודעה נראתה חריגה במיוחד כיוון שבאותו יום ממש חוותה קולומביה אחת מרעידות האדמה הגדולות בעת האחרונה, שגרמה למותם של יותר מ-300 בני אדם ולנזקים ניכרים ברחבי המדינה.

עוד בטרם נכנס לתפקידו, דה לה אספרייה הסכים לחזור ליחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, להעביר את השגרירות לירושלים, לחדש את ייצוא הפחם ולסגת מהצטרפותה של מדינתו לתלונה הדרום-אפריקאית לבית הדין הבינלאומי לצדק, בטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה, ומחברותה ב"קבוצת האג". דה לה אספרייה גם הודיע שקולומביה מבטלת את התוכנית לפתוח שגרירות בפלסטין ונשבע לעולם לא לחדול מלהגן על ישראל "כי זהו עם האלוהים".

צעדים אלה סימנו היפוך דיפלומטי יוצא דופן. עד לאחרונה, קולומביה היתה דוגמה מובהקת למגמה הפוכה לחלוטין באמריקה הלטינית.

בזמן הג'נוסייד בעזה, כמה ממשלות שמאל וסוציאל-דמוקרטיות ביקרו את ישראל בחריפות, משכו שגרירים מתל אביב, הצטרפו לתלונה של דרום-אפריקה ולחצו על בית הדין הפלילי הבינלאומי להאיץ את חקירותיו בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בפלסטין. כמה מהן גם הצטרפו לקבוצת האג, שקוראת לנקוט צעדי ענישה נגד ישראל בתגובה להפרות שיטתיות של הדין הבינלאומי.

אבל מערכות בחירות העלו לאחרונה לשלטון מנהיגי ימין, ימין קיצוני ופופוליסטים במספר גדל והולך של מדינות, בהן ארגנטינה, פרגוואי, בוליביה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה והונדורס. במקום המסורת הדיפלומטית המבוססת, לפחות פורמלית, על הדין הבינלאומי, מדינות אלה נוטות כעת יותר לפוליטיקה של תן וקח: יישור קו עם ישראל תוך אימוץ הנרטיבים הפוליטיים שלה בתמורה להעמקת שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני, וכן לאפשרות של חיזוק הקשרים עם וושינגטון.

ראשי מדינות כמו חאבייר מיליי מארגנטינה, דה לה אספרייה מקולומביה וסנטיאגו פנייה מפרגוואי התייצבו בפומבי לצד דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. פרגוואי, הונדורס וגואטמלה העבירו את השגרירויות שלהן לירושלים, ואילו ארגנטינה וקולומביה כבר הכריזו על כוונתן לעשות כן, כל זאת בניגוד לקונצנזוס הבינלאומי כפי שהוא משתקף בהחלטת מועצת הביטחון 478.

בכנס האו"ם השבוע נתניהו יפגוש בעיקר ראשי מדינות מדרום אמריקה. בפעילותן באו"ם, ארגנטינה, הונדורס, גואטמלה ואקוודור הצטרפו לישראל, לארה"ב ולקבוצה קטנה של מדינות הנחשבות לתומכות מסורתיות של ישראל, כמו טובאלו ואיי מרשל.

עבור ישראל, השינוי קריטי. לאורך השנים התייחסו מקבלי ההחלטות בישראל לסוגיה הפלסטינית כאל קרב על דעת הקהל הבינלאומית. זה קרב שנראה כי קשה להם לנצח בו: התמיכה הציבורית בישראל הולכת ופוחתת באירופה ובארה"ב.

אך בעוד שהחרבת עזה והאצת הסיפוח בגדה המערבית עוררו גל גינויים והביאו למתיחות ביחסים עם בנות ברית ותיקות, נותרו כוחות פוליטיים שממשיכים להגן על ישראל מפני אחריות למעשיה: תנועות ימין קיצוני, ובהן נוצרים ציונים ופופוליסטים. לצד התמיכה הפוליטית שלה זוכה ישראל בוושינגטון ותמיכתן של ממשלות אוהדות באירופה, תנועות אלה מסייעות למנוע מהגינויים להפוך לבידוד בינלאומי מוחלט של ישראל. אמריקה הלטינית היא מהמקומות שבהם קל לראות איך זה קורה.

שותפים "ציונים גאים"

מאחורי החיפוש של ישראל אחר בני ברית בימין הקיצוני באמריקה הלטינית עומד אינטרס אחד: פטור מאחריות.

