פינוי הבתים בשייח' ג'ראח: כשגזענות וקפיטליזם נפגשים

המסגרת המשפטית של פרשת שייח' ג'ראח היא דוגמה קיצונית לקשר האמיץ שבין גזענות לקפיטליזם. הדיון המשפטי עניינו "הזכות לקניין", הזכות החוקתית לקניין, וספציפית, השאלה מיהם הבעלים החוקיים של הבתים בשכונת שייח' ג'ראח, שפלסטינים חיים בהם בשבעים השנים האחרונות.

הליך משפטי עם חטא קדמון. פלסטינים מול יהודים בבית בשייח' ג'ראח (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נזכיר כי חלים חוקים שונים במזרח ובמערב ירושלים. כלומר, הרכוש שנטשו הפלסטינים ב-1948 הפך לרכוש המדינה וחולק, ברובו לתושבים יהודים, והחוק מונע מבעליו הקודמים לדרוש אותו. לעומת זאת, לגבי הרכוש שהיה שייך ליהודים לפני 1948 ומצוי בשטחים שחזרו לשליטת ישראל לאחר 1967, נשמרו הזכויות הקנייניות ההיסטוריות.

את הבתים בשייח' ג'ראח בנו הירדנים עבור פליטים בשנות ה-50. חלק מהבתים נבנו על קרקע שהיתה בבעלות ארגונים יהודיים דתיים לפני 1948, והארגונים האלה דרשו וקיבלו הכרה בבעלותם על הקרקע בשנות ה-70.

החטא המשפטי הקדמון מתחלק לשלושה. הראשון הוא בעצם ההכרה בבעלות הארגונים היהודיים, תוך התעלמות מהעובדה שהתושבים יושבו כדין. בניגוד לבתים פלסטיניים שהועברו לבעלות של יהודים במערב העיר, בשייח' ג'ראח לא מדובר בבתים שהועברו לפלסטינים, אלא בבתים שנבנו עבורם. ההכרה בבעלות היהודית נעשתה בהחלטה מינהלית.

החטא השני הוא שבהליך המשפטי הראשון, שהתנהל בשנות ה-80 נקבע, בהסכמה, כי הבעלות היא אכן של הארגונים היהודיים, אך לתושבים הפלסטינים יש זכות כדיירים מוגנים. הזכות הזו עומדת בעינה כל עוד הם ישלמו דמי שכירות כדין. כאשר חלק מהתושבים לא הכירו בחובה לשלם את דמי השכירות, הוכרה – בשם הזכות לקניין, כמובן – זכותם של הארגונים היהודיים לפנות את התושבים. הארגונים היהודיים מצדם העבירו את הבעלות לגופים פוליטיים גזעניים.

"הזכות לקניין" אמורה קודם כל להגן על האדם מפני התעמרות של המדינה, אולם היא הפכה עם השנים לאחד הכלים המרכזיים לשימור כוח. משום שמדובר בזכות יסוד, היא חזקה בדין מזכויות ואינטרסים אחרים.

בשם הזכות לקניין, החלטות בית המשפט תואמות את הדין, אולם זו פרשנות המובנת למשפטנים בלבד. כל מי שעיניו בראשו ולבו בחזהו מבין ויודע שמדובר בעוול מן היסוד, בשימוש בחוק לשם קידום מטרות פוליטיות.

הזכות לקניין היא זכות יסוד, אולם אינה זכות מוחלטת. המדינה רשאית להפקיע קרקע, כפי שכבר נכתב, בצדק, שנכון לעשות בשייח ג'ראח; המדינה כמובן גם יכולה לפעול לתיקון החוק ולקבוע מנגנון שוויוני לגבי כלל הרכוש ש"ננטש" בזמן מלחמת 1948 (והדברים נכונים גם לגבי בתי הפלסטינים ביפו, שהוכנסו למנגנון הדיירות המוגנת ונדרשים כעת לפינוי).

ניתן לטעון כי ההישענות על המנגנונים החוקיים הקנייניים היא אך תירוץ להצדקת מדיניות פוליטית גזענית, אולם אסור לזלזל בכוח הכלכלי שמאחורי החלטות אלה. הבעלות של הבתים בשייח' ג'ראח היא של חברה, שבעליה אינם גלויים. גירושם של תושבי שייח' ג'ראח הפלסטינים, אשר היו אמורים, לכאורה, לשלם דמי שכירות סמליים, סוללת את הדרך לבניית בתי מגורים מפוארים ליהודים, אשר יימכרו בממון רב מאד ויעשירו את בעלי הקרקע. באשר מדובר בחברה שבעליה חסויים, אפשר רק לנחש אם המניע העיקרי שלהם הוא גזענות או בצע כסף.