newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפך החוף של תל אביב לעסק מסחרי

למרות ביקורת ציבורית, מחאות ודוחות בנושא, מתכסים מדי קיץ חופי תל אביב במיטות ושמשיות להשכרה, ומי שסתם רוצים לפרוס מגבת נאלצים לנדוד לחוף לא מוכרז. נסיון לרדת לשורש הסיפור הקטן הזה, שמלמד הרבה על אחריות, שקיפות, ועל האופן שבו רואות הרשויות את הציבור בישראל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

רצועת החוף המרכזית של תל אביב היא חתיכת האדמה הכי יקרה ומבוקשת בעיר. הים הוא הנכס הגדול ביותר של תל אביב, חלק מרכזי מהקסם של העיר הזו, מוקד המשיכה לתושבי העיר ולמבקרים מכל הארץ, לתיירים או למשקיעי נדל"ן. בחודשי הקיץ, החוף הוא אחד המקומות העמוסים בעיר, כמעט לאורך כל שעות היממה.

בשנים האחרונות מכוסים כל הקטעים המוכרזים בחוף על ידי מיטות שיזוף ושמשיות המושכרות בתשלום למבקרים. המיטות האלו הופכות את הביקור בחוף לחוויה יקרה ומתסכלת עבור מי שלא מעוניינים בהן, או מי שלא יכולים להרשות אותן לעצמם. בילוי בחוף יכול להיות יקר, במיוחד בשבתות, כשאין תחבורה ציבורית. הפגיעה במשפחות עם ילדים היא משולשת: ראשית בגלל המחיר, שנית בגלל שילדים אוהבים לשבת על החול עצמו ולשחק, ושלישית – אם לחלופין המשפחה נאלצת להתרחק מסוכת המציל – היא מוצאת את עצמה בקטע המסוכן יותר של החוף.

איך הפך חוף תל אביב לעסק מסחרי? למה משפחה תל אביבית לא יכולה פשוט לרדת לחוף ולשבת על מחצלת או לונגי בחוף מוכרז, קרוב לסוכת המציל? מי מפקח על השימוש בחוף? מי מרוויח ממנו? מהו האינטרס הציבורי, ומי חייב דין וחשבון עליו?

בשבועות האחרונים ניסיתי לברר כמה מהתשובות לשאלות האלו. בדרך התברר לי שהסיפור הזה מלמד על הרבה יותר מאשר סוגיית השימוש בחוף. הוא נוגע לאופן שבו עיריית תל אביב – הגדולה והחזקה בישראל – עובדת, ולדרך שבה היא מנהלת את הנכסים הציבוריים שהופקדו בידיה – ללא קריטריונים ברורים, ללא שקיפות וללא אחריות. ומה שנכון לתל אביב, נכון מן הסתם גם למקומות אחרים בארץ.

דווקא כי הסיפור הזה כל כך קטן, ולא נוגע לאיזה אינטרסים פוליטיים עמוקים או לביטחון הלאומי, הוא מרגיז כל כך – היינו מצפים שדברים קטנים כאלו לא יקרו, וכשהם קורים, שיהיה מי שיפתור אותם.

> עיריית תל אביב ניקתה את אזור הטיילת מהומלסים לכבוד מפגן יום העצמאות

הנדלן המבוקש בעיר (israeltourism, CC BY-NC-ND 2.0)

הנדלן המבוקש בעיר (israeltourism, CC BY-NC-ND 2.0)

כל השטח הציבורי הופקע

רצועת החוף במרכז תל אביב מתחלקת לקטעים מוכרזים, בהם קטע המים נעים ובטוח לשחייה (בדרך כלל זה מול שובר גלים), יש מציל, וששם אסורים משחקי חוף כמו כדורגל או מטקות, ולקטעים שאינם מוכרזים, שם אין שירותי הצלה, הרחצה אסורה והמשחקים מותרים. החלק המוכרז הוא המבוקש – והוא גם זה שבו נדרש התשלום על השכרת המיטות והשמשיות.

לכל אורך עונת הרחצה, מפזרים עובדי מסעדות החוף את המיטות מוקדם בבוקר ואוספים אותן בסביבות השקיעה. המיטות מכסות בדרך כלל את החוף כולו, עשרות ומאות מטרים רבועים. המיטה הראשונה ניצבות ממש ליד השלט שמכריז על החוף המוכז והאחרונה ליד השלט שמכריז על סופו; השורה הראשונה של המיטות נוגעת לעתים קרובות בקו המים, ואילו השורה האחרונה היא עמוק בתוך הקטע הלוהט של החול, היכן שממילא אי אפשר לשבת.