תוך התעלמות מהדין הבינלאומי ומזכויות אדם, ישראל פרצה אל מעבר לגבולות 67', קראה תיגר על המדיניות האירופית לסימון מוצרים מהתנחלויות והעדיפה הסכמים בילטרליים שמדגישים שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי ומתעלמים מסוגיית השטחים הפלסטיניים הכבושים.

חברים טובים, בינתיים. שר החוץ גדעון סער בקבוצת ידידות ישראל-אקוודור בקיטו, אוגוסט, 2026 (Fernando Sandoval/CC BY-SA 4.0)

יחסי ישראל עם מדינות אמריקה הלטינית משקפים לא פעם את הגישה הזאת. הסכם הסחר החופשי שנחתם ב-2007 עם MERCOSUR, גוש הסחר של מדינות דרום אמריקה שנוסד ב-1991, לא מזכיר כלל את גבולות 67'. גל ההכרה של מדינות אמריקה הלטינית במדינה הפלסטינית בשנים 2010–2012 שינה את המציאות הזאת, וכמה מהמדינות הבהירו שהיחסים עם ישראל מוגבלים לגבולות אלה.

העיקרון הזה קיבל משמעות נוספת בזמן הג'נוסייד בעזה והאצת הסיפוח בגדה. קבוצת האג הוקמה בתחילת 2025 במטרה להפוך הצהרות תמיכה בדין הבינלאומי לצעדים מעשיים, בעיקר בענייני פלסטין. קולומביה היא מהבולטות במשתתפות, בעוד מדינות אחרות, בהן צ'ילה, שוקלות לקדם הצעות להחרים מוצרים מהתנחלויות.

לצד דיונים מקבילים באירופה, בארה"ב ובקנדה, התפתחויות אלה מראות שהאסטרטגיה הדיפלומטית המסורתית של ישראל עומדת למבחן. הטקטיקה המוכרת – שיתוף פעולה ביטחוני, משחק על רגשות אשמה היסטוריים בשל רדיפה אנטישמית ועמידה על "זכויות מימי התנ"ך" – התבררה כפחות אפקטיבית ככל שנערמו הראיות לפשעי מלחמה בעזה.

בו בזמן, ממשלת נתניהו דיברה בגלוי על נושאים שהדיפלומטיה הישראלית עמעמה במשך שנים, לרבות טיהור אתני בעזה וסירוב מוחלט לכינונה של מדינה פלסטינית. בעוד שעמדות כאלה אינן מתקבלות ברוב מדינות אירופה, הן מוצאות קהל קשוב בקרב דור חדש של מנהיגי ימין פופוליסטיים באמריקה הלטינית, שמוכנים להעמיק את הקשרים עם ישראל תוך התעלמות מהפרות של זכויות אדם ושל הדין הבינלאומי.

המהלך ניכר במיוחד בצ'ילה, שבה חיה קהילה פלסטינית מהגדולות בעולם, וממשלתה מינתה השנה את גבריאל זליאסניק לשגריר בישראל. זליאסניק הוא עורך דין מוכר ונשיא לשעבר של הקהילה היהודית של צ'ילה, שהגן בפומבי על האינטרסים הישראליים, הזדהה כ"ציוני גאה" ודיבר על הצורך לחזק את הקשרים בין "העם הצ'יליאני לעם היהודי" – ובכך חיזק את התפיסה שישראל שייכת ליהודים בלבד ולא לכלל אזרחיה.

דיפלומטים זרים בתל אביב מייצגים את מדינותיהם במדינה המורכבת מאזרחים יהודים ופלסטינים. קיום קשרים דיפלומטיים אינו מחייב אימוץ של הציונות או של חוקים ופעולות המפלים פלסטינים. להפך, על המדינות להישאר נאמנות לאמנות בינלאומיות האוסרות על אפליה.

מינויו של זליאסניק זכה לתמיכתו הנחרצת של הנשיא חוזה אנטוניו קאסט, שנסיקתו הפוליטית חריגה כשלעצמה. קאסט הגן על הדיקטטור המנוח אוגוסטו פינושה, ואביו היה חבר במפלגה הנאצית בגרמניה. מעגל יועציו למדיניות חוץ כולל כמה אישים בעלי קשרים ארוכי שנים עם ארגונים פרו-ישראליים, ובהם איתן בלוך, חבר בוועד היהודי-האמריקאי ובעבר יועץ פוליטי לשגריר ישראל בצ'ילה.

ההתייחסות לישראל כאל מקרה יוצא דופן חותרת תחת עקרונות האזרחות, השוויון ואי-האפליה, שמדינות אלה מצהירות על מחויבות להן במקומות אחרים. נרמול פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וסיפוח מחליש את המערכת הבינלאומית שמדינות אמריקה הלטינית נסמכות עליה כדי להגן על ריבונותן ושלמות שטחיהן.

מהסכמי אברהם להסכמי יצחק

באפריל השנה השיקו נתניהו ונשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, את הסכמי יצחק – מסגרת לשיתוף פעולה בין שתי המדינות ובינן למדינות נוספות באזור, המוגדרות בהצהרה המשותפת כבעלות "ערכים משותפים". עוד נאמר בהצהרה כי ההסכם מחבר בין "צאצאיו של יצחק אבינו לאומות המושתתות על המסורת היהודית-נוצרית".

ההסכמים החדשים עשויים להעניק לישראל דבר שלא היה לה עד כה: נורמליזציה דיפלומטית המנותקת מעולו של הדין הבינלאומי. היוזמה נבנתה על פי המודל של הסכמי אברהם בין ישראל לאיחוד האמירויות, מרוקו ובחריין. הסכמים אלה הראו שישראל יכולה להרחיב את קשריה באזור ולהשתלב כלכלית מבלי לפתור את הסוגיה הפלסטינית.

המשותף להסכמי יצחק ואברהם הוא אפוא לא רק העמקת הקשרים עם ישראל, אלא גם ניתוקם משאלת מחויבותה לדין הבינלאומי. חרף כישלונן להביא את ישראל לשאת באחריות למעשיה, מדינות האיחוד האירופי, בריטניה, נורבגיה, שווייץ, אוסטרליה וקנדה ממשיכות לראות בדין הבינלאומי את המסגרת לבחינת סוגיית הכיבוש הישראלי. לאחרונה הודיעו בריטניה, קנדה, צרפת ומדינות נוספות שיטילו סנקציות על ייבוא מוצרים מהתנחלויות, צעדים שספרד, אירלנד, בלגיה והולנד כבר נקטו.

בהצגת ישראל כחלק מתרבות "יהודו-נוצרית", הסכמי יצחק עוקפים את הסכמי אברהם באימוץ אידאולוגיה דתית. מסגור כזה עובד יפה עם מנהיגים כמו מיליי, קאסט ועם קהילות של נוצרים ציונים, אבל הוא רחוק מאוד מהקונצנזוס ברחבי אמריקה הלטינית. הוא גם אינו מתיישב עם הדאגה הגוברת בקרב קהילות נוצרים לנוכח יחסה של ישראל לנוצרים פלסטינים.

אך חיבור אידיאולוגי אינו מסביר את כל המהלך. נראה שכמה מהמנהיגים הפופוליסטים באמריקה הלטינית מניחים שקשרים הדוקים יותר עם ישראל יעניקו להם מנוף השפעה בוושינגטון. עדיין לא ברור אם החישוב הזה אכן משרת את האינטרסים של מדינותיהם. חורחה היינה, לשעבר שר ושגריר בממשל הצ'יליאני, תיאר את הסכנה בראיון: "ברגע שאתה מיישר קו עם אחת המעצמות המתחרות, אתה הופך לכפוף לה. וזה גם היחס שאתה מקבל".

ההתפתחויות האחרונות לא ממש תומכות בתיאוריה שלפיה התיישרות פוליטית מבטיחה יחס טוב מוושינגטון. ארגנטינה, פנמה וצ'ילה, לדוגמה, ספגו לחצים מצד ארה"ב בשל קשריהן הכלכליים עם סין. על צ'ילה, למשל, הטיל טראמפ ביולי מכס נוסף של 12.5% על מוצרים שהיא מייצאת לארה"ב.

ציוני גאה. גבריאל זליאסניק (משמאל) עם השר לצדק וזכויות אדם, הרנן לראין, בסנטיאגו, צ'ילה . (CC BY-NC 2.0)

ההכרה בירושלים כבירת ישראל – כפי שעשו הונדורס, גוואטמלה ופרגוואי בעצם העברת שגרירויותיהן לשם – היא חריגה מהמסורת הדיפלומטית של מדינות האזור, שבדרך כלל דבקו בעיקרון שהשתלטות על שטח בכוח אינה חוקית. גם סכסוכים טריטוריאליים מרים, ממשבר תעלת ביגל בין ארגנטינה לצ'ילה ועד הסכסוך בין פרו לאקוודור, נפתרו בסופו של דבר באמצעות תיווך, מנגנונים שנקבעו באמנות ופנייה לערכאות בינלאומיות, ולא בסיפוח חד-צדדי.

