אחרי הטבח בבונדי, אין לנו אפשרות רק להתאבל בשקט

פוליטיקאים ישראלים מיהרו להתערב. אנשים נאספים באנדרטת זיכרון מאולתרת בחוף בונדי, כדי להתאבל על ההרוגים במתקפת הירי ההמוני בסידני, אוסטרליה, ב-15 בדצמבר 2025 (צילום: Marcin Cholewinski/ZUMA Press Wire)

גדלתי במרחק של 10 דקות נסיעה מחוף בונדי. ביליתי את גיל ההתבגרות שלי במסיבות יום הולדת בפארקים, חגיגות בר מצווה בבונדי פביליון, טיולים לבריכות הסלע כדי לחפש קונכיות וקיפודי ים, ופיצה בפאפא ג'ובאני. כנערה מתבגרת הייתי יושבת עם חברים על הדשא מול מקדונלד'ס בקמבל פארייד, כשאנחנו מחביאים את הבריזרים שלנו מהסיורים הקבועים של המשטרה – אבל לא יותר מדי, כי אחרת אף אחד לא יֵדע שאנחנו בעצם שותים אלכוהול בפומבי.

אבל עכשיו האידיליה של הילדות שלי בסידני בשנות ה-90 מרגישה כל כך מרוסקת, עד שנדמה שאני אוחזת בהזיה.

המתקפה ביום ראשון על יהודים אוסטרלים שחגגו נר ראשון של חנוכה בחוף בונדי היתה אירוע הירי ההמוני הקטלני ביותר במדינה מזה 30 שנה, והקשה ביותר שחוותה הקהילה היהודית האוסטרלית. נכון לעכשיו, 15 אנשים נהרגו, בהם ילדה בת 10, שני רבנים וניצול שואה. עשרות אחרים עדיין מאושפזים, ובהם עובר אורח מוסלמי גיבור שנטרל את אחד היורים.

מייד אחרי המתקפה התחיל שוב הריקוד המעוות שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות. עוד לפני שיבש דמם של הקורבנות, פוליטיקאים ואנשי ציבור מהימין – באוסטרליה וברחבי העולם – הכריזו כי מדובר בתוצאה של רגשות אנטי-ציוניים גוברים ואקטיביזם פרו-פלסטיני, בלי שום הוכחה או רמז למוטיבציה של התוקפים (בזמן שחלף בינתיים מצאו הרשויות כי לתוקפים יש קשרים לדאעש).

השליחה המיוחדת למאבק באנטישמיות באוסטרליה, ג'יליאן סגל, קישרה את המתקפה לצעדות הפרו-פלסטיניות בסידני, שבהן המשתתפים "נופפו בדגלי טרור והיללו מנהיגים קיצוניים". ב"ניו יורק טיימס" התפרסם טור שכתב הפובליציסט האמריקאי השמרן ברט סטיבנס, תחת הכותרת "חוף בונדי הוא הפנים של 'האינתיפאדה הגלובלית'". חברת מועצת העיר ניו יורק ויקי פלדינו הלכה אף רחוק יותר: "אנחנו צריכים להתייחס מאוד ברצינות לצורך להתחיל לגרש מוסלמים ממדינות מערביות". דבריה עוררו סערה, ובסופו של דבר היא מחקה את הפרסום.

גם פוליטיקאים ישראלים מיהרו להתערב. ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את מקבילו האוסטרלי, אנתוני אלבניזי, ורמז שהטבח בבונדי קשור לקריאתו של אלבניזי להקמת מדינה פלסטינית מוקדם יותר השנה. שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, שיתף פוסט של הפוליטיקאי הימני הקיצוני ההולנדי חרט וילדרס שטען כי "האנטישמיות המתגברת מתודלקת ברחבי העולם גם על ידי האסלאם וגם משנאת ישראל של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה מהשמאל הליברלי". סגנית שר החוץ שרן השכל טענה כי מקור האלימות הוא ב"צעדות השנאה [הפרו-פלסטיניות] ברחובות, אם בלונדון אם בסידני".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

המהירות שבה הימין ניצל את הזוועה כדי לקדם אג'נדה אסלאמופובית ואנטי-פלסטינית היא מגונה. מעורר גועל ממש לראות כיצד הפוליטיקאים הישראלים כמעט צוהלים על ההזדמנות להסיט את תשומת הלב מהג'נוסייד בעזה, והופכים את הכאב והאבל שלנו לנשק פוליטי.

מטריד מאוד גם לראות פוסטים רבים ברשתות החברתיות שמצדיקים או אף חוגגים את מותו של אחד הקורבנות, שליח חב"ד בסידני הרב אלי שלנגר, ובכך מצדיקים את המתקפה כולה. העובדה שהוא תמך בגלוי בג'נוסייד בעזה – הוא הצטלם עם חיילים אחרי 7 באוקטובר ואפילו חתם על טיל – היא מתועבת, אבל היא לא מצדיקה פתיחה באש על קהל של יהודים אוסטרלים שחוגגים את חנוכה (ואין שום ראיה לכך ששלנגר היה המטרה של התוקפים בגלל דעותיו).

דברים כאלה הם מתקפה נוספת על קהילה ששרויה באבל, והם מבטאים חוסר הבנה של מהות הכוח הפוליטי. הרב שלנגר אינו מקור האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים; ממשלת ישראל והצבא שלה, והממשלות המערביות התומכות בה, הם אלה שיש לדרוש מהם דין וחשבון. התמקדות בשלנגר אינה אלא הסחת דעת.

אולי נראה שזה לא לעניין לפרוק את כל זה כשעדיין לא קברנו את מתינו. אבל לרוע המזל, איננו יכולים להרשות לעצמנו להתאבל בשקט. ברגעים האלה מוטלת עלינו האחריות למצוא שיווי משקל בין הכאב שאנו חשים כשאנחנו עדים לרצח של אחינו היהודים ובין הצורך לומר בנחישות ובבירור: לא ניתן לזוועה הזאת לשמש ככלי נשק שמצדיק פעולות נגד תנועות הסולידריות עם הפלסטינים או משמש לנקמה אלימה נגד קהילות מוסלמיות, ובסופו של דבר מקדם עוד יותר את פוליטיקת ההפרד-ומשול שבה נגוע חלק גדול כל כך מעולמנו.

נוגדן לאבל

בשנתיים האחרונות, הקהילה היהודית באוסטרליה – המונה כ-100 אלף חברים – חוותה זינוק משמעותי בתקריות אנטישמיות. בתי כנסת הושחתו והוצתו, מעון יום לילדים יהודים ומעדנייה כשרה הוצתו גם הם, ובבתי ספר יהודיים רוסס גרפיטי "מוות ליהודים" (נטען שחלק מההתקפות האלה בוצעו על ידי אנשים שפעלו מטעם איראן).

הפשעים המחרידים האלה נוצלו בידי אנשים שמבקשים לדכא את הפעילות הפרו-פלסטינית והסולידריות עם הפלסטינים. ביולי השנה, השליחה המיוחדת סגל פרסמה דוח שממליץ על מדיניות "מאבק באנטישמיות" שהגיעה ישירות מהספר של טראמפ, כולל בדיקת תוכניות לימודים באוניברסיטאות והגבלת הגירה על סמך פרסומים אנטישמיים (כלומר אנטי-ישראליים) ברשתות החברתיות.

ייתכן שאם בשלב הזה אי אפשר לשאוף לביטחון, עלינו לכוון למחויבות לשמור האחד על השני. מדליקים נרות בתל אביב לזכר קורבנות מתקפת הירי ההמוני על יהודים באוסטרליה, ב-14 בדצמבר 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

כמו כן, קשה לטעון כי העובדה שישראל טובחת בפלסטינים כבר יותר משנתיים בשם הביטחון היהודי, ובתמיכה של מוסדות יהודיים, אינה רלוונטית לסיפור – גם אם היא לא היתה המניע המרכזי למתקפה בחוף בונדי. מחקרים הראו שהסיכוי להתרחשות תקריות אנטישמיות גדל כאשר האלימות הישראלית נגד הפלסטינים מתגברת; ציון העובדה הזאת אינו מוחק את אחריותם של אנשים שמרימים נשק ופותחים באש על אנשים חפים מפשע. הוא רק מבהיר את התנאים שלאורם התקפות כאלה מתרחשות כיום.

הג'נוסייד בעזה עורר זעם עמוק ברחבי העולם. כישלונה של הקהילה הבינלאומית לעצור אותו גרם לזעם הזה להמשיך לבעבע ותדלק תיאוריות קונספירציה לגבי הכוח היהודי, וכל אלה יחד פוגעים בביטחונם של יהודים.

זה נובע גם מתהליך בן עשורים שמובילה ממשלת ישראל, המבקש ליצור זהות בין כלל היהודים והאינטרסים שלהם ובין האינטרסים של מדינת לאום אתנית שמקיימת קולוניאליזם התיישבותי. התהליך הזה התגבר אחרי 7 באוקטובר, כשמדינת הלאום האתנית התחילה לבצע רצח עם. גם התמיכה הכמעט בלתי מעורערת שארגוני יהודיים ברחבי העולם סיפקו לישראל בכל הזדמנות בשנתיים האחרונות, בזמן שהיא הפציצה, הרעיבה והשמידה פלסטינים בעזה, תרמה להצבת מטרה על גבנו, וצמצמה משמעותית את היכולת של אנשים לחוש אמפתיה כלפי יהודים שמתמודדים עם תגובת הנגד האנטישמית האלימה שאנחנו רואים כיום.

בתגובה למתקפה בחוף בונדי מפתה לקדם את רעיון הביטחון באמצעות סולידריות, שאותו אימצו רבים בשמאל היהודי במשך שנים – הרעיון שלפיו חיזוק הקשרים בין קהילות מוחלשות שונות הוא המפתח להגנה על כולם. אבל כפי שאמר לי עמית לאחרונה, המרדף אחרי ביטחון עלול להיות אשליה. נדמה כי אלה הן תחושות חלולות לנוכח מתקפה כמו זו שקרתה בבונדי. בעידן הזה של חוסר יציבות ואלימות פוליטית גוברות, רק קהילות מעטות נהנות מתחושת ביטחון כלשהי.

את רוב הנטל הזה בשנתיים האחרונות נשאו פלסטינים, אבל אנחנו רואים אותו גם במתקפות על קהילות יהודיות בבונדי ובמנצ'סטר ועל קהילות מוסלמיות וקהילות של מבקשי מקלט ומהגרים ברחבי העולם המערבי. ייתכן שאם בשלב הזה אי אפשר לשאוף לביטחון, עלינו לכוון למחויבות לשמור האחד על השני, להתמודד בעיניים פקוחות עם הסיכונים שלפנינו ולהתנגד למערכות ולפוליטיקה שמבקשות למחוק את אנושיותנו. אחמד אל-אחמד, המהגר הסורי שסיכן את חייו כדי לנטרל את אחד היורים ולמנוע הרג נוסף, הוא התגלמות של הנוגדן לצער ולחשיכה שמאיימים לבלוע את הכול סביבנו.

אם הילטון היא כותבת יהודייה ופעילה שמתגוררת בלונדון. היא משמשת כמנהלת מדיניות וענייני בריטניה ב- Diaspora Alliance, מייסדת משותפת של נעמוד: יהודים בריטים נגד הכיבוש, ויושבת בוועדת ההיגוי במרכז לאי-אלימות יהודית. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס