תוכנית הסיפוח של רשות העתיקות
מהשתלטות על הקרקע להשתלטות על המדע: המינוי הפוליטי של שר המורשת עמיחי אליהו ברשות העתיקות וחוק רשות המורשת בגדה המערבית, הופכים את הארכיאולוגיה מכלי מחקר לכלי תעמולה בשירות הסיפוח, הנישול והמשיחיות
רוצה "מנהל אחד למרחב אחד לעם אחד", תוך מחיקה סופית של הקו הירוק מהמפה המדעית, החוקית והתודעתית. שר המורשת, עמיחי אליהו, בהפגנה מול בית המשפט בתל אביב, ב-27 בנובמבר 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
שר המורשת, עמיחי אליהו, אינו מסתפק בשינוי גבולות המפה – הוא מבקש לשכתב גם את חוקי המדע עצמם. המינוי הפוליטי ברשות העתיקות וחוק רשות המורשת בגדה המערבית הם שני צדדים של אותו מטבע: הפיכת הארכיאולוגיה מכלי מחקר לכלי תעמולה בשירות הסיפוח, הנישול והמשיחיות.
במדינת ישראל ישנם יותר מ-35 אלף אתרים ארכיאולוגיים מוכרזים. בגדה המערבית ישנם כ-6,000 אתרים נוספים. המשמעות פשוטה: כמעט כל אדם החי בין הירדן לים גר מעל שכבות של היסטוריה, או בסמוך להן. במציאות כזו, מי ששולט בעתיקות מחזיק בכוח עצום לעצב את ההווה ואת העתיד באמצעות העבר.
הביטוי הבולט ביותר לפוליטיזציה של התחום הוא שכבר יותר מ-20 שנה מתמנים לתפקיד מנכ"ל רשות העתיקות גברים נטולי הכשרה בתחום, על בסיס הונם הפוליטי. שר המורשת זיהה את הבעיה והחליט ליצור תקדים – למנות אישה נטולת כישורים רלוונטיים על בסיס ההון הפוליטי שלה.
על פניו, אין מניעה שינהלו את רשות העתיקות גבר או אישה, אשכנזי או מזרחית, ללא כל זיקה מקצועית. אולם מאחורי מינוי כזה עומדת הנחה שהמנהל או המנהלת יחזיקו ביכולות ניהוליות גבוהות, ויותר מכך – במחויבות עמוקה לערכי המדע, לצד הרצון והיכולת לבלום אג'נדות פוליטיות. זו הבעיה עם השר והמועמדת שלו: הם מצהירים בגלוי על כוונתם לקדם אג'נדה פוליטית ולא אג'נדה מקצועית.
בעשורים האחרונים העניקו רשות העתיקות, מנהליה ועובדיה, מתוך ידיעה ובחירה חופשית, הכרה מקצועית ולגיטימציה אקדמית נרחבת לפעילות שמובילים ארגונים אידיאולוגיים-משיחיים, מוסדות מחקר מדעיים ומדעיים-לכאורה. המשותף לכולם הוא המטרה: לאשש באמצעות הארכיאולוגיה את הסיפור המקראי כאמת היסטורית, ובכך לחזק, לכאורה, את ה"זכות" היהודית-ישראלית על האתר, על המרחב או על הארץ כולה, בעוד הארכיאולוגיה וממצאיה משניים לפעולת הניכוס והשליטה ולקביעת עובדות פוליטיות בשטח.
במקביל, בשבוע שעבר עבר בכנסת בקריאה ראשונה "חוק רשות המורשת" בגדה המערבית. השבוע צפוי מרתון דיונים בוועדת החינוך לקראת הכנת החוק להצבעה שנייה ושלישית. על פניו, מדובר בהסדרה ביורוקרטית של אופן ניהול העתיקות בשטחים הכבושים. בפועל, מדובר בשיא פעילותו של שר המורשת במפעל המואץ לקידום הסיפוח שמובילה ממשלת הימין הקיצוני. החוק נועד לגרוע מהמינהל האזרחי (והשלטון הצבאי של הגדה) את יחידת קמ"ט ארכיאולוגיה, ולהכפיף את התחום למשרד המורשת. בפשטות, מדובר בסיפוח השטחים באמתלה של דאגה לעתיקות.
מעבר לאזרוח ניהול העתיקות, החוק יעניק לשר שליטה נרחבת בנעשה בשטחים. כאמור, הגדה המערבית מרוצפת באלפי אתרי עתיקות. כדי לעמוד על גודל השעה, יש להבין כיצד פועל הכוח הארכיאולוגי בשטח בשלושה צירים:
הראשון הוא השליטה במרחב. עתיקות הן בראש ובראשונה כלי תכנוני. מרגע ששטח מוכרז כאתר עתיקות, היכולת להשתמש בו לצורכי פיתוח, חקלאות או מגורים מוקפאת. עבור פלסטינים, הכרזה על "אתר" היא לרוב צו פינוי שקט או אמצעי להקפאת התרחבות ופיתוח.
הציר השני הוא שינוי אופי השטח. הארכיאולוגיה מאפשרת שינוי פיזי ושכתוב נרטיבי של המקום. חפירה יכולה להבליט ממצאים מתקופה מסוימת ולהשכיח תקופות אחרות. מי ששולט במחקר שולט גם בסיפור, משום שהוא הקובע אם המקום הוא תל מקראי או כפר חקלאי פלסטיני רב-שכבתי בן מאות שנים.
הציר השלישי והאחרון הוא כוחה של הארכיאולוגיה בהקמת "מאחזי תיירות", דוגמת עיר דוד בשכונת סילוואן. באמצעות אתרים ארכיאולוגיים מייצרים המתנחלים מוקדי עניין ציבוריים עבור יהודים בלבד, בסמיכות לאוכלוסייה הפלסטינית או בליבה. הדבר משמש זרז לשינוי המרחבי, ובמקביל מעצב גם את הנוף הרעיוני של הדור הבא: הם יראו רק את מה שהשלטון רוצה שהם יראו.
מוקדי עניין ציבוריים עבור יהודים בלבד, בסמיכות לאוכלוסייה הפלסטינית או בליבה. חפירות בעיר דוד / סילוואן (צילום: הדס פרוש / פלאש90)
רשות העתיקות או רשות המורשת הן "המסננת הלאומית". הן האוטוריטה שקובעת אילו אתרים חשובים ואילו זניחים, אילו יזכו לתקציבי פיתוח, הנגשה ותיירות, ואילו יופקרו לבלאי טבעי ולהזנחה. עד כה, רשות העתיקות ואנשיה, למרות התגייסותם הנרחבת למפעל הפוליטי, עדיין שימשו ברמה המקצועית מעין בלם, גם אם מוגבל, בפני הניסיונות להשתלטות פוליטית מוחלטת ולהחלת ריבונות ארכיאולוגית מלאה בגדה, מתוך הבנה שמדובר בצעד המנוגד לדין הבינלאומי ולסטנדרטים מדעיים, ושסופו בהחרמה מוחלטת של הקהילה המקומית על ידי זו העולמית.
המלצת השר למנות את אסתי שרייבר אינה מקרית. ההערכה היא ששרייבר נבחרה בדיוק כדי לבטל את ה"ווטו" המקצועי הזה. בטווח הקצר, רשות המורשת החדשה תוקם כגוף נפרד שיפעל בגדה המערבית כזרוע סיפוח ראשונית. בטווח הארוך, באמצעות מינויים פוליטיים ברשות העתיקות עצמה, השר שואף לייתר את הצורך ברשות נפרדת. הוא רוצה "מנהל אחד למרחב אחד לעם אחד", תוך מחיקה סופית של הקו הירוק מהמפה המדעית, החוקית והתודעתית. כאן אנחנו עוברים משלב ייהוד המרחב לשלב מסוכן בהרבה: ייהוד המדע הארכיאולוגי והכפפתו המלאה לאוטופיית הארץ המטוהרת מבית האידיאולוגיה המשיחית.
הניסיון להכפיף את האמת המדעית, האובייקטיבית והרב-תרבותית לאג'נדה פוליטית צרה הוא אקט אלים – כמו רצונה של הכנסייה שהמדע יוכיח את אמיתות כתבי הקודש, ולא את האמת על העולם; או כמו הניסיון של מפלגות בראשית המאה הקודמת לעגן מדעית עליונות גזעית או אידיאולוגית על פני אחרים. האמת היא שסיפורי המקרא הם מיתוס שהוא חלק מהמורשת התרבותית שלנו – אבל המדע אינו מחויב לסיפורי המקרא, אלא לממצאים בשטח. חלקם תואמים את הסיפורים, אחרים אינם תואמים אותם, ומתוכם עולה תמונה היסטורית שונה מזו המתוארת במקרא. למעשה, רוב אתרי העתיקות במרחב מייצגים נוכחות של תרבויות נוספות, לפני התרבות היהודית ואחריה, שבשם האידיאולוגיה מעלימים אותן.
זו אינה רק פגיעה במדע. זוהי פגיעה ביהדות עצמה. היהדות האמיתית, ההיסטורית, מעולם לא התכחשה למציאות או למדע. הרמב"ם, מגדולי פוסקי ההלכה ואיש מדע בעצמו, הורה לנו לשלב בין התבונה לאמונה ולא לפחד מהאמת. הוא הבין שהאמונה אינה זקוקה לשקרים או למחיקת האחר כדי להתקיים. מה שאנו רואים כיום הוא עלייתה של כת משיחית, ששר המורשת חבר פעיל בה, שאינה פועלת בשם היהדות אלא מחללת את השם ואת הקדושה. עכשיו הם מבקשים לגרור איתם לתהום גם את הארכיאולוגיה הישראלית, להפוך אותה לכלי שרת של אידיאולוגיית הדם והאדמה, ולבודד אותה מהקהילה הבינלאומית.
כמו בכל דיקטטורה, השתלטות השר על רשות העתיקות וכינון "רשות המורשת" בגדה הם צעדים הכרחיים מבחינתם, שנועדו להבטיח שלא יהיה כאן עתיד אחר מלבד זה שהם מכתיבים. אם בעבר דיברנו על השימוש בארכיאולוגיה כאמצעי לשליטה פיזית בקרקע, היום עלינו להכיר בכך שהמאבק התרחב. זהו מאבק על עצם היכולת לקיים מחקר חופשי, ועל הזכות לראות את ההיסטוריה של הארץ הזו על כל רבדיה – הכנעניים, היהודיים, הרומיים, המוסלמים והנוצריים.
עלינו לעצור את הפיכת המדע לקרדום לחפור בו את קבר הדמוקרטיה והשלום האזורי. הארכיאולוגיה שייכת לעבר, אך האחריות עליה שייכת לנו – למען עתיד של אמת ולא של תעמולה. מבחינה זו, יהיה מעניין לראות את תגובת הקהילה הארכיאולוגית הישראלית, שחלק מחבריה הרוויחו רבות, כספית ואקדמית, מהוויתור על הערכים המדעיים והמקצועיים לטובת שיתוף פעולה זה.
אלון ארד הוא מנכ"ל עמותת "עמק שווה"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