עבור כמה מהממשלות הפופוליסטיות נוהגים אלה משניים לצרכים מיידיים יותר: נגישות לטכנולוגיות סייבר וצבא לצרכי שיטור פנים. בשנים האחרונות הרחיבו גם מדינות ערביות, ובהן קטר וערב הסעודית, את הסחר וההשקעות באמריקה הלטינית, במיוחד בתחומי התחבורה, הלוגיסטיקה והתשתיות. היקף הסחר בין אמריקה הלטינית למועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ עמד ב-2022 על יותר מ-32 מיליארד דולר, שמתוכם יותר מ-21 מיליארד היו ייצוא מאמריקה הלטינית למפרץ. לשם השוואה, באותה שנה הסתכם הסחר בין ישראל לאמריקה הלטינית בכשישה מיליארד דולר.

הקשרים בין אמריקה הלטינית למעצמות אחרות במזרח התיכון התפתחו גם הם במהירות. הסחר בין טורקיה לאמריקה הלטינית ולמדינות הקריביים לבדו הגיע ל-16.4 מיליארד דולר ב-2025, ולווה בהתרחבות דיפלומטית: אנקרה הגדילה את מספר נציגויותיה באזור משש ב-2022 ל-20 כיום, ובמקביל התרחבו גם קווי הטיסות הישירות והנציגויות כלכליות.

לכן אין היגיון כלכלי מובהק בעיצוב המדיניות כלפי המזרח התיכון בהתאם לעדיפויותיה של ישראל. למדינות ערב משקל כלכלי נכבד, וגם לקהילות הערביות והפלסטיניות הגדולות באמריקה הלטינית יש חשיבות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

אסטרטגיה ארוכת טווח?

בעוד ישראל מעמיקה את אחיזתה באמריקה הלטינית, נראה שלרשות הפלסטינית אין אסטרטגיה מקבילה באזור. קהילות פלסטיניות וארגוני חברה אזרחית יכולים להתארגן נגד הניסיונות לנרמל פשעי מלחמה ישראליים, אבל הם אינם תחליף לגישה דיפלומטית פלסטינית מקיפה כלפי אמריקה הלטינית.

אסטרטגיה כזאת דורשת תיאום הדוק יותר עם מדינות ערביות ומוסלמיות, במיוחד אלה שכבר מרחיבות את הסחר וההשקעות באזור. למצער, ההנהגה הפלסטינית יכולה למנות שליח מיוחד לאמריקה הלטינית ולעבוד עם ממשלות ערביות להקמת נציגות דיפלומטית קבועה באזור. דרושה גם יכולת להתעמת עם ממשלות שמסייעות לנרמול הסיפוח של שטחים כבושים, ובהם מזרח ירושלים ורמת הגולן. מדינות ערביות ומוסלמיות רשאיות לתהות מדוע מדינות כמו פרגוואי, קולומביה, גואטמלה והונדורס ממשיכות ליהנות מנציגויות דיפלומטיות בבירות מוסלמיות וערביות בלי לשלם מחיר פוליטי על הכרה בטענות של ישראל לריבונות על שטחים כבושים.

הדין הבינלאומי הוא רק אופציה. בתי הכפר ואד רחאל וברקע ההתנחלות אפרת (צילום: אורן זיו)

בחלקים שונים של אמריקה הלטינית גוברת ההתנגדות מבית להידוק הקשרים עם ישראל, בעיקר במקומות שבהם ממשלות נתפסות כמי שמנרמלות פשעי מלחמה. הגל הנוכחי של הנהגה ימנית קיצונית ופופוליסטית לא יגדיר את אמריקה הלטינית לנצח. גם לא ברור אם המאמץ לנרמל את שלילת זכויותיהם של הפלסטינים ישרוד מערכות בחירות עתידיות. לוח השנה הפוליטי הקרוב עשוי להיות מכריע: הבחירות בישראל ב-27 באוקטובר, ומיד אחריהן, בנובמבר, בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב. שתי המערכות עשויות לעצב מחדש את הקואליציות הפוליטיות שעליהן נשענת האסטרטגיה הדיפלומטית הישראלית.

ממשלות אמריקה הלטינית יצטרכו אז להכריע אם ההישגים קצרי הטווח מהתייצבות לצד ישראל עולים בחשיבותם על האינטרס הלאומי ארוך הטווח בשמירה על כללי הדין הבינלאומי, שבהם תלויים בסופו של דבר ריבונותן וביטחונן.

חאבייר אבו עיד הוא מדען פוליטי ומחבר הספר "נטועים בפלסטין: נוצרים פלסטינים והמאבק לשחרור לאומי 1917–2004". בעבר שימש יועץ לארגון לשחרור פלסטין, והוא בעל דוקטורט בלימודי דת, תיאולוגיה ושלום מטריניטי קולג', דבלין. הכתבה פורסמה תחילה במגזין 972+. מאנגלית: אמיר רותם