אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"
הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה
מחמוד עבאס (אבו מאזן) נכנס לחדר ומתיישב בכורסת האירוח שלו. "כשקראתי לראשונה את הספר של אבא שלכן על היהודים שעזבו את עיראק – בכיתי", הוא אומר לאורחות הישראליות. "השנה הייתה 1975 ואני גרתי בסוריה. הרגשתי שהוא מתאר את החיים שלי, את החיים שלנו כפלסטינים".
בהמשך לפרסום ב"שיחה מקומית", הגיעה במוצאי שבת האחרון משפחתו של הסופר היהודי-עיראקי יצחק בר משה, שכתב בערבית גם לאחר שהגיע לישראל, לפגישה מיוחדת ברמאללה עם אבו מאזן, על פי הזמנתו. עוד לפני הפגישה, הודיע אבו מאזן על כוונתו לסייע בפרסום מחדש של ספריו של בר משה. "תמיד הרגשתי יותר בנוח עם יהודים יוצאי ארצות ערב. אתם דומים לנו", אמר הראיס למשפחה. "אתם הגשר שלנו לשלום. אנחנו חולקים אותה תרבות, שפה ומורשת".
השיחה התקיימה בערבית ועברית, בעזרת מתורגמן. "אצלנו לא דיברו ערבית בבית", הודתה תמי בצלאלי, בתו של בר משה בפני הנשיא הפלסטיני. "אנחנו לא יכולות לקרוא את הספרים שאבא שלי כתב. ההורים שלי גידלו אותנו באנגלית. אני מתביישת שאני לא יכולה לדבר ערבית, כי בשביל לעשות שלום חייבים לדבר באותה השפה".
"את צודקת", השיב אבו מאזן וגילה שיש לו תכנית אופרטיבית כדי לתקן את המעוות: "אני חושב שפלסטינים צריכים ללמוד עברית מהגן, ואני מתכנן להנחות את שר החינוך והתרבות אצלנו להכניס זאת לתכנית הלימודים".
"איך אפשר לא לפחד"
עבור רוב היושבים בוואן, שנציגי הרשות שלחו לירושלים כדי להביאם למשרדו של אבו מאזן, זו היתה הפעם הראשונה ברמאללה. המעבר החלק מישראל לשטחי הרשות, כשבפתח עומד רק שלט אזהרה דהוי, מעורר תמיהה בין המושבים. "איך אפשר שלא לפחד?" מודה מישהי מאחור.
המלונות היפים, הפסלים בכיכרות וגורדי השחקים של רמאללה מעוררים פליאה. "פשוט לא יאומן שאנחנו כאן", ממלמלת עדית שמר, בתו של הסופר בר משה. "אני מרגישה שאני בתוך חלום".
לאחר שירדנו מהרכב, הלכנו לעבר בניין ובו אנדרטה מוקפת שומרים – שמתגלה כקברו של יאסר עראפת. "היו צריכים לומר לנו, היינו מביאים איתנו זר פרחים להניח על הקבר", מתבדח פרופ' גדעון פרוידנטל, בן זוגה של שמר.
אל חדר האורחים של נשיא הרשות הפלסטינית נכנסים עידית שמר ובן זוגה גדעון, תמי בצלאלי ובת זוגה שרה גרוס, ובתה של בצלאלי, נעמה שוחט, נציגת הנכדים. אבו מאזן נכנס, לוחץ את ידי כולם ופותח בסיפור היכרותו עם בר משה. לדבריו הוא עוקב אחריו מאז שבר משה פרסם את הספר "יציאת עיראק" בשנות ה-70. הוא התרשם במיוחד כשתרגם את השיחה בין סאדאת לבגין וכל העת חיפש בנרות אחרי עותקים נוספים מספרו.
"הארץ הזו היא של היהודים ושל הערבים"
"אבא שלי היה איש של שלום", אומרת שמר לנשיא הרשות. "הוא האמין בדו קיום ורצה לראות חיים משותפים בארץ הזאת".
"יש לנו ארץ, היא של היהודים והיא של הערבים. אנחנו יכולים לחיות פה בחברות", משיב לה אבו-מאזן. האירוע התרחש כשבאוויר עוד הדי האבל בעזה והסבל בדרום ישראל. נעמה לא מצליחה לעצור את הדמעות. גם בעיניו של אחד היועצים יש דמעות. "צריך להחליף את הייאוש בתקווה", מוסיף הראיס ופונה לנעמה: "עכשיו זה הזמן שלכם".
בשנים האחרונות מביע ראש הרשות הפלסטינית עניין אקטיבי בחידוש התקרבות יהודי ארצות ערב למורשתם המודחקת, לתרבות הערבית. "לי ולכם יש עניין עם אשכנזים", הוא אומר וצוחק. הוא פונה לבנותיו של בר משה ואומר שבכוונתו להדפיס מחדש את הספר 'יציאת עיראק' ולהפיץ אותו בעולם הערבי. "אני יודע שרק מעטים מהספרים שלו מתורגמים מערבית לעברית", הוא מוסיף. "אם תזדקקו לעזרה, נעשה כל מה שצריך כדי שתצליחו לתרגם אותם לשפתכם".
"יציאת עיראק", הספר שגרם לאבו מאזן להזיל דמעה מרוב הזדהות לפני ארבעים שנה, מתאר כיצד יהודי עיראק, שהיו אליטה מקובלת ומכובדת בבגדד, הפכו נרדפים, משוללי זכויות ומבוזים. הם לא הפסיקו לאהוב את עיראק – אלא שהשלטון הקיא אותם מתוכו.
"עצוב שאבא שלי לא זכה לכבוד בישראל"
אבו מאזן הביע את האהדה שלו ליהודי עיראק גם בפומבי. "התנהלות המשטרים הערבים כלפי נתיניהם היהודים מעוררת צער וכאב לא ניתן לתארה אלא כבושה וביזיון", הוא כתב ב-1977, זמן לא רב אחרי שנתקל בספרו של בר משה. "אנחנו הפכנו אותם לאויבים, הכרחנו אותם לעמוד נגדנו מבלי לתת להם ברירה אחרת. כפינו עליהם לבחור בין הגירה לישראל ובין מוות וכליה".
בספרים שלו כתב אבו מאזן על אפליית המזרחים בישראל ועל כך שהציונות היא "תנועה אשכנזית" המבצעת עוולות משוועים כלפי יהודים ערבים ב"אובססיה מטורפת" והופכת את חייהם לגיהנום. הוא ראה את מדינות ערב אחראיות לשיפור מצבם של המזרחים, וקרא להן להעניק מענקים כספיים ליהודים אלו, בייחוד לנזקקים מביניהם, כדי שישובו למולדותיהם הערביות.
היום ברור שחזרה של יהודים ללבנון, עיראק או סוריה אינה עומדת על הפרק. מדוע, אם כך, מעוניין אבו מאזן דווקא עכשיו להפיץ את "יציאת עיראק" בין מנהיגי ערב? "אני רוצה שיקראו אותו", השיב לשאלת "שיחה מקומית", "כי הוא מתאר את האמת. האמת על מה שהיה שם. וגם כי הם לא יודעים שיש ציבור גדול של יהודים ערבים שוחרי שלום. יהודים ששומעים אום כולת'ום בבית וכותבים בערבית".
החיבוק מהרשות הפלסטינית והכבוד המאוחר לסופר היהודי דווקא מהנשיא הפלסטיני ולא מנשיא ישראל לא יכול שלא לבטא אירוניה. יצחק בר משה וכותבים אחרים, יהודים שחיו בישראל ופרסמו ספרים בערבית, כמעט ונמחקו כליל מדפי ההיסטוריה בישראל וזוכים לתחייה דווקא ברשות הפלסטינית. "זה עצוב שאבי לא זכה בחייו לכבוד הזה בישראל", מודה עדית שמר, הבת. "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה הוא היה מתרגש אם הוא היה יודע על המפגש הזה", היא אומרת, "הייתי רוצה כל כך שהוא ידע על מה שקרה פה היום. שידע שהספר הכי חשוב שכתב, חיבר לאחר מותו בינינו לבין הפלסטינים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן