צעירות עוטות חיג'אב מבחירה, לא תפקיד ביה"ס להתערב

אני פוגשת צעירות בחיג'אב, שאין דבר בלבושן שמסתיר את החיוך, היצירתיות, האומץ, הפתיחות והמצוינות שלהן. אישה רוכבת על סוס בחוף של אשדוד, בעיד אל-אדחא, ב-9 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאז החלה מלחמת ההשמדה בעזה והחברה הערבית כולה מצאה את עצמה תחת מתקפה גזענית ופשיסטית, כמעט שלא מצאתי פנאי לעסוק באחד ה"תחביבים" המועדפים עליי: תליית הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ. תמיד האמנתי שכביסה רטובה ומלוכלכת שנותרת בבית מעלה בסופו של דבר ריח ריקבון; היא אינה מתנקה באמת ולעולם לא תתייבש כראוי.

אני מודה שאני מתגעגעת לדיונים פנימיים ולמחלוקות שאינם מוכתבים על ידי מבול הפשיעה או השיח הצפוי והבלתי נגמר על כינונה – או אי-כינונה – של הרשימה המשותפת. ואז הגיע הסיפור של מַדִינָה.

מַדִינָה חאג', תלמידת י"ב מצטיינת בתיכון הכנסייתי טרה סנטה בעכו, החליטה לפני כשנתיים להתחיל לעטות חיג'אב. אלא שהיא לומדת בבית ספר שעדיין דבק בחוק שקשה להעלותו על הדעת בעולם החינוך של המאה ה-21: איסור על תלמידות לעטות כיסוי ראש שאינו תואם את קוד הלבוש האחיד של בית הספר. זהו אבסורד, בייחוד במוסד המשרת את החברה הערבית, בתקופה שבה סטודנטיות, אחיות ונשים ערביות העוטות כיסוי ראש הפכו יעד למתקפות מצד גורמי ימין קיצוני באוניברסיטאות, באוטובוסים ובמרחב הציבורי.

חאג', שעשתה את הבחירה החופשית הזו, נכנסה אז לעימות שקט ופנימי עם הנהלת בית הספר. הוריה, שאינם דתיים, כיבדו את חוקיו התמוהים של המוסד והגיעו לפשרה שלפיה בתם תלבש קפוצ'ון. במכתב כאוב ורגיש ששיגר האב, יאסר חאג', למנהלת בית הספר, ע'אדה מח'ול, הוא תיאר את המחיר ששילמה בתו: "מדינה התחייבה להבנה הזו ונשאה בנטל לא מבוטל. בימי חום כבד וטמפרטורות מעל 35 מעלות, היא הלכה עם קפוצ'ון כדי לקיים את ההסכם עם בית הספר… היא עשתה זאת בשתיקה, בנימוס ובהרבה כבוד".

הפוסט של האב עורר גל הזדהות בחברה הערבית וחשף את עומק הקרע שחוללה החלטת בית הספר, בעיקר בקרב הקהילה הערבית בעכו, שההרמוניה הבין-דתית היא ממאפייניה הבולטים. תגובות חריפות במיוחד והאשמות בגזענות הגיעו מתוך הקהילה הנוצרית, שהזדעזעה מהמקרה והבהירה כי החוק הזה מנוגד לערכיה האמיתיים של הדת.

נכנסה לעימות שקט ופנימי עם הנהלת בית הספר. מַדִינָה חאג', תלמידת י"ב מצטיינת בתיכון הכנסייתי טרה סנטהבעכו (צילום: באדיבות המשפחה)

כעת הגיעה חאג' לקו הגמר שכל תלמיד תיכון מחכה לו: מסיבת הסיום ותמונת המחזור. אלא שבית הספר מסרב לתת לה להשתתף במסיבת הסיום או להצטלם לתמונת המחזור עם חיג'אב, ומוכן רק לאפשר כיסוי ראש אלטרנטיבי, שאותו תאשר ההנהלה. בעיניי, אין פגיעה קשה יותר ברגשותיה של נערה מאשר הוצאתה מקבוצת השווים והדרתה מחוויה חד-פעמית שאמורה להישאר איתה לכל החיים, רק בגלל הלבוש שלה. מבחינתי, בנקודה זו, מדינה אינה סמל, אינה דגל ואינה "סוגיית חיג'אב". היא גם אינה נערה מוחלשת הזקוקה לרחמים; היא פשוט נערה הזקוקה לחוויית הנעורים הטבעית שלה, שרוצה להצטלם לתמונת המחזור ולעמוד זקופה, בדיוק כפי שהיא.

לצד ההזדהות הכנה, היו מי שמיהרו לנצל את האירוע כדי ללבות אש, להשליט שיח עדתי רעיל בין מוסלמים לנוצרים ולפתוח במסע הכפשות בוטה נגד בית הספר והנהלתו, וגם, איך לא, נגד "הצביעות" של ארגוני הנשים הפמיניסטיות. בעיניי, אסור לנו להיות נאיביים: במציאות הנוכחית של החברה הערבית קשה עד בלתי אפשרי לעורר שיח חברתי, חינוכי או תרבותי טהור לשמו. ספק אם הסיפור הזה היה נחשף לולא היה טעון באינטרסים סמויים ובפוטנציאל נפיץ. המילה "חיג'אב" תמיד מייצרת אקשן וכותרות. צעירות רבות החוות עוולות קשות מדי יום – כאלו שאין בהן ממד של פילוג, גזענות או ליבוי אינטרסים זרים – נותרות שקופות, ואיש אינו שומע על מצוקתן.

וכך, אני שוב נדחקת אל העמדה המורכבת ביותר והלא פופולרית: אני ניצבת באופן מוחלט ובלתי מתפשר לצד מדינה, אך סולדת מניצול המקרה. אני תוהה אם הקולות שהתייצבו כביכול לצידה היו נזעקים גם למען נערה חילונית, שהיתה נאבקת על חירותה שלא לכסות את ראשה. אפשר, ואף חובה, לחלוק על החוק המפלה של המוסד, אך אסור להתעלם מכך שמדובר בבית ספר בעל היסטוריה מפוארת של עשרות שנים בחינוך כלל בני העדות.

על רקע זה פרסמה רשת החינוך הודעה מטעמה, שנפתחה בציטוט של הקדוש פרנציסקוס מאסיזי: "כל החושך שבעולם אינו יכול לכבות אור של נר אחד". בהודעתה גינתה הרשת בתוקף את ההכפשות והסילופים נגד בית הספר ומנהלת התיכון, וקראה לציבור לגלות אחריות ולא להיגרר לניסיונות לזרוע פילוג. הרשת הבהירה כי בית הספר מסרב לעמוד למשפט שדה ברשתות, וכי עניינה של התלמידה יטופל במישור הפנימי, ישירות מולה ומול משפחתה, תוך גיבוי מלא לצוות והדגשת מורשתו רבת השנים של המוסד ותרומתו.

רשת החינוך אולי צודקת בדרישתה שלא לעמוד למשפט ראווה ברשתות, אלא שנכון לרגע כתיבת שורות אלה – ומבדיקה שערכתי – ההנהלה טרם יצרה קשר עם המשפחה כדי למצוא פתרון. יתרה מכך, היא לא נענתה לאף פנייה מצד גורמים בקהילה הערבית בעכו, נוצרים ומוסלמים כאחד, שהתנדבו לסייע ביישוב המשבר. לפי שעה טקס הסיום נדחה למועד בלתי ידוע.

זה כבר לא החיג'אב שהכרנו

ההתבצרות הזאת – שבה הנהלת בית הספר נאחזת בחוקים הנגועים באפליה, מצד אחד, והמסיתים ברשתות מחפשים ניצחון סמלי לאסלאם, מצד שני – מחמיצה לחלוטין את השינוי העמוק שהתחולל בחברה שלנו. שני הצדדים מסרבים להבין שזה כבר לא החיג'אב שהם מכירים.

מבחינה לשונית, משמעות המילה חיג'אב בערבית היא להסתיר או ליצור חיץ בין האדם לסביבתו. כאישה חילונית וביקורתית כלפי כל צעד שמנסה להדיר נשים בכלל, ונשים ערביות בפרט, מהמרחב הציבורי, אני מגלה בשנים האחרונות, לשמחתי, שהפירוש הזה אינו משקף עוד את המציאות. אני פוגשת צעירות מוסלמיות עוטות חיג'אב – כמו אחייניתי שלומדת רפואה בחו"ל, או התלמידות המהממות שאני פוגשת בעירי, עראבה – שאין דבר בלבושן שמסתיר את החיוך, היצירתיות, האומץ, הפתיחות והמצוינות שלהן. הן לא נותנות לשום דבר ולאף אחד להשאירן בחוץ, ומצידן אינן מפרידות את עצמן מאלו שאינן עוטות חיג'אב.

אינני מתעלמת מכך שישנם חוגים קיצוניים שהיו רוצים שהחיג'אב יחזור להיות חיץ וכלי לשליטה בנשים ובחברה כולה. בעבר אכן שימש החיג'אב כלי שרת של תנועות האסלאם הפוליטי והאג'נדות שלהן, שדחפו אותו בכוח, בהון עתק, באמצעות כוכבות מדיה וקולנוע, ולעיתים אף באמצעות שוחד של ממש. מטרתן היתה אידיאולוגית, ולא רק שמרנית-דתית: התנועות הללו רצו לשלוט בנשים כדי לסמן דרכן טריטוריה, לנכס את החברה ולגייס מיליונים כחלק מאסטרטגיה של תפיסת השלטון במדינות הערביות.

במרחב הפרטי התרחש תהליך שונה לחלוטין. נשים רבות אימצו את הלבוש מתוך עולם פנימי אחר לגמרי: אמוני, אישי, תרבותי ולעיתים אפילו אסתטי, מבלי לאמץ את הפרויקט האידיאולוגי ששורשיו פוליטיים. הן לקחו את כיסוי הראש, הכניסו אותו אל מעבדות הפיזיקה, קמפוסי האוניברסיטאות ועמדות ההנהגה, ואף כבשו איתו את הרשתות החברתיות כיוצרות תוכן מובילות. וכך הפך הכלי שנועד להסתיר אותן להצהרת נוכחות נוצצת ופומבית במרחב הדיגיטלי. אדריכלי האסלאם הפוליטי אולי הצליחו בקרב על הצורה, אך נכשלו בקרב על התוכן, וקיבלו דור של נשים עצמאיות, יצירתיות וחופשיות ברוחן.

תופעה זו מתרחשת על רקע מציאות כלכלית, חברתית וטכנולוגית משתנה: צעירות וצעירים רבים בחברה הערבית בוחרים לשלב בין העולמות ולחיות חיים דתיים ומודרניים כאחד. הדת אינה מחסום עבורם, ואינה מונעת מהם לחיות את חייהם במלואם, להתפתח ולהצטיין. מתוך הבנה זו, הלבוש הזה כבר אינו יכול להיתפס אוטומטית כסמל לדיכוי נשים או כעדות למגויסות לפרויקט אידיאולוגי כלשהו.

למרות הכפייה הדתית שעוד קיימת, אני רואה שצומח כאן דור של נשים שלוקחות בעלות על הלבוש. עובדה היא שגם מי שבוחרת להסירו אינה נתקלת בהכרח בבידוד או בדחייה מוחלטת. לאור כל אלה, אולי הגיע הזמן להפסיק את השימוש במינוח הטעון "חיג'אב", בעיקר בשל משמעותו כחיץ, ולקרוא לו בפשטות "כיסוי ראש" או "אופנה דתית מוסלמית עכשווית".

במקום לקרוא לו חיג'אב, פשוט להגיד כיסוי ראש, או אופנה דתית מוסלמית עכשווית. מתפללת במסגד אל-אקצא, ביום שישי השני של חודש הרמדאן, ב-27 בפברואר 2026 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

כיסוי ראש אינו איום על ערכים

דווקא מתוך התבוננות כזו, מצופה ממוסד חינוכי כטרה סנטה – הנטוע בלב החברה הערבית ומשגשג בה זה עשרות שנים – להכיר בכך שכיסוי ראש של תלמידה אינו איום על ערכיו או סדק בזהותו. זהו ביטוי של בחירה אישית שיש לכבד ולאפשר. הרי כוחו של חינוך אינו נבחן בשליטה על זהות התלמידים, אלא ביכולת לקבל אותה ולאפשר להם לבטא אותה בכבוד.

מי שהשכיל לתרגם את העיקרון הזה לפתרון מעשי, ושקולו בלט במיוחד על רקע ההיסחפות הרעילה ברשת, היה פרופ' אידריס טיטי, מתמטיקאי מוסלמי מאוניברסיטת קיימברידג' ובוגר בית הספר. טיטי הזכיר את מורשתו המכילה של טרה סנטה, ששירת את כלל בני העדות – נוצרים, מוסלמים ודרוזים – בתקופה שבה כמעט לא היו בתי ספר ביישובים הערביים, ואף הציע פתרון מעשי המכבד את כולם: "טרה סנטה היה ונותר מוסד מדעי וחינוכי לתפארת, ובית הספר של האזור כולו על כל עדותיו… בשנות השישים התעקש האב המנוח אנטון פולי למנות מורה להוראת דת האסלאם… לכן, לדעתי, יש אפשרות לעדכן את חוק התלבושת האחידה, כך שיהיה סעיף מיוחד לתלמידות מוסלמיות אדוקות… למשל שכיסוי הראש יהיה בסגנון ובצבע אחיד".

ההצעה הזו אינה תיאורטית. למעשה, אפילו לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא לה תקדים מובהק באותה רשת חינוך: בבית הספר טרה סנטה ביריחו, תלמידות עוטות כיסוי ראש בצבע אחיד יושבות בגאווה בקדמת הבמה בטקס הסיום שלהן. וראו זה פלא, שום אבן לא נפלה מהשמיים ובית הספר לא איבד כהוא זה מזהותו הנוצרית או משליחותו הרוחנית, האנושית והנאורה. כפי שסיכם יאסר חאג' את הפוסט שלו למנהלת בית הספר, במילים שאמורות להדהד היטב: "בית הספר אינו רק מקום לאכיפת חוקים, אלא גם מקום ללמד בו כבוד, הכלה ואת ערכו של האדם…". אולי, מן המילים האלה, תשכיל הנהלת בית הספר לראות במדינה, הנערה שרוצה להצטלם לתמונת המחזור, נר קטן וייחודי שאין לכבות – כפי שאמר הקדוש פרנציסקוס מאסיזי, שהרשת עצמה בחרה לצטט.

פנינו לקבלת תגובה לרשת בתי הספר. היא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.