בשביל מה מפלס אבי גבאי את דרכו לראשות הממשלה?

מאז נבחר לעמוד בראש מפלגת העבודה, המפלגה הגדולה באופוזיציה, ממצב את עצמו אבי גבאי בתור האלטרנטיבה לממשלת נתניהו – בה היה חבר עד לפני פחות משנה.

לא קשה להבחין בדף המסרים אותו משנן גבאי: מועמד מסורתי, פתוח לקהלים חדשים וכזה "שמתעלה מעל החלוקות הוותיקות של ימין ושמאל", ברוח ערכי הטוב המשותף. הקמפיין הזה נוסה לפניו, אך משום מה התחושה היא שדווקא הוא יפצח את השיטה. תומכי גבאי משוכנעים שהוא יעביר לגוש שמשמאל לנתניהו את מספר המנדטים הנחוץ בכדי להקים ממשלה, שבראשה לא יעמוד איש ימין, ושתביא להסכם מדיני.

> השאלון למתמודדי העבודה: מי יהיה מוכן לשבת עם ערבים בקואליציה?

אבי גבאי וציפי לבני במסיבת עיתונאים משותפת (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

ברוח בעלת הברית הגדולה שלו במפלגה, שלי יחימוביץ', מנסה גבאי להרגיע את הישראלים בנושא פינוי ההתנחלויות. אם יחימוביץ' התגאתה שמפלגתה בנתה את ההתנחלויות, הרי שגבאי – בקמפיין מול אותו נתניהו – מקצין עוד יותר, ומספק אמירה מתפתלת על כך שלא חייבים לפנות התנחלויות בכלל.

הבדל בזכוכית מגדלת

שניהם, צריך לומר, לא ממש משקרים לגבי המחויבות העמוקה שיש למפלגת העבודה כלפי מפעל ההתנחלויות. לא רק שבנו אותן: ראשי מפלגת העבודה לאורך השנים ישבו בממשלות שקידמו את אג'נדת הימין-מרכז ואת פיתוח ההתנחלויות, מבלי להביע על כך מחאה יוצאת דופן. גבאי עצמו, כאמור, היה שותף אף בממשלה הנוכחית, שנחשבת לממשלה הימנית ביותר שהייתה.

זה לא היה נראה שמפעל ההתנחלויות מטריד אותו יתר על המידה, גם לא שאר פשעי הכיבוש. בסופו של דבר, לטענתו, הוא עזב את הממשלה בגלל מינוי ליברמן לשר הביטחון. כביכול היה זה שיא חדש במדיניות ישראל (זה לא).

שלטון מפלגת העבודה לא מאיים על עתיד הכיבוש, זו האמת העצובה. הבוחר הישראלי אולי לא מודע לכך, ולכן גבאי וקודמיו משקיעים בהסברה. אתם יכולים לקבל את אותו כיבוש רק עם אג'נדה חברתית יותר, הם אומרים לבוחר המרכז, אז למה לא תצביעו למפלגת העבודה?

הביקורת נגד גבאי שמתמקדת במסר, בפליטת הפה או במשפט המנוסח באופן גרוע, מפספסות את התמונה הגדולה: זו המפלגה, זו האג'נדה, וזו תפיסת העולם שנבחרי העבודה מקדמים. אם כבר, על מפלגת העבודה לשנות את תפיסת עולמה, להכיר באחריות הישראלית לסכסוך ולהציע פתרון של קבע – אחד כזה שיהיה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הליכוד והמתנחלים. בינתיים, רק בזכוכית מגדלת ניתן להבחין בהבדלים בין הליכוד למפלגת העבודה.

בשורה ריקה מתוכן

"התרגיל" אותו מביעים כותבים פוליטיים שונים, לפיו על "המחנה" לתפוס בשלטון בדרך כלשהי, לגנוב בחירות, ורק אז לקדם את תפיסת עולמו "האמיתית" – ראוי לו שיאבד מן העולם.

התרגיל הזה מבוסס על התפיסה כאילו הישראלים טיפשים כל כך שאפשר לשכנע אותם להצביע על הסכם שלום מבלי לדעת שהוא זה שמונח על השולחן. אין לזה אחיזה במציאות. בנוסף, גם כשגוש המרכז והשמאל קיבל את הכוח ליד, השלום בושש לבוא. מפלגת העבודה הפכה להיות הכשר סוציאל דמוקרטי (שגם הוא מוטל בספק) להתעצמות מפעל הגזל והנישול שהיא עצמה יצרה.

על אף שרוב היהודים בישראל מאמינים שאין פרטנר לשלום בצד הפלסטיני, שקר אותו הפיץ יו"ר מפלגת העבודה האחרון שכיהן בראשות הממשלה, בכל זאת מצליח הגוש בראשו היא עומדת להציב תחרות משמעותית לגוש הימין. עם כל הפסימיות הראויה, יש לומר בצדק שהשלטון אפשרי: אם נתניהו ילך הביתה, ובעוד הימין יהיה עסוק בקרבות ירושה, יכול מועמד כריזמטי בראשות מפלגת מרכז גדולה לזכות בשלטון ולהרכיב ממשלת שמאל-מרכז. החרדים, כחלון, ואפילו ליברמן, יכולים להפוך לשון מאזניים. אלו לא תקוות שווא, ובמפלגות הללו מאותתים כל הזמן שיש על מה לדבר.

> ירצה או לא ירצה, אבי גבאי ישב עם הערבים לנצח

השאלה היא בשביל מה. מה הבשורה שממשלה כזו תביא בכנפיה – תקציב "חברתי" יותר? כיבוש "אנושי"? משא ומתן בדרך למבוי סתום? החזרת משרד התרבות לידיים "בטוחות"? סביר להניח שחלק מהחוקים הפאשיסטיים ייבלמו, שאולי תיפסק רדיפת האמנים והממשלה תניח קצת ממתקפותיה על בית המשפט. לא דברים שמפלגת העבודה לא יכלה להשיג כעת, אילו הרצוג היה חובר לנתניהו. לקרוא לזה בשורה זה לעג לרש. עולם כמנהגו ינהג, ורכבת הכיבוש – עליה אף אחד לא מעז לדבר – תמשיך לדרדר את ישראל מטה מטה.

הביאו את היום

הבחירה של מנהיגי מפלגת העבודה לטשטש את תפיסת עולמם, בעיקר בנושא המדיני, גורמת להם לפספס יתרון משמעותי שיש לגוש. הליכוד משתדל לדבר לשתי קבוצות ספציפיות בישראל: הציונות הדתית והאליטה היהודית המבוססת. כל השאר לא מקבלים מענה, לא במדיניות ולא במסרים. מחנה השמאל, לעומתו, פונה כמעט לכל הישראלים, ולאו דווקא מהפה ולחוץ. תפיסת העולם השמאלית, אפילו זו החיוורת של מפלגת העבודה, שואפת לחברה שוויונית – ויש עשרות חברי כנסת מעולים שמקדמים אותה בתוך "הגוש שמשמאל".

גיבוש "ברית הנדכאים", סביב המכנה המשותף של כל הנדפקים מהשיטה ומהשלטון – החל מהורים לילדי תימן החטופים ועד לעובדים זרים באילת – הוא צעד יעיל, נוסף להיותו ראוי וצודק. הרעיון פשוט: סך כל הנדכאים גדול יותר מכל קבוצת כוח אחרת, ושיתוף פעולה "נגד השיטה", בלי להציף את נקודות המחלוקת, נראה אפשרי. לכאורה.

הכשל נוגע למציאות: בפועל מפלגות "המחנה הציוני" ומר"צ נלחמות לשימור (כוחו של בית המשפט, עצמאות האקדמיה, האמון בצה"ל, ההסתדרות, רשות השידור, כבוד הנשיא, ערכי מגילת העצמאות ועוד), בעוד מפלגות הימין מציעות כל הזמן רעיונות, תכניות, חוקי יסוד ומתווים שנועדו לשנות את המצב הקיים. איך אפשר לשכנע דרך מאבקים כאלו, שאתה הוא הכתובת למאבקי הנפגעים מהשיטה הזו עצמה? זה דומה לניסיון לשמור על היין בחבית דווקא על ידי שבירתה.

> בשביל מה צריך ימין אם יש לנו את אבי גבאי?

הכשל השני נוגע לניתוח תפקידו של שלטון הליכוד בכל העוולות הללו: למעשה, האחריות שלו מעטה עד כדי לא קיימת. בגלל שהליכוד הוא מופע אימים של חוסר יעילות פוליטית, שמקפיד להשיג אך ורק את המשך שלטונו  – הוא לא נתפס בחברה הישראלית כמקור הבעיה. ספק אם הוא בכלל מקור הבעיה, או רק שומר הסף. הליכוד הוא בסך הכל הש"ג של מוסדות והחלטות שמפלגת העבודה קיבלה, ונראה תמיד כאילו הוא רק מכין את הקרקע לפעם הבאה שהיא יתפוס את השלטון.

אם הבית היהודי ונציגי המתנחלים ימשיכו לצמוח ככוח עולה בימין, אזי שתי הנקודות הללו יהפכו ליתרון עבור מחנה השמאל. ראשית, מבחינת התודעה הישראלית, המתנחלים הם אלו שנושאים בנטל האחריות לפעלול המסוכן של ההתיישבות בגדה המערבית. הם מקור הבעיה, ולא רק משמריה.

בנוסף, מול המתנחלים, השמאל מניח תכניות מעשיות ואופרטיביות, הלוקחות בחשבון כל היבט בחיי החברה הישראלית ובצורך בביטחון אישי, מגובות על ידי העולם ועל ידי אנשי מקצוע הטובים בתחומם, ונובעות מפטריוטיות גדולה משל המתנחלים. הליכוד אוחז בקרנות הסטטוס קוו, הממכר, אך המתנחלים לא. הבית היהודי שואפת להחליף את מפא"י, מה שבליכוד לא חלמו לעשות, ומולה מפא"י החדשה יכולה לשוב ולהיות רלוונטית לבוחרי המרכז. היא רק צריכה להסתכל להם בעיניים.

נ.ב

מזל טוב למרצ על ההיפרדות מהתיוג הציוני והמיותר. מי ייתן וכעת תהיו פנויים לבנות שותפות יהודית ערבית אמיתית.

> די למניפולציות של השמאל, גבאי ינצח את נתניהו רק באידאולוגיה