newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי שעזר לחסל את המחאה החברתית, טרכטנברג מתלונן שהמלצותיו לא יושמו

ב-2011 היה מנואל טרכטנברג איש מפתח בעיקור הכח הפוליטי של המחאה. עכשיו הוא מאשים את כל העולם בכשלונה, ומתיימר לדבר בשם הציבור שיצא לרחובות

מאת:

הימים האחרונים נראים כמו שידור חוזר ועגמומי של שקיעת המחאה החברתית. במקום דיון רציני על סדרי עדיפויות ועל שיטה כלכלית, אנחנו מקבלים את הקרב על המילקי, שהופך לדיבור על ירידה, ועל ציונות, ועל השואה (בסוף הכל נגמר בשואה). ופתאום מגיח גם מנואל טרכטנברג לחזק את ידיהם של המוחים. "התחושה היא של אכזבה", אמר טרכטנברג באירוע של המרכז להעצמת האזרח. "ועם תחושות אי אפשר להתווכח".

בהמשך שם טרכטנברג את האצבע על הבעיה: אין כח פוליטי שידחוף שינוי במדיניות הכלכלית, במיוחד בתקופות בהן ראש הממשלה עסוק בעניינים בטחוניים ומדיניים. "ואז הוא [ראש הממשלה] עושה לזה מיקור חוץ, בדרך כלל למשרד האוצר, וזה בעייתי כי למשרד האוצר יש מדיניות משלו".

> יומולדת עגום: שלוש שנים למחאה החברתית

טרכטנברג צודק, אבל הוא שוכח דבר אחד קטן: התפקיד שהוא עצמו מילא בחיסול הכח הפוליטי של המחאה החברתית, זה שיכול היה לכפות את השינוי על ראש הממשלה ואפילו על משרד האוצר.

הרי המחאה היתה כח פוליטי עצום: במשך ימים ושבועות נתניהו ושותפיו ניסו לגמד אותה (זכורים לטוב השערים של "ישראל היום", שתמיד הקטינו באיזה 70 אחוז את מספר המפגינים שיצאו לרחובות בערב נתון, רק כדי לגלות שההפגנה הבאה היתה עוד יותר גדולה), אבל בסוף גם ביבי הבין שהוא ניצב בפני האתגר הכי גדול לשלטון שלו. בשלב הזה הוא עבר לטכניקה חדשה: מסמוס המחאה.

כאן הפך טרכטנברג לדמות מפתח. למינוי שלו קדמה שיחה בת כמה שעות עם נתניהו, שלא ברור איזה פרטים נסגרו בה (טרכטנברג, שאוהב מאוד להתראיין, בחר לא לעסוק בעניין הזה). אחר כך החליטה הוועדה בראשותו על ריסון עצמי – דיונים בדלתיים סגורות והמלצות שאינן נשמעות רדיקליות מדי. כך למשל נמנעה הוועדה מהצעת מס ירושה, או מעיסוק רציני בסוגיית הדיור הציבורי.

טרכטנברג התגייס בעצמו לעיקור העוקץ של הלך הרוח הציבורי, שהיה מיליטנטי יותר מכל מה שישראל ידעה בעבר, לפחות בהבטים כלכליים. הוא נמנע ממגע עם ראשי המחאה, שניסחו דרישות מרחיקות לכת וברורות, ובמקומם בחר בביקור מתוקשר במאהל לא מרכזי, שבו הוא ניהל עוד שיחה מכובסת.

> עצירת השר"פ היא הישג של המחאה החברתית

במקום לחקור את נציגי האוצר בפומבי, הוא פצח ב"תהליך הקשבה" מייגע שאיש לא התעניין בו, ודוברים מטעם "צוות מנואל" גם התנגחו בפומבי בצוות "יונה-ספיבק" שהגיש המלצות אלטרנטיביות מטעם המפגינים, או בכל אדם אחר שניסה לאתגר מעט את הוועדה (עם מינוי ועדת טרכטנברג הקדשתי פוסט ארוך לכשלים באופן שבו היא תופסת את עבודתה, ולקשקשת הניו אייג'ית שהיא מכרה לציבור במקום התפקיד הפוליטי שהיא יכלה למלא. אפשר לקרוא אותו באתר העוקץ. למרבה הצער, כל התחזיות השליליות לגבי הוועדה התגשמו).

ראש הממשלה נתניהו ומנואל טרכטנברג (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

ראש הממשלה נתניהו ומנואל טרכטנברג (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

מכיוון שדוח טרכטנברג נמנע במכוון ממילוי תפקיד פוליטי, כלומר מחקירת המדיניות הכלכלית של ישראל בפומבי ובזמן אמת ומהפניית אצבע מאשימה לבעלי תפקידים ספציפיים (ותחשבו למשל על ועדות בדיקה לכשלונות צבאיים, וכיצד המערכת חוששת מהן), היה ברור לכל מי שעיניו בראשו כיצד הסיפור יסתיים: הפוליטיקאים יאמצו את מה שהם ממילא יכלו לאמץ – וגם ייקחו על זה קרדיט – ואת כל יתר הדוח ישליכו לפח.

ואכן, בדיקה שנערכה במלאת שלוש שנים למחאה העלתה ששישים אחוז מהמלצותיה המתונות למדי של ועדת טרכטנברג טורפדו בשלבים ושונים (המחקר נערך על ידי מרכז חזן לצדק חברתי ודמוקרטיה במכון ון ליר בירושלים. לקישור למחקר לחצו כאן). בכתבה בערוץ 10 הודה חבר הוועדה ד"ר אבי שמחון כי בדיעבד היא דווקא גרמה נזק למעמד הביניים:

יש לי תחושה של החמצה גדולה. ישבנו שם בדיונים והרגשנו את הלהבות בגב. באופן פרדוקסלי, ההשפעה הכי גדולה של ועדת טרכטנברג הייתה דווקא בהעלאת המסים ובעיקר על מעמד הביניים. את זה ביצעו".

במידה רבה, כבר המחמאות מקיר לקיר שקיבל טרכטנברג בעיתונים ובממשלה ב-2011 על "העבודה הרצינית" שהוא עשה היו צריכות להדליק נקודת אזהרה רצינית. אם טרכטנברג היה אפילו מתחיל לגרד את פני השטח, אף אחד לא היה מחמיא לו, וכל בוקר היינו קוראים הדלפות מהאוצר על כך שהוא לא מבין כלום בכלכלה. כי לשינויים יש מחיר.

אבל בראיון לדה-מרקר השבוע הצביע טרכטנברג על האשמים האמיתיים שהמלצותיו לא יצאו לפועל: האזרחים כמובן, שלא השכילו להתגבש למסה "שיכולה לקדם את הנושאים האלה לאורך זמן". גם בדיעבד, כשהוא עצמו מודה בכישלון, טרכטנברג לא מסכים עם דפני ליף, שהציעה לו להתפטר מהוועדה בראשותו.

הפרדוקס הוא שבזכות אותם שבחים ומחמאות מהממסד שאותו הוא היה אמור לבקר, טרכטנברג זכה מאז לאיזה מעמד ציבורי של "שליח המחאה", שאותו הוא מנצל כרגע בהופעותיו הפומביות, כאילו את קיץ 2011 הוא בילה באוהל בשדרות רוטשילד. יותר מכל הוא מזכיר לי את אותם גנרלים שמגלים את האור רגע אחרי שפשטו את המדים, ומתחילים להסביר על הנחיצות של השלום והסבל של האוכלוסיה האזרחית בשטחים. וכמו אותם גנרלים, אל תתפלאו אם תגלו אותו באיזו מפלגת מרכז מחר בבוקר ואולי אחר כך בכורסת שר. טרכטנברג כבר הודיע השבוע שהוא לא פוסל ריצה לכנסת – והכל כמובן בשם המחאה.

*

עדכון: הזכרתי כאן את המחקר שנערך במכון ואן ליר על יישום דוח טרכטנברג. נגה איתן ממכון ואן ליר העבירה לי את ההודעה לעיתונות שנשלחה מטעם המכון, ובה צוין בין השאר כי "בניגוד לדימויה הציבורי, הוועדה לא המליצה על שינוי מהותי במדיניות החברתית-כלכלית". זה פחות או יותר הסיפור כולו.

מסקנות המחקר:

פחות מחצי מהמלצות וועדת טרכטנברג יושמו עד היום […] בחודשים האחרונים ביצעו חוקרי מרכז חזן לצדק חברתי ודמוקרטיה מחקר העוקב בתמציתיות אחר מידת יישומן של המלצות ועדת טרכטנברג על ידי שתי ממשלות ישראל האחרונות. דוח המעקב שהוציאו החוקרים עמית בן צור ואמנון פורטוגלי חושף כי הממשלה אמנם אימצה % 87 מהמלצות הוועדה, אבל הוציאה לפועל 43% בלבד מהן. הדוח קובע כי לא חל שינוי משמעותי במדיניות הכלכלית-חברתית ולא גדלה באופן מהותי ההשקעה הציבורית, בין היתר משום שמלכתחילה, בניגוד לדימוייה הציבורי, הוועדה לא המליצה על שינוי מהותי במדיניות הכלכלית-חברתית. כתגובה למחאה, הממשלה גילתה מחויבות גבוהה ליישום ההמלצות לעומת ועדות קודמות – אבל היישום חלקי ולקוי. גם לאחר חילופי הממשלות, בין השאר בעקבות המחאה, המדיניות נותרה בעינה.

 

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פאיז וכרימאן, ילדיו של אנאס ג'והא, שנהרגו ונלכדו מתחת להריסות בהפצצה ישראלית בעיר עזה, לצד אישתו של אנאס, לנה (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)

משרד הבריאות בעזה מעריך שהמספר הכולל של הנעדרים נע סביב 10,000. פאיז וכרימאן, ילדיו של אנאס ג'והא, שנהרגו ונלכדו מתחת להריסות בהפצצה ישראלית בעיר עזה, לצד אישתו של אנאס, לנה (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)

החיפוש הנואש אחרי הילדים הנעדרים בעזה

קבורים מתחת להריסות, אבודים בכאוס, גופות רקובות שכבר לא ניתן לזהות: המאבק למצוא אלפי ילדים שנעלמו במתקפות הישראליות הבלתי פוסקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf