שני סרבנים בדרך לכלא: "מול רצח עם פעיל – מסרבים"

מסרבים במחאה על המלחמה בעזה והכיבוש. הסרבנים עינה גרסטמן ויובל פלג, בבקו"ם בתל השומר, ב-31 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

עינה גרסטמן, בת 18 מרמת גן, ויובל פלג, בן 18 מכפר סבא, התייצבו היום (חמישי) בבקו"ם בתל השומר והצהירו על סירובם להתגייס במחאה על המלחמה בעזה והכיבוש. גרסטמן נשפטה ל-30 ימי מחבוש, ופלג נשפט ל-20 יום. הם ירצו את המאסר במתקן הכליאה נווה צדק.

מחוץ לבקו"ם הגיעו לתמוך בהם בני משפחה, חברים, פעילים מרשת "מסרבות" ומפגינים, בהם חבר הכנסת עופר כסיף. המפגינים קראו: "לא פקידה ולא טנקיסטית – סרבנית ופמיניסטית", ו"חייל, הקשב, לרצח תסרב". מולם התאספו הורים וקרובי משפחה של מתגייסים, שקיללו, קרעו שלטים וניסו לתקוף אותם. לפני שבועיים, פעילי מסרבות צעדו ברחובות תל אביב והפגינו נגד רצח העם המתמשך בעזה, ובסוף הצעדה שמיניסטיות שרפו את צווי הגיוס שלהן והכריזו על סירובן להתגייס.

"אני כאן כדי לסרב להשתתף בג'נוסייד, ולשלוח מסר לכל מי שישמע, שכל זמן שרצח העם יימשך, לא נוכל לחיות בשלום ובביטחון. אני אכלא בגלל הסירוב לזמן מה. אני בטוח שזה הדבר הנכון לעשות", אמר פלג לפני שנכנס לבקו"ם.

גרסטמן אמרה: "אני מסרבת כי אני לא רוצה להיות חלק מהמערכת ששולטת בגדה המערבית הכבושה, ואני לא יכולה להיות חלק מהמלחמה בעזה. אני לא יכולה לתת לגיטימציה לסבל שנגרם לרבים כל כך".

מתחילת המלחמה נכלאו עוד עשרה צעירים לפני גיוס שסירבו בפומבי, וחלה החמרה ביחס של הצבא לסרבנים, הניכרת, בין היתר, בענישה בכליאה ממושכת יותר. סרבן הגיוס הראשון במלחמה, טל מיטניק, ריצה בסך הכל 185 ימי מאסר. הסרבן איתמר גרינברג, ששוחרר מוקדם יותר החודש, ריצה קרוב ל-200 יום בכלא – "שיא" של יותר מעשור. לפי תנועת מסרבות, מאז תחילת המלחמה הצבא הפסיק לפטור משירות סרבנים אחרי 120 ימי מאסר.

בראיון לפני כניסתם לכלא סיפרו השניים על מה שהוביל אותם לסרב, על הניסיון לפנות לבני ובנות נוער שעומדים להיכנס לעזה, וכן על הספרים שהם מתכוונים לקחת איתם לכלא.

מתי ולמה החלטתם לסרב?

פלג: "הגעתי להחלטה לפני זמן לא רב. הקצנתי קצת אחרי תחילת המלחמה. נחשפתי לדברים שהצבא עושה, והבנתי שלהתגייס זו לא אופציה. אני בא ממשפחה שמאלנית, ציונית, ליברלית. אף פעם לא דיברנו על סירוב. דיברנו הרבה על ביבי, דיברנו קצת על הכיבוש. אני דובר אנגלית כשפת אם, ומחובר מאוד לעולם דרך הרשת. כשיצא לי להיחשף לקולות מחו"ל זה נתן לי זווית שלא הכרתי כשגדלתי. באיזשהו שלב השתכנעתי שהצבא הוא לא הצבא המוסרי, המגן והטוב שחשבתי שהוא, ושישראל היא באופן כללי מדינה עם הרבה בעיות. ואז, כשראיתי את כל הפשעים, את כל ההפצצות, הרעב והסיפורים הספציפיים, זו נהיתה החלטה קלה יחסית, לא להתגייס. מתישהו זה נהיה ברור. לגבי הסירוב הפומבי, זו הזדמנות לפעילות, לפלטפורמה. פשוט אין כמעט שום מקום בארץ שאפשר לומר בו את הדברים האלה".

גרסטמן: "בכיתה ה' נתנו לנו עבודה בבית הספר, לכתוב על מקומות בירושלים לקראת יום ירושלים. זו עבודה שהיתה אמורה לעורר רגשות לאומיים, ואצלי היא דווקא עשתה את ההפך. גדלתי בבית שדובר בו רבות על הכיבוש, אבל אני חושבת שלא כל כך נחשפתי לזה קודם. במסגרת העבודה הזאת, אימא שלי הציעה לי להסתכל באתר של בצלם ולקרוא על מזרח ירושלים. זאת הפעם הראשונה שבה ראיתי מה קורה שם. ממש נדהמתי מזה. זה דברים שבחיים לא היה לי מושג עליהם, אנשים שבחיים לא ידעתי שקיימים. אני לא חושבת שבשנים שלי במערכת החינוך, גם אחר כך, כשכבר הייתי מודעת, נחשפתי לעוול הזה. תמיד מדברים על מזרח ירושלים רק מהצד של איחוד ירושלים, מהללים את המלחמה הזאת שהביאה לאיחוד הבירה, ופתאום נחשפתי לכמה עוול וכמה סבל כרוך בזה.

"מאז אני חושבת שהתעוררה המודעות הפוליטית שלי, והתחלתי יותר ויותר להבין שלא אוכל להיות חלק מהמערכת הזאת. בסביבות גיל 14 או 15 חשבתי שאוציא פטור נפשי. הגעתי להחלטה לסרב בגיל 16. בשיחה עם חברה סיפרתי לה מה אני מתכוונת לעשות ועל זה שאני רוצה להוציא פטור נפשי ולא מתכוונת להיות בצבא בגלל ההתנגדות לכיבוש. היא ענתה לי, 'אם אלה הדעות שלך, למה את פשוט לא עומדת מאחוריהן ואומרת אותן? למה את צריכה להסתתר מאחורי שקרים?'. זה הרגע שבו נפל לי האסימון והבנתי שהיא צודקת, שצריך לצעוק את הסירוב באופן ברור ובפומבי, אם אני רוצה שהקול הזה יישמע. בערך חצי שנה לאחר מכן פרצה המלחמה, ומאז נהיה הרבה יותר ברור שסירוב הוא מה שצריך לעשות, שאסור לשתף פעולה עם מה שהצבא עושה בעזה".

"מאז שפרצה המלחמה נהיה הרבה יותר ברור שסירוב הוא מה שצריך לעשות, שאסור לשתף פעולה עם מה שהצבא עושה בעזה". חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

בשבוע שעבר שמענו על חיילי סדיר מהנח"ל שסירבו לחזור להילחם בעזה, גם בעקבות מראות של הרג שנחשפו אליהם. מה הייתם רוצים לומר לחייל או חיילת שעומדים להיכנס לעזה?

גרסטמן: "אנחנו אומרים שיש ברירה. במשך שנים מגדלים אותנו לחשוב שלהתגייס לצבא זה לא משהו שבוחרים לעשות. הרי זה חוק במדינה שחייבים לקיים. הורגלנו לחשוב שחייבים להתגייס, ושאי אפשר לקרוא על זה תיגר. אבל מה שרואים עכשיו בעזה זו נורת האזהרה הכי גדולה שיש. זה הקו האדום, שאומר שלגמרי יש ברירה. המלחמה הזאת היא לא 'מלחמת אין ברירה'. זו מלחמה שכבר מזמן היה צריך להפסיק. זו מלחמה שמסכנת את שני הצדדים, שמביאה למעגל של מוות. היא פוגעת בחטופים, מסכנת את חייהם; היא פוגעת באזרחים בעזה; היא פוגעת בלוחמים שנכנסים ונהרגים, ואף אחד כבר לא מבין מה המטרה של המלחמה הזאת. המשך ההתגייסות ללחימה הוא הנצחה של מעגל הדמים הזה. מבחינתי, הסירוב שלי הוא האמירה שיש ברירה ושצריך להפסיק את זה. התקווה שלי היא שעוד אנשים יבינו שיש ברירה ושצריך להפסיק".

פלג: "במלחמה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, ברצח העם שאנחנו נמצאים בו עכשיו, הגענו לרמה של אלימות וחורבן שלא ראינו כמותה בתולדות הארץ, וגם ברחבי העולם – עבר הרבה זמן מאז שקרה משהו עד כדי כך נורא. ואפשר לראות את ההשפעות של זה בצורה ברורה מאוד, עם איך שהעולם רואה את ישראל. קל לראות למה זה קורה. בסופו של דבר, כל מי שחי כאן מרגיש את ההשפעות האלה. ישראל לא תחזור להיות מה שהיתה ב-6 באוקטובר 2023. זה הופך את ההחלטה לקלה יותר, כי ברור שאנחנו נמצאים ברצח עם, מתמשך ואקטיבי. מול זה מסרבים. זה הופך את העניין ליחסית פשוט בשבילי.

"עם זאת, מאוד חשוב לדעת שלא הגענו לכאן באופן מקרי. בישראל תמיד היו אלמנטים של כיבוש ושל פשיזם ושל גזענות כלפי הפלסטינים, מן הסתם מאז 1967 ואפילו אם מסתכלים על הנכבה, על הציונים הראשונים, זה לא לגמרי מפתיע שאנחנו מגיעים למצב שבו מתבצע רצח עם נגד הפלסטינים, כי זה מה שהמדינה באיזושהי רמה מבוססת עליו. זה לא שפתאום ביבי התעורר והחליט שהוא הולך להרוג ערבים".

הסירוב שלכם גם מעביר מסר של סולידריות עם הפלסטינים בגדה ובעזה?

פלג: "הם מסתכלים על השירות בצבא כעל השתתפות פעילה וישירה בדיכוי שלהם, אז ברור שזה לא משהו שאני רוצה לעשות. וברור שהסירוב כאקט פומבי ורדיקלי מגיע מהמקום של התנגדות לדיכוי של הפלסטינים ושל לקיחת חלק במאבק לשחרור שלהם – אל מול מה שקורה וממשיך לקרות כמעט שנתיים, שלא לדבר על מה שהיה גם לפני 7 באוקטובר. זה לא שההיסטוריה התחילה שם. אני מאוד מקווה שזה ייתן להם איזושהי תקווה. אני לא מצפה שדברים באמת ישתפרו בגללי, זה ברור שזה לא עובד ככה, אבל סולידריות זה תמיד חשוב".

"סולידריות זה תמיד חשוב". הפגנת תמיכה בסרבנים עינה גרסטמן ויובל פלג, בבקו״ם בתל השומר, 31 ביולי, 2025 (צילום: אורן זיו)

גרסטמן: "בטח. זה מדכא לחיות תחת דיכוי ולראות שרוב החברה הישראלית שותקת מול הדיכוי הזה. החברה הפלסטינית שחיה בגדה המערבית נמצאת כבר שישה עשורים תחת דיכוי. אלה חיים באמת מייאשים. לוקחים ממך את התקווה במשך שנים ארוכות. הסירוב שלי הוא ניסיון לשבור את השתיקה הזאת, וברור שזו הבעת סולידריות עם הכאב והסבל של העם הפלסטיני. אני מנסה לתת איזושהי תקווה, שייראו שגם בתוך החברה הישראלית יש קולות שמתנגדים לכיבוש ולדיכוי ורוצים שיהיה טוב, שהמצב ישתנה".

לדעתכן, יש אפשרות כיום לדבר עם בני ובנות נוער בישראל על סירוב?

גרסטמן: "אני רואה שהחברה נעשית קיצונית יותר ויותר, הולכת יותר ויותר ימינה. אני שומעת את האמירה, 'אין חפים מפשע בעזה' מתנרמלת ומקבלת לגיטימיות בחברה. זה מאוד מדאיג, אבל לא התייאשתי. הסירוב שלי הוא דווקא התנגדות לייאוש. אני מודעת לזה שמאוד קשה להשפיע על החברה, ואני יודעת שהסירוב שלי יתקבל אצל הרבה אנשים בעין לא טובה. אבל אני מקווה שאיכשהו אוכל להשפיע, שאיכשהו הסירוב שלי יגיע לבני נוער בגיל שלי, שלא ייתנו לסיסמאות של 'אין חפים מפשע' לעוור אותם. אני מקווה שזה יפקח להם את העיניים ויאפשר להם לחשוב ולהבין מה הצבא עושה בשמם, ואולי זה ישנה אצלם משהו".

פלג: "מניסיון אישי, הגעתי לאיפה שאני בזכות מי שעשה את זה לפניי. אני זוכר שקראתי כאן ראיון עם טל מיטניק (הסרבן הראשון שנכלא במלחמה; א"ז). זו היתה הפעם הראשונה שבכלל נתקלתי בקונספט הזה של סירוב ושל התנגדות לצבא. לפני זה, הדבר לא עלה על דעתי. כאילו, טוב, החרדים לא מתגייסים, אבל אני מסיים את בית הספר והולך לצבא. זה הסדר הטבעי של הדברים. אז אני מרגיש שמאוד חשוב לתת איזשהו מעמד לרעיון הזה, של 'אני לא הולך להתגייס, אני הולך לסרב', ולהבהיר שזה מגיע ממקום של התנגדות לכל מה שהצבא עושה ומייצג. אפילו שברור שזה מאוד מאוד רחוק מהמיינסטרים, ושרוב האנשים, אם הם יתקלו בזה, אם הם ישמעו עליי, הם לא יחשבו – 'וואלה, נכון'. אבל אם יש אפילו מספר מאוד מאוד קטן של אנשים שמודעים לכך, בסופו של דבר זה כן משהו שמאפשר לבנות איזושהי תנועה. חשוב גם מבחינה בינלאומית להראות סולידריות, להראות שלמרות כל הסקרים וכל מה שרואים, יש בארץ גם אנשים שאינם מיליטריסטים ואינם לאומנים. אני חושב שחשוב להשמיע את הקול הזה למי שישמע, מי שזה לא יהיה".

יש בכם חשש מהסירוב הפומבי ומהכניסה לכלא, לנוכח ההסתה והאלימות נגד כל מי שמביע התנגדות?

גרסטמן: "כשכל התנגדות לגיוס נתפסת כבגידה, כי עכשיו אנחנו חייבים להיות מאוחדים, כי ביחד ננצח, אז ברור. אבל זה לא הרתיע אותי ולא שינה את ההחלטה המאוד מוצקה שלי שאסור לי להתגייס. הפחד מהתגובה של החברה לא גרם לי לחשוב שוב אם בכל זאת להתגייס. להפך, דווקא המראות מאז תחילת המלחמה גרמו לי להבין שאני לגמרי צריכה לסרב. יש משהו מאוד מלחיץ בפרסום ובהופעה מול התקשורת באופן כללי, אז מן הסתם זה יותר מלחיץ כשזה נעשה תוך הבעה של דעות שנתפסות כקיצוניות וכבגידה".

פלג: "אולי אני נאיבי. אני יודע שהכלא זה דבר מלחיץ ולא נעים, אבל זה משהו שאעבור אותו, ובמובן מסוים, אני יותר נלחץ מהחיים בחברה, כשאני עומד ככה נגד דבר שהיא מחשיבה כבסיסי וברור כל כך. הגענו למציאות כל כך הזויה וכל כך נוראית עם מה שרואים בעזה, שאני מרגיש שאין לי הרבה ברירה אלא להיות רדיקלי. אם מה שמנורמל זה שאין חפים מפשע בעזה, ושנכון להרוג ולהרעיב אני לא יודע כמה ילדים, אם זה מה שנתפס כרגיל ומקובל, אז אין שום ברירה אלא להיות רדיקלי בכיוון ההפוך.

"אני מתעודד שכשאני מסתכל באינטרנט, כשאני קורא באנגלית ורואה איך אנשים בחוץ מסתכלים על זה. ברור לי שאפילו אם כאן אני מרגיש קיצוני, מבחינת העולם זה הדבר היחיד שנכון לעשות, זה הדבר הכי מוסרי לעשות. עוזר לי לדעת שבעולם כולו אנשים תופסים את זה אחרת, גם אם אני מרגיש מאוד מנוגד לסביבה שלי ברמה הבסיסית של דעות ושל מוסר. אני מרגיש שאני מזדהה מאוד עם מספר שהולך וגדל של אנשים בעולם שאומרים די, שאומרים שזה לא בסדר ושצריך להתנגד".

איזה דיסקים וספרים תיקחו לכלא? 

גרסטמן: "אני חושבת שאקח בעיקר מוזיקה קלאסית. התחלתי לא מזמן לקרוא את הספר 'מורם מעפר' של ז'וזה סאראמאגו אז אקח אותו, ואת 'חרבת חזעה' (של ס. יזהר; א"ז)".

פלג: "אני מסתקרן כבר הרבה זמן מפרנץ פאנון, אז אקח את 'The Wretched of the Earth'. יש לי גם את 'One Day, Everyone Will Have Always Been Against This' של עומר אל-עקאד. קיבלתי הרבה המלצות על 'The Way of Kings' של ברנדון סנדרסון (סופר פנטזיה אמריקאי; א"ז), לא קראתי הרבה פנטזיה, אבל אני מאוד מתעניין בזה. וגם את '1Q84' של הרוקי מורקמי".