בגלל שהמיטות הן גדולות, גבוהות וצפופות, אי אפשר ממש להתיישב בינן או מאחוריהן, ואין למי שלא רוצים לשכור אותן ברירה אלא לחפש מקום מחוץ לחוף המוכרז. לעתים קרובות, הצרכנים העיקריים של המיטות הם התיירים ממלונות הענק שמעל החוף.

> ההולילנד של תל אביב? תושבי כרם התימנים נגד עסקת הדולפינריום

חוף בוגרשוב. אין מקום לפרוס מגבת (אסף, CC BY-SA 3.0)

חוף בוגרשוב. אין מקום לפרוס מגבת (אסף, CC BY-SA 3.0)

המיטות הן עסק משתלם מאוד. כל מסעדת חוף מפזרת מאות מיטות בתשלום, וכל מיטת שיזוף מושכרת לכמה אנשים במהלך היום. רבים משוכרי המיטות גם מזמינים אוכל ושתייה מאותו המזנון, וכך מטפס הרווח פי כמה. משפחות מקומיות נוהגות להביא אוכל ושתייה מהבית. במתכוון או שלא במתכוון, המיטות שומרות את הקהל המועדף קרוב למסעדה ואת המשפחות רחוק.

המיטות מהוות מרכיב מרכזי כל כך ברווחי המסעדות, שכשעיריית תל אביב ביקשה לתת זכות לשימוש בהן בחינם למחזיקי תעודת תושב דיגיטלית, בעלי המסעדות עתרו נגד ההחלטה לבית המשפט לנושאים מינהלתיים. עוד נגיע לסיפור הזה.

סקר של עמותת צלול מ-2012 מצא שתשעים אחוז מהחוף של תל אביב הם בתשלום, כלומר מכוסים בציוד להשכרה. הדבר היחיד שלא היה ברור לי בסקר הזה הוא איפה העשרה אחוז הנותרים. אחרי הסקר קבעה העירייה רצועה של 2-3 מטרים מסביב לסוכות המציל שאין להציב בה מיטות השכרה. כמובן שהשטח הזעיר הזה, סמוך לגדר הסוכה, הוא לא פיתרון לציבור שלא רוצה לשכור מיטות או שמשיות.

כדי להמחיש את גודל האבסורד, בואו נדמיין שאחרי השיפוץ בכיכר הבימה, העירייה היתה נותנת לשני בעלי הזיכיון בכיכר – קפה לבנדר וארקפה – לכסות את כל שטח הכיכר בשולחנות וכסאות מטעמם, ועוד מציגה את זה כשירות לציבור. כמובן שאין מי שימלא את כל השולחנות האלו, כך שהרעיון לא על הפרק. אבל בחוף הים אפשר לעשות מיליונים.

הרפורמות שלא יצאו אל הפועל

לא מעט עיתונאים (בעיקר מהתחום הסביבתי) ניסו להבין מה בדיוק קרה בחופי תל אביב בשנים האחרונות. הנה אביב לביא ב"מאקו", צפריר רינת ב"הארץ", אני כתבתי על הסוגיה הזו פעמיים ב"טיים אאוט", חגי מטר ב"זמן תל אביב", והיו עוד. בין כתבה לכתבה, עונות הרחצה חלפו והמצב לא השתפר.

וזה לא שלא היו תוכניות לשינוי. לקראת עונת הרחצה של 2013, החליטה ועדת איכות הסביבה העירונית בראשות סגן ראש העירייה דאז, נציג הירוקים פאר ויסנר, לחלק את החופים המוכרזים לשניים: השטח מצדה האחד של סוכת המציל יעמוד לרשות הציבור הרחב, ואילו בצד השני יוכלו בעלי המזנונים להציב את המיטות והשמשיות להשכרה. העירייה אפילו הודיעה על רפורמה צפויה בתגובה שלה לצפריר רינת מהארץ.

ילדים מעדיפים חול. (slack12, CC BY-NC-ND 2.0)

ילדים מעדיפים חול. (slack12, CC BY-NC-ND 2.0)

לדעתי, מדובר בסיבוך מיותר. הפיתרון הנכון הוא שכל החוף יישאר ריק והמזנונים יוכלו להשכיר שמשייה, כיסא או מיטה למי שמעוניינים בכך. אבל אפשר לראות היגיון גם בהצבת המיטות בחלק מסוים מהחוף מראש, באופן שמבטיח סדר ומונע מריבות.

אלא שכל הדיון הזה לא ממש רלבנטי, כי ההחלטה המאוד צנועה הזו של ועדת איכות הסביבה העירונית פשוט לא בוצעה, ובקיץ 2013 הפך שוב כל החוף לעסק מסחרי במקום לשטח פתוח לציבור.

לקראת קיץ 2014 הודיעה העירייה על רפורמה חדשה: בעלי תעודת "תל אביב דיגיטל" יוכלו ליהנות ממיטת שיזוף בחינם, תמורת ואוצ'ר שיונפק להם במכונה בכניסה לחוף. למה הסירבול הזה, ומה עושה מי שלא רוצה מיטה אלא סתם לשבת על החוף? – לעירייה הפיתרון.

אלא שגם הרעיון הזה לא יצא אל הפועל. בעלי מסעדות החוף עתרו לבית הדין לעניינים מינהליים בטענה שהסדר החדש יפגע בהכנסות שלהם, ובית הדין הוציא צו שמנע את יישום התוכנית. גם בקיץ 2014 נאלצנו לבחור: לשלם או לחפש מקום אחר.

במהלך הקיץ, כשכתבתי (שוב) על המצב בחופים, קיבלתי מהעירייה את התגובה האמפטית הבאה:

עיריית תל אביב יפו מכירה בכך שחוף הים שייך בראש ובראשונה לציבור, ולכן צריך להיות נגיש בחינם לכל דורש. בימים אלה העירייה נאבקת בבית המשפט מול בעלי העסקים, על מנת לאפשר ישיבה חופשית לתושבי העיר, באמצעות הקצאת כיסא ושמשייה ללא עלות בהצגת כרטיס התושב "דיגיתל". לצערנו, עד כה בית המשפט לא הסכים עם העירייה על הצורך הדחוף לביצוע שינוי, והנחה להקפיא את המצב הקיים […] העירייה תמשיך להיאבק בכל האפשרויות החוקיות שעומדות לרשותה, על מנת להגדיל עד כמה שניתן את שטח פריסת המגבות לתושבים ולמבקרים שבאים להנות מהמוצר הבסיסי שנקרא חוף הים, השייך כולו לציבור המתרחצים.

ממש נפלא: עיריית תל אביב תומכת ברעיון שהחוף שייך לציבור. הבעיה היא פתאום בבית המשפט. אבל בית המשפט כידוע אינו פוסק בחלל הריק – העירייה חתומה על הסכמים עם בעלי המזנונים, ובית המשפט קיבל לכאורה את טענת בעלי המזנונים בנושא. השאלה המהותית היא כיצד הגיעה עיריית תל אביב למצב שבו היא איבדה שליטה על שטח ציבורי, ושכעת בעלי עסקים כופים עליה גביית כסף עליו?

זה גם נהדר שהעירייה רוצה שהחוף יהיה זמין לציבור – אבל אותה העירייה היא זו שגם יכולה להחזיר אותו לידי הציבור! התגובה שקיבלתי לא ציינה מתי יפוג תוקפם של אותם הסכמים וניתן יהיה לשבת על החוף בחינם – ולא רק על מיטות שיזוף. שלא לדבר על הדין וחשבון הציבורי שנדרש ממי שהחליט שאת חוף הים אפשר להפוך לעסק בשירותם של בעלי המזנונים. בשיחת טלפון ארוכה עם יחידת הדוברות של עיריית תל אביב לא הצלחתי לקבל תשובות לשאלות האלו. אפילו לא לשאלה מתי מסתיימים החוזים הנוכחיים והחוף משוחרר לציבור.

הסיפור מסתבך: החברה העירונית אתרים

פאר ויסנר, שעסק בבעיית החופים בקדנציה הקודמת, הורשע בפלילים בעניין אחר וכבר אינו בעירייה (מדי פעם אני רואה אותו צועד על קו החוף), ומי שהחליטה להרים את הכפפה בקדנציה הנוכחית היא שלי דביר מסיעת "עיר לכולנו". כשהוקמה קואליציית הענק של ראש העיר רון חולדאי לאחר הבחירות האחרונות, היתה דביר חברת המועצה היחידה שבחרה להישאר באופוזיציה. מאז היא הפכה כתובת לכל בעיה בעיר.

דביר, עורכת דין במקצועה, ביקשה לעבור על החוזים של עיריית תל אביב עם בעלי המזנונים, ולבחון בעצמה את התנאים שבהם נמסרה להם הזכות לכסות את החוף במיטות. היא פנתה לעירייה לפי סעיף 140 א', המאפשר לחברי מועצה לבחון מסמכי עירייה. לאחר יומיים, נענתה דביר שהחוזים נחתמו על ידי החברה העירונית "אתרים", ולכן אין לחברי המועצה זכות לעיין בהם.

מיטות שיזוף בחוף תל אביב (chany crystal, CC BY-ND 2.0)

מיטות שיזוף בחוף תל אביב (chany crystal, CC BY-ND 2.0)

הסבר מינהלתי קטן לטובת מי שתוהים מה זו בכלל "אתרים" ומי נתן לה את החוף. תאגידים עירוניים הם יישות משפטית נפרדת שמוקמת על ידי רשויות עירוניות, בבעלות מלאה או חלקית שלהן. כך, מי שמספק את השירות הציבורי או עוסק בפיתוח העסקי הוא גוף נפרד, עמותה או חברה לתועלת הציבור, המתנהל באופן עצמאי מהעירייה.

עיריית תל אביב היא הבעלים, באופן מלא או חלקי, של כ-33 תאגידים – מהתיאטראות העירוניים ועד לתאגיד המים. "אתרים", המצוי בבעלות משותפת של העירייה ומשרד התיירות, הוא אחד מהתאגידים החשובים והגדולים, והוא אחראי על החוף, המרינה, חוף יפו, ועוד. דוחות החברה מלמדים ש"אתרים" רשמה רווח נקי של 13 מיליון שקל בשנת 2012, (ירידה קלה מ-2011), ויש לה הון עצמי של 170 מיליון שקל.

התאגידים העירוניים אינם עומדים תחת אותו סוג של פיקוח ציבורי כמו העירייה, שחברי המועצה שלה נבחרים באופן ישיר על ידי התושבים – עובדה שהופכת את התאגיד למכשיר נח מאוד מבחינת ראש העירייה. תיאורטית, יש גם יותר אפשרויות למינויי מקורבים בתאגידים. אחת הסיבות לכך היא שמשרות מסוימות שהיו חייבות בחובת מכרז בעירייה פטורות ממנו בתאגידים. כזכור, אחת מפרשות השחיתות הגדולות שידעה העיר התרחשה בתאגיד "אחוזות החוף", ובמסגרתה אף נחקר חולדאי באזהרה (לא הוגש נגדו כתב אישום מהיעדר ראיות).

התאגיד העירוני "אתרים", כאמור, אחראי על החופים. שלי דביר פנתה לפני חודשיים ל"אתרים" בבקשה לעיין בחוזים עם המזנונים בחופי תל אביב. היא לא נענתה. דביר פנתה שוב החודש. נכון לעת כתיבת הדברים, היא עדיין לא קיבלה תגובה.

פניתי גם אני ל"אתרים". שאלתי מדוע העירייה מצאה את עצמה בבית המשפט בנוגע לחוזים עם בעלי המזנונים, ולמה לא הוכנסו מראש לחוזים סעיפים שמגנים על זכות התושבים לנפוש בחינם בים. שאלתי גם אם מותר לתושבים להזיז את מיטות השיזוף ולשבת על החוף בחינם, וגם למה לא נשמרו קטעי חוף ללא השכרה.

הפעם קיבלתי תגובה לקונית במיוחד, שמתייחסת רק להליכים בבית הדין לעניינים מינהלתיים:

למיטב ידיעתנו בית המשפט הורה על מתן צו ביניים עד לבירור העתירה. חברת אתרים נמחקה מהעתירה ואיננה עוד צד לה.

לפני חודש ניהלתי שיחת טלפון ארוכה עם עידן כהן, סמנכ"ל בחברת אתרים. גם בשיחה בעל פה, כהן סירב לנדב פרטים על החוזים שחתמה החברה שלו עם בעלי המזנונים על החוף. הוא הפנה אותי לתגובה הכתובה, והודיע שהעניין כולו מצוי כעת בסמכותו של בית המשפט.

לאורך כל השיחה, בכל פעם שאמרתי ש"אתרים" פועלת בשם עיריית תל אביב, תיקן אותי כהן שמדובר בחברה "בבעלות משותפת" של העירייה. אבל כשעיריית תל אביב הודיעה על יוזמת השימוש במיטות השיזוף בחינם, לא היתה לה שום בעיה לציין שרון חולדאי הוא שהורה על ההחלטה (שכאמור, לא יצאה אל הפועל). זה היופי בתאגיד העירוני: רגע אחד הוא זרוע ביצועית של העירייה, ורגע שני הוא מין יישות נפרדת.

שאלתי את כהן כמה פעמים מתי יפוגו ההסכמים והחופים של תל אביב יחזרו לרשות התושבים. ב-2015? ב-2020? אולי בכלל ב-2025? הילדים גדלים ויש גבול לכמות השנים שאפשר לחכות… כהן סירב לענות.

> מי מסלק את הירוקים מוועדות התכנון?

חוף ירושלים בתל אביב (ronsho, CC BY-NC-ND 2.0)

חוף ירושלים בתל אביב (ronsho, CC BY-NC-ND 2.0)

"ניסיון מצטבר" ו"איזון נדרש"

מה המשמעות של הבחירות למועצת העירייה? מה המשמעות של ועדות העירייה, של הפיקוח, של נציגי הציבור, אם חברי מועצה לא יכולים לעסוק בעניינים מהותיים כמו השימוש בשטחים הכי חשובים של העיר? אם התוכנית של ועדת איכות הסביבה נדחית וחברת מועצה לא יכולה לפקח על החוזים בנוגע לחוף הים, מי שומר על האינטרס הציבורי? לא ברור.

חבר מועצה מהקואליציה של חולדאי שאיתו דיברתי על החופים, אמר לי לאחרונה: "יש ועדות, אבל בדברים כאלו אנחנו חסרי משמעות לחלוטין. הכל נקבע על ידי הבירוקרטיה, והבירוקרטיה זה חולדאי".

חולדאי ממעט להתראיין, כך שקשה להבין מה הוא חושב על המצב בחוף. השבוע שוב ביקשתי את תגובת העירייה בנושא. שאלתי למה חברי מועצה לא יכולים לעיין בחוזים עם המזנונים, איך ומדוע נקבע שכל החוף של תל אביב יופנה לשימוש מסחרי (השכרת מיטות), ואם יש תוכנית להחזיר אי פעם חלק ממנו לשימוש חופשי לחלוטין.

התגובה שקיבלתי הפעם בלבלה אותי לחלוטין. אם בתגובה הקודמת נאמר לי שהעירייה מכירה בכך שהחוף שייך לציבור ושהיא "נאבקת" כדי להגדיל את שטח פריסת המגבות, הפעם נאמר שהעירייה קובעת את המדיניות בחוף כל שנה מחדש, ושהיא בכלל סבורה שהמצב הנוכחי, שבו כל החוף המוכרז כמעט הפך לשטח להשכרה, הוא "מאוזן" ועומד בהתאם לאינטרס הציבורי. מכאן אפשר להבין שהמיטות נשארות – על כל החוף. להלן התגובה (הדגש שלי).

הזכיינים [בעלי מסעדות החוף – נ.ש.] הגישו עתירה מנהלית ובקשה לצו מניעה זמני כנגד העירייה, בעקבות בקשת העירייה לשנות את מדיניות השימוש במיטות השיזוף והשמשיות (מתקני חוף) כפי שהייתה נהוגה ב-2013 ולקבוע מדיוניות לשנת 2014. על פי המדיניות החדשה יועמדו חלק ממתקני החוף לשימוש מחזיקי כרטיס התושב דיגיתל בחינם. לטענת הזכיינים, השימוש בחינם יגרום להפסד כספי.

המזנונים עצמם מושכרים לזכיינים בהסכמים ארוכי טווח שאינם כוללים את מתקני החוף. חברת "אתרים" חותמת עם אותם זכיינים על הסכם בן שנה שתחילתו בפתיחת עונת הרחצה, להצבה, להפעלה ולניהול מתקני חוף. בכפוף להסכם זה עם "אתרים", מנפיקה העירייה עבור אותם זכיינים היתר לשנה להפעלת מתקני החוף (הנעשית במלואה על חשבון הזכיינים).

מעבר לשטחים המתוחמים המיועדים למתקני החוף, עומדים, עבור הציבור הרחב, שטחי חוף פנויים לשימוש חופשי ולפריסת ציוד אישי. קביעת מתחמי מתקני החוף נעשתה על ידי העירייה על בסיס ניסיון מצטבר ובחינת האיזון הנדרש בין שטח מתקני חוף לבין השטחים הפנויים.

לגבי זכותם של חברי מועצה לעיין בחוזים של חברות עירוניות עם צדדים שלישיים – סעיף 140 א' בחוק העזר העירוני קובע כי מדובר בזכות לעיון במסמכי ופנקסי העירייה בלבד (מסמכים המצויים בידי העירייה ולא בידי התאגידים), אשר החוזים של התאגידים העירוניים אינם חלק מכך. יתרה מכך, חברת "אתרים" היא חברה ממשלתית-עירונית שאינה בבעלות מלאה של העירייה. עם זאת, אם חברי מועצה מעוניינים לעיין בהסכמים אלו, הם יכולים, כמו כל אדם אחר, לפנות בבקשה לקבלה מתוקף חוק חופש המידע.

אני הולך לקבל את עצת העירייה ולבקש לעיין בחוזים שחתמה חברת "אתרים" בהתאם לחוק חופש המידע, אבל יותר מכל מטרידה אותי ההתייחסות של העירייה לסיפור הזה. נכון, זו לא הסוגיה החשובה ביותר בישראל, אבל היא מלמדת די הרבה על האופן שבו השלטון (המוניציפלי, במקרה הזה) רואה את האזרחים ואת המחויבות שלו אליהם. אחרי שנתיים של עיסוק בסוגיה הזו, אני עדיין לא מבין מה מדיניות העירייה: שחופים בתשלום זה טוב או רע לדעתה? בהערת אגב אציין שהפיתרון לפיו תושבי תל אביב יזכו למיטות בחינם ומבקרים אחרים בתשלום הוא גם בעייתי, ומרגיש כמו המשך למגמת הפארקים הסגורים ברחבי הארץ. אבל זה נושא לכתבה נפרדת.

לאורך כל ההתכתבויות ושיחות הטלפון לא הצלחתי לקבל תשובה לשאלה הבסיסית הזו: למה משפחה ישראלית לא יכולה לפרוס מגבת ולהתיישב על החוף המרכזי של תל אביב בעונת הרחצה, סתם כך, בחינם? מי החליט שהאינטרס הציבורי הוא כיסוי כל החוף בציוד להשכרה? על סמך מה התקבלה ההחלטה? מתי, אם בכלל, יחזור החוף לידי הציבור?

השבת אתמול היתה יפה וחמה, ויצאתי לרוץ בבוקר בים. בחודשי הסתיו המסעדות לא פורסות הרבה מיטות שיזוף, אבל מזג האוויר היפה הוציא כמות חריגה של אנשים לחוף, וכל החופים המוכרזים היו מכוסים במיטות ירוקות וכחולות.

בחלק מהחופים האזור עם המיטות תחום בעמודים, וביניהם סרט סימון לבן. ייתכן שהמטרה היא לשמור שהמיטות לא יחרגו מהחוף המוכרז, אבל התחושה שמתקבלת היא שכל החוף המוכרז הוא מחוץ לתחום למי שאינם משלמים.

דווקא החוף, המקום הכי דמוקרטי ומקסים בתל אביב, הפך לעוד אחד מהמתחמים הסגורים שהעיר העשירה בישראל יצרה.

הצלחות לא מפסיקים

ציטוט:

אני מזהיר מראש, הטור הזה לא הולך להיות אובייקטיבי, כי כשמדובר ברון חולדאי, אני מפסיק להיות אדם שקול ומתחיל לדבר כמו אוהד מושבע של קבוצת כדורגל שלא יחליף לעולם את גיבורי ילדותו. בטח לא אם זו קבוצה מנצחת.

נודלתי בתל אביב וגרתי בה כל חיי, ואין לי שום בעיה לקבוע שרון חולדאי הוא ראש העיר הטוב ביותר מאז שאני זוכר את העיר הזאת. היות שיש בחירות בעוד שבוע, יש לי רק בקשה אחת מהתל אביבים: לכו ביום שלישי לקלפי ותעשו את מה שאני עושה: תצביעו לרון לראשות העיר ולרשימה שלו למועצה. כי הצלחות לא מפסיקים".

(אורי שטרק, מבעלי מסעדת ה"לה לה לנד" בחוף גורדון, בטור במגזין TimeOut ערב הבחירות העירוניות האחרונות)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

הפלסטינים ישנו את אופיה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם

ההצעה להעביר את המשולש למדינה הפלסטינית מחייבת את הפלסטינים בישראל לחשוב על משמעות האזרחות שלהם. הם צריכים לקחת כמודל את מרטין לותר קינג, שנלחם נגד המשטר הגזעני באמריקה תחת הדגל האמריקאי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf