איך הפסקתי לפחד ועשיתי לייק לע'סאן כנפאני

לפעמים נראה שיש קשר הפוך בין עוצמת המחאה הוירטואלית ברשתות החברתיות, לבין עוצמתה בשטח. בפועל, ככול שפייסבוק גועשת ורועשת, כך השטח רדום יותר, והמצב נהיה גרוע יותר ויותר, החלשים נרמסים והחזקים חוגגים. גם אישית, אני נזהר מלקרוא לעצמי פעיל פוליטי. פוליטי כן, אבל פעיל? זהו כבר נושא שנוי במחלוקת, והוא נע על ציר אינסופי ומטלטל של הפרעה דו-קוטבית של לעשות או לא לעשות.

לאחרונה הרשת רתחה. נושאים הקשורים לזכויות האדם, לזכויות מיעוטים, לחופש הביטוי ולשאלות מגדר, הציפו את הרשת. פרשנויות בעד או נגד השתתפות חברי הרשימה המשותפת בהלוויה של פרס, החשבון הלא סגור של מחמוד דרוויש נגד מירי רגב, דונלד טרמפ נגד האנושות, ועוד ועוד. יחד עם זאת, המורל הביצועי היה ירוד עד אפסי.

נקיטת משנה זהירות בהתבטאות כזו או אחרת בחיים המקבילים שאני מנהל ברשת, היא דבר קריטי. הניסוחים צריכים להיות מדויקים ו"להתחשב" במציאות של האח הגדול מכולם. פרסומים ופוסטים ציבוריים של אחרים שאני תומך ברעיון המובע בהם, יעברו סינון קפדני במוחי בסיומם אחליט אם לעשות להם לייק או לא, שכן אם אפגין בפומבי "חיבוב" לפרסום שמבקר ישירות וללא מסננות את המשטר זה מייד יציב אותי באור הזרקורים של משטרת המחשבות והלייקים. כולם ידעו מה אני אוהב.

וכשסוף כל סוף אני מחליט לפרסם דעה, שאלה מטרידה במיוחד צצה לה, ולא סביב אופי או תוכן, השאלה היא אחרת לחלוטין: כיצד מלשיני המשטר או נציגיו יבינו או יתרגמו את דבריי? בכול זאת, אני משלים עם העובדה שחופש הביטוי אינו מוחלט ואני לא רוצה לגמור כמו ראזי נאבולסי שפרסם באוקטובר 2013 בפייסבוק שיר מחאה ובו השורה "יום אחד ייגמר החלום הרע הזה" וזכה לחיפושים, מעצר ומשפט באשמת "הסתה".

מיהו גיבור?

בתחילת השבוע שעבר התגלגל לפתח חשבון הפייסבוק שלי סרטון ישן שבו מתראיין הסופר הפלסטיני ע׳סאן כנפאני לכתב זר, במשרדים של מגזין "אלהדף" בביירות. צפיתי בסרטון, ביראת כבוד לא פחות מעשרים פעמים, נפעם מהדמות הכריזמטית של כנפאני, מהתשובות החדות והחכמות, מהדבקות במטרה והעיניים הבורקות.

המחזה היה מרגש, זהו אותו ע׳סאן כנפאני שגדלתי על ספריו שהיוו אבן דרך בפסיפס הסבל והמאבק הפלסטיני. אותו כנפאני שגם מעל ל- 40 שנה לאחר מותו עדיין מעורר פאניקה לא מוסברת בקרב שומרי הסף של מדינת ישראל כפי שהסתבר כאשר נעצר ראזי נאבולסי ב-2013 בין היתר בעוון החזקת ספריו.

זהו אותו כנפאני שכתב את "ריג'אל תחת אלשמס" (גברים מתחת לשמש) שהפואנטה שלו היא שאת המאבק הפלסטיני מנהיגים אנשים שמתיימרים להיתפס כגברים כפי שחברות מזרחיות מצפות/מאמינות, אך בפועל גבריותם מוטלת בספק, ואלה האנשים שמוליכים את המאבק שולל שנים על גבי שנים.

הסמן של העכבר שלי עמד דקות ארוכות מעל כפתור הלייק, ואני התחבטתי כיצד לנהוג, בכול זאת זו פיסת היסטוריה. בער בי רצון עז להקרין את הסרטון במקרן ענק על קירות עיריית תל אביב בלופ. כנפאני מעולם לא נראה מדבר בווידאו או נשמע בהקלטה לפני כן. והנה הוא עונה לשאלות של העיתונאי האוסטרלי ריצ'רד קרליטון, מסביר בקולו ודמותו מדוע הוא חושב שהמלך חוסיין הוא פאשיסט, כיצד הוא רואה את הסכסוך עם ישראל, וכיצד הוא מסתכל על משטרים של מדינות ערב מבחינת תמיכתם במאבק הפלסטיני.

לאורך שנים דמיינו את פניו החדות עם השפם המעובה והמבט החודר, דמיינו אותו אנחנו הפלסטינים כגיבור כול סיפוריו, ועכשיו אנחנו רואים ושומעים, ולא רק את ע׳סאן, אלא שיח של מי שדבק בעקרונותיו, מנהיג שלא שש לציין שמה שהוא חלק ממנו זה מאבק שחרור לאומי נגד ישות קולוניאליסטית, בראיה מרקסיסטית חילונית יוצאת דופן בפשטותה.

בסוף לחצתי לייק.

לייק נגד הפחד, לייק נגד האח הגדול, לייק של התרסה נגד מניסטוריון האהבה, לייק נגד מניסטוריון האמת, לייק נגד השיחדש ונגד החשובפשע.

אז אני גיבור? לא. מה זה לייק לעומת מה שהעיז לעשות נהג הטוק-טוק המצרי? אותו צעיר רכוב על טוק-טוק שעלה לכותרות לאחר שהתראיין לכתב טלוויזיה ותיאר בלי פחד ובמילים פשוטות ומרגשות עד כמה מצבו של העם המצרי הפך בכי רע מהרגע ש- עבד אל-פתאח א-סיסי ביצע הפיכה צבאית. הסרטון זכה למיליוני שיתופים וצפיות, הרשת לא הצליחה להכיל את כמות הרגשות, "האשטגים" התעופפו באוויר, מלך חדש! מלך חדש!

לבחור הפשוט שדיבר כמו ראש החוג לכלכלה בקמברידג', לא היה תואר באוניברסיטה, כך הוא העיד על עצמו, יש לו תואר בטוק-טוק. לבחור הפשוט של הטוק-טוק קוראים מחמוד עבד-אל-עד'ים. ויממה אחרי התפשטות הסרטון כאש בשדה קוצים, החל המשטר כבר לחפש אחריו.

> "מפציר בכם לעשות מעשה": דברי מנכ"ל בצלם במועצת הביטחון