ענאן ח'לאילה והבחירות הבלתי אפשריות של פלסטינים בישראל

המחיר שמשלם כל פלסטיני בישראל שמנסה לפלס לעצמו דרך במערכת שלא נבנתה עבורו. ענאן ח'לאילה במדי מכבי חיפה, בפברואר 2024 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

לא בטוח שנדע אי-פעם מדוע נפלה עסקת העברתו של הכדורגלן ענאן ח'לאילה לאינטר מילאנו האיטלקית. הגרסה הרשמית היא שהשחקן לא עבר את הבדיקות הרפואיות הנדרשות באיטליה. הגרסה הזו אינה בלתי סבירה. התקנות הרפואיות באיטליה מחמירות יותר מהמקובל במדינות אחרות באירופה. כך, למשל, בגלל הבדיקות האלה נאלץ השחקן הדני כריסטיאן אריקסון לסיים את החוזה שלו באינטר, אבל המשיך לשחק באנגליה ובגרמניה.

>> נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם

ובכל זאת, עולות כאן כמה תהיות. הן נוגעות לעובדה שח'לאילה הוא אכן פלסטיני יליד חיפה, אך בעיני רבים בעולם הוא קודם כול אזרח ישראלי. וזו כיום בעיה קשה.

מרגע ששמו של ח'לאילה נקשר תחילה לנאפולי ולאחר מכן לאינטר, הדיון בעניינו לא התמקד בכישרונו – שעליו אין כמעט מחלוקת – אלא בכך שהוא משחק בנבחרת ישראל. עוד לפני שהגיע לבדיקות הרפואיות במילאנו, עמודי הרשתות החברתיות של אינטר הוצפו במאות תגובות של אוהדים שהתנגדו לעסקה. הם איימו להפסיק לעקוב אחר חשבונות המועדון (וחלק אכן עשו זאת), לבטל מינויים ולהימנע מרכישת חולצות, אם החתמתו של ח'לאילה תצא לפועל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

העולם הערבי הוא זירה חשובה עבור אינטר. קטר היא מנותנות החסות למועדון (אם כי אינני חושב שהיא התערבה, בעיקר משום שמדובר בחסות שולית והבעלים הם אמריקאים), ובשנים האחרונות משחקי הסופר-קופה האיטלקי מתקיימים בסעודיה. אבל לא רק פלסטינים וערבים מחו נגד ההחתמה. למחאה הצטרפו אוהדים ממדינות מערביות, לרבות מאיטליה עצמה. ישראל היא כיום דגל אדום בעולם.

גם כאשר שמו של ח'לאילה נקשר לנאפולי, שבועות אחדים קודם לכן, נרשמה מחאה בקרב אוהדי הקבוצה, אבל היקפה היה מצומצם יותר, אולי משום שמספר האוהדים הערבים של נאפולי קטן מזה של אינטר. מילאנו עצמה היתה בשנתיים האחרונות מוקד לפעילות של תנועת הסולידריות עם פלסטין. כמעט מדי שבוע נערכות בכיכר הדואומו הפגנות שבהן מונפים דגלי פלסטין.

אומנם מנור סולומון, שחקן ישראלי-יהודי, משחק בפיורנטינה, המייצגת את העיר פירנצה, אך גם במקרה שלו נרשמה מחאה מצד חלק מאוהדי הקבוצה. לפני שהגיע לפירנצה שיחק סלומון בקבוצה הספרדית ויאריאל, ושם המחאה היתה חריפה יותר. סולומון סיפר כי קיבל איומים וכי התקופה שם לא היתה נוחה.

הבחירה לשחק בנבחרת ישראל היא לא מובנת מאליה. ענאן ח