שיר: אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם
גם בעשור התשיעי לחיי אני ממשיך לשאול מדוע הלכו נופי נעורי. איני משלים עם מעשים שאסור היה לעשותם. ממשיך לצעוק לנוכח מראות ההרס והגירוש של כפרים ערבים בדרום הארץ. שיר מתוך ספרו החדש של איתן קלינסקי
מאת: איתן קלינסקי
יַלְדוּתִי טִיְּלָה בִּכְפַר אֶל עַבָּאסִיָּה
יָרְדָה לְמַרְגְּלוֹת מִבְצַר אַנְטִיפַּטְרוּס
לִטְבּוֹל בְּנִבְעֵי יַרְקוֹן פְּתוּחִים
בִּכְפַר מַעַיְנוֹת הַמַּיִם רָאס אֶל עֵין
טֶרֶם בֻּטְּנוּ בְּשַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט.
שׁוֹבְבוּת נְעוּרַי נִתְּקָה
כִּבְלֵי אָסוּר וּמֻתָּר
הִרְחִיקָה עַד לֵיל עֲשִׁשִּׁיּוֹת בְּאָהֳלֵי רַנְתִּיָה
וּבֹקֶר חֲלִילִיּוֹת בְּכָרֵי מִרְעֶה בְּקוּלָה
וְלא פָּסְחָה עַל סִיקִיָּה וְעַל חִירִיָּה.
לָאן הָלְכוּ הַכְּפָרִים וְהַחַיִּים
אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם
אֵיפֹה הַחַיִּים כֻּלָּם –
הַצָּבָא לָקַח אוֹתָם.
אני מהלך בפתחו של העשור התשיעי לחיי. זכרונותי המשוטטים בנופי ילדותי לא פסקו לשאול שאלות.
אני כואב את מותם של ששת אלפים ישראלים, ברובם צעירים, בשנת 1948, אך אינני פוסק לשאול את מה ששאל המשורר נתן אלתרמן ב-19.11.48 ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" בעקבות מבצע "דני" לנוכח מעשי טבח וגירוש תושבים ערבים שנעשו בעיר ליד (לוד) –
חָצָה עֲלֵי גִּ'יפ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר כְּפִיר
וּבָרחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם חָלָב:
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע… וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו
וְדַמּוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה."
ארבע שנים לאחר תום המלחמה בה נטבחו מיליוני יהודים באירופה המשורר נתן אלתרמן צועק: כיצד קרה לנו, שנער עברי מחייך עת הוא עורך ניסוי כלים על גופו של זקן ערבי, שהליט את פניו בידיו, כשדמו כיסה את הקיר. אני ממשיך לשאול מדוע הלכו נופי נעורי. יעקוב אורלנד, שהפעים את בני דורי עם "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ מִיַּם הַמֶּלַח וְעַד יְרִיחוֹ", כמו חברו הקרוב נתן אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום לנוכח מה שראה בעיר לוד בעת גרוש המוני של ילידי הארץ הזו במבצע "דני"– "פִּצְעֵי הַקְּרָב הָיוּ עָדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פִּנָּה…עֵינַיִם קְפוּאוֹת… כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶל יְלָדִים".
בעיר לוד ראה יעקב אורלנד את הטבח בעיר הולדתו באוקראינה – "הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם."
ברוך קורצווייל, אחד מעמודי התווך של הביקורת הספרותית, ראה בזעקתו של נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בעקבות המעשים שבוצעו בעיר לוד את "הקול האמיתי של המצפון היהודי".
אינני משלים עם מעשים, שאסור היה לעשותם. אני ממשיך לשאול ולצעוק את צעקתו של קצין בחטיבת גבעתי – המשורר אבא קובנר בשירו "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה" – לנוכח מראות הרס ברוטלי של כפרים ערבים בדרום הארץ, גירוש ומנוסה של תושבים שחיו שם.
אני מצר, שמעטים שואלים את השאלות: "אֵיפֹה הַכְּפָרים כֻּלָּם, אָנָא הָלְכו"ּ?. אני מצר שמעטים זועקים את זעקתו של הקצין והמשורר אבא קובנר לנוכח מראות גרניקה על כל גבעה, שהותרנו ברחבי הדרום.
איתן קלינסקי הוא מורה לתנ"ך בגמלאות. בימים אלו עומד לצאת לאור ספרו "אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים" בהוצאת עיתון 77.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
