שלוש שנים אחרי, דחפורים הרסו את ביתו של גיבור 7 באוקטובר

"אלה הערכים שלנו. ככה גדלנו". יוסף אלזיאדנה בביתו, 5 באוקטובר, 2026 (צילום: סמאח סלאימה)

לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, יוסף אל-זיאדנה מקבל עשרות פניות להשתתף באזכרות ובטקסים ולהתראיין. שוב מבקשים ממנו לספר על אותו יום, על הצעירים הרבים שהציל ועל מסע החילוץ שהפך אותו לאחד מסמלי הגבורה האזרחית.

היום (שני) הוא קיבל תזכורת אחרת לגמרי. דחפורים הגיעו לשכונת אל-זיאדנה, שבה הוא חי עם משפחתו. על בתי השכונה תלויים כיום 65 צווי הריסה. רק לפני שבוע התחתן אחיינו, וזמן קצר לפני החתונה קיבל גם הוא צו הריסה לביתו.

כשהדחפורים הגיעו, התברר כי הנשוי הטרי כבר הרס בעצמו את ביתו כדי להימנע מהריסה בכוח. אבל בכך לא הסתיימה ההריסה. הכוחות הרסו את יסודות הבית שנותרו, את המחסן של יוסף, לול תרנגולות ופגעו בשטח המשמש את עדר הכבשים של אחיו.

השכונה שבה הם גרים, בצפון רהט, נמצאת בעיצומו של תהליך תכנון ופיתוח באחריות העירייה. במשך שנים ניסו התושבים לקבל הכרה כיישוב עצמאי, ומשנכשל המאבק הזה החלו לנהל משא ומתן על הסדרת השכונה בשטח השיפוט של העיר.

בחודשים האחרונים נדמה היה שמשהו מתחיל להשתנות. המשא ומתן התקדם, הוצבו רמזור ושלטים, והתושבים האמינו כי גם הריסות הבתים נעצרו.

הבוקר גילו שלא.

בושה לספר

ב-7 באוקטובר בחר יוסף, נהג מיניבוס במקצועו, לצאת לשטח המסיבה ברעים כדי להציל כמה שיותר אנשים. הוא הצליח לחלץ כשלושים צעירים. מאות נוספים נמלטו בעקבותיו בדרכי העפר שהכיר. במהלך אותו יום ראה גופות ופצועים. חברו עבד נסאסרה, נהג מקצועי גם הוא, נרצח סמוך אליו. יוסף המשיך לנסוע ולהציל אנשים.

הוא אינו מתחרט לרגע. "אלה הערכים שלנו. ככה גדלנו", הוא אומר.

גם משפחתו שילמה מחיר כבד באותו יום. כמה מקרובי משפחתו, שעבדו ביישובי עוטף עזה, נרצחו. במהלך המלחמה ספגה גם השכונה שבה הוא מתגורר טילים ורקטות. אחרי שסיפורו התפרסם, תורמים הביאו לשכונה מיגונית קטנה אחת, אף שבמקום מתגוררים אלפי תושבים.

רישום קרקעות משפחתו הוא עוד מימי השלטון העות'מאני. דחפורים מגיעים לשכונת אל־זיאדנה, 5 באוקטובר 2026 (צילום: יוסף אלזיאדנה)

לאחר 7 באוקטובר הוזמן יוסף לפגישות ולטקסים, קיבל אותות הוקרה, זכה לשבחים והשיא משואה ביום העצמאות.

אבל גם היום, המדינה אינה מממנת את הטיפול הנפשי והגופני שהוא מקבל בעקבות מה שעבר ב-7 באוקטובר. לדבריו, את הטיפולים מממנים תורמים מחו"ל, שנחשפו לסיפורו ורצו לעזור לו להשתקם. אחרי אירועי היום, הוא אומר, הוא מתבייש לספר להם שהמדינה שהעניקה לו אותות הוקרה שולחת דחפורים להחריב את המקום שבו הוא חי.

שלוש שנים אחרי שהציל אזרחים ישראלים, המדינה ממשיכה להתייחס אליו ואל בני משפחתו כאל מי שישיבתם על אדמתם אינה מובנת מאליה.

חיים משותפים

יוסף מחזיק במסמכים המעידים, לדבריו, על רישום קרקעות משפחתו עוד מימי השלטון העות'מאני. הוא מתעקש להישאר במקום שבו נולד, על האדמות שעליהן חיה משפחתו מאז.

את הפער בין החיבוק שקיבל לאחר 7 באוקטובר ובין הדחפורים שהגיעו היום קשה לו לתפוס. לרגע היה נדמה שהאסון יצר תחושה של שותפות גורל. אבל מבחינת יוסף, השותפות הזאת נעצרת במקום שבו מתחילה מדיניות הקרקע, התכנון וההריסות בנגב.

ולמרות הכול, הוא עדיין מדבר על חיים משותפים. הוא אומר כי הוא מייחל ליום שבו יהיה כאן שלום, לכך שיהודים וערבים יבינו שאין להם ברירה אלא לחיות יחד, ושעדיף לחנך לשלום, לשכנות טובה ולכבוד הדדי מאשר לשנאה ולאלימות.

היום היה אמור יוסף להתראיין ברשת ב’ ולספר שוב כיצד הציל רבים ב-7 באוקטובר. הוא ביטל את הראיון. במקום להגיע לאולפן, הוא מזמין להגיע אליו ולראות מה עשו היום הדחפורים בשכונה שלו.