קומניוס: החוליה החסרה של החינוך הממלכתי

השבוע יצא לאור ספר חדש פרי עטי: "המצאת החינוך, קריאה בספרי יאן עמוס קומניוס" (הוצאת ניב). אני מנצל את הבמה כאן, ככותב קבוע בשיחה מקומית, כדי להציג ארבעה רעיונות מרכזיים בתפיסת החינוך של קומניוס – שנולד בצ'כיה בשנת 1592, כומר, מורה, מנהל בית ספר ומי שלקח על עצמו כשליחות לתקן את החינוך – שרלוונטיים להבנת אתגריה של מערכת החינוך כיום: הסדרת החינוך שבאחריות המדינה, ראשית ההוראה בתפיסה החושית, שחרור הלמידה מסמכותנות, והצורך בתיקון החברה לפני שמתקנים את החינוך.

ראשיתו של חינוך ממלכתי

קומניוס לא המציא את החינוך במובן של ליווי וחניכה של צעירים בידי המבוגרים. אבל הוא כן המציא את החינוך המסודר והמתוכנן – זה הניתן מטעם המדינה, חינם וחובה, לכל הילדות והילדים ללא יוצא מהכלל.

רבים ממבקרי החינוך בימינו טוענים כי החינוך הממלכתי הומצא על רקע ראשית הלאומיות והמהפכה התעשייתית, והוא שימש לצורך דיכוי הילדים וחינוכם כפועלים וכפקידים ממושמעים. זה פשוט לא נכון. בית הספר ה"ממלכתי" הומצא כ-250 שנים קודם לכן, ובנסיבות חיוביות ביותר: ראשית ההומניזם והמהפכה המדעית. הפצת ההשכלה החל מהמאה ה-17 היא זו שהניבה את ההמצאות הטכנולוגיות במאה ה-19.

כבר בשנת 1528 פרסמו פיליפ מלנכתון ומרטין לותר את ה"מדריך לייסוד בתי ספר" בנסיכויות הפרוטסטנטיות במרחב הדובר גרמנית. שם נקבע לראשונה שחובתם של האצילים לממן הפעלה של בתי ספר לכל הילדות והילדים, כך שכולן וכולם יידעו לקרוא בספרי הקודש, ללא תיווך ממסד הכמורה הקתולי.

שלושים שנים מאוחר יותר ייסד ז'אן קלווין בתי ספר חובה חינם לא רק להוראת קריאה, אלא להוראת כל תחומי הדעת והמדע: "שמא אם נזניח מתנות אלה שהגיש לנו האל, ניענש בצדק על עצלנותנו".

לראשונה בתולדות התרבות האנושית נכנסו לכיתת בית הספר ערב רב של תלמידים, שנדרשו לרכוש השכלה כללית בתחומים רבים, שאינם בקשר ישיר עם הנחלת הדת או עם המקצוע שבו יעסקו בבגרותם.

למורות ולמורים בבתי הספר (שהופרדו מגדרית) לא היה שום ניסיון כיצד מלמדים תחומי דעת רבים ונרחבים בכיתות הטרוגניות, שבהן כמה עשרות תלמידים, שנבדלו זה מזה מבחינת גיל ויכולות.

הם עשו את מה שהכירו כמורים פרטים של ילדי האצילים: שיחה ישירה של מורה מול תלמיד בודד. אולם עשרות התלמידים השתעממו לשבת בכיתה שעות ארוכות בהמתנה לתורם לגשת למורה. המורים ניסו להשליט סדר באמצעות משמעת נוקשה והלקאה, או העבירו ידיעות לכלל הכיתה בהוראה ישירה ואחידה: כלומר המורה קורא מתוך הספר, וכל התלמידים מדקלמים יחד אחריו.

מה שהם עשו עמד בניגוד גמור לרעיון המקורי שבשמו נוסדה מערכת החינוך הפרוטסטנטית: שחרור האדם ושחרור מחשבתו.

ואז הגיע קומניוס! "השיטה המשמשת להוראת הצעירים", הוא כתב בשנת 1632, "היא על פי רוב כה נוקשה, שאין רואים בבתי הספר דבר מלבד אימה לילדים וחורבן לשכלם".

הוראה המתחילה בתפיסה חושית-תנועתית

Schola vera lusio mera, אמר קומניוס: בית הספר האמיתי – משחק טהור.

קומניוס הבין שהמילים הן כלי ההוראה והלמידה המרכזי, אבל הוא זיהה נכון שהבנת המילים נסמכת על התפיסה החושית, התנועתית והרגשית. הוא זיהה את רצף ההתפתחות השכלית, כך ששיפוט של דבר נסמך על הבנתו, הבנת דבר נסמכת על ידיעת תכונותיו, וידיעה נסמכת על התפיסה החושית.

מכאן שעקרון היסוד של ההוראה הוא מהמוחשי אל המופשט. "כולנו איננו אלא קרקוש וצלצול מצלתיים, כל עוד בפינו מילים ולא דברים (קליפתן של המילים ולא גלעין משמעותם)". וככל שנאפשר לצעירים יותר הזדמנויות של התנסות ומשחק, כך נכין את שכלם טוב יותר לקראת ההוראה המילולית והמופשטת בכיתות הגבוהות.

ההוראה, מנקודת מבטו של קומניוס, היא מתוכננת, מסודרת ומאורגנת. יש בה אבני דרך קבועות, ויש גם מבחנים כבקרה על ההתקדמות. היא מחייבת חלוקת התלמידים לקבוצות גיל, ולהתקדמות הדרגתית משנה לשנה בהתאם לשלבי ההתפתחות השכלית.

ההוראה מתוכננת אבל הלמידה היא חופשית

אבל ככל שההוראה מתוכננת, היא מתוכננת על מנת לאפשר את הלמידה החופשית. החופש של התלמיד נתפס כקדוש בעיני קומניוס, קודם כל לטובת הצלחת ההוראה.

"נקודת המבט של אדם [כלומר ההתנסות האישית] אומרת שסדנת אור זו [בית הספר] חייבת להיות משוחררת מכל מה שדומה לסמכותנות, מכל כפייה של אמונות, מכל הנחות מראש, ומכל מה שמקהה את החושים".

אין התנסות חושית-תנועתית שנכפית על התלמיד מבחוץ, שכן "ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב".

זהו האתגר הגדול של "אומנות ההוראה": להמריץ, להדריך, לזמן, לעודד, להסיר חסמים וכך הלאה, כדי לספק את הצורך המולד של הצעיר ללמוד ולפעול בעולם. אבל לעולם לא לפעול במקומו, שכן זהו החסם הראשון להתפתחות הטבעית של האדם.

תיקון החברה קודם לתיקון החינוך

קומניוס לא עסק בחינוך כתיאורטיקן, שכן במשך כל חייו הבוגרים הוא היה מורה לתלמידים, מנהל בית ספר, ואף נקרא לייסד מערכות חינוך לדוגמה בכמה מדינות.

תחילה חשב לתקן את הוראת השפה, הסוגייה המרכזית שהטרידה את בני תקופתו, שביקשו להנגיש להמונים את כתבי הקודש. לאור ניסיונו בכיתות הוא הבין, שלא ניתן לתקן את השיעור הבודד אלא כחלק מתיקון כולל של בית הספר. כלומר, ארגון החינוך ותכנון תוכניות הלימודים קודמים לתיקון דרכי ההוראה.

לבסוף הוא הבין שלא ניתן לתקן את בית הספר ללא תיקון מקדים של החברה. זאת משום שההורים, המנהלים והמורים אינם יכולים לבודד את התנהגותם אל מול הצעירים במנותק מתפיסתם החברתית.

לפיכך בספריו האחרונים הקדים וכתב: "אראה כיצד ניתן לערוך תיקון במצב החינוך, הדת והממשל […] ובכך נביא לעולם, במצוות האלוהים, עידן חדש של נאורות, אמונה ושלום".

השכחת קומניוס

קומניוס השאיר אחריו יותר מ-200 ספרים וחיבורים, וכן השפעה ישירה על הוגים בני תקופתו כגון ג'ון לוק או גוטפריד לייבניץ. ספרי לימוד שפרסם נותרו בשימוש כמאתיים שנים לאחר שנפטר. אולם שמו נמחק מההיסטוריה, בעיקר בשל עמדותיו הדתיות, שרבים ראו בהם דברי מינות. הוא עסק באסכטולוגיה, פרסם ספרי עדויות על התגלות אלוהים, ונחשד כחבר באגודת סתרים המערבת "ענייני אלוהים עם ענייני האדם".

בשנים מאוחרות יותר התפתח החינוך הלאומי, חינוך תקיף ואכזרי, שלא יכול היה לקבל את דרישת "שחרור הלמידה" והתפיסה ההומנית של קומניוס. רק בשלהי המאה ה-19, עם התפתחות זרמי החינוך הפרוגרסיבי, החלו הוגים לחזור ולגלות את האוצר הבלום שהותיר אחריו.

עיקרו: תחילה תיקון החברה: צדק חברתי ושלום, ואחר כך תיקון החינוך: הוראה מתוכננת המאפשרת למידה חופשית, מתוך התנסות ומשחק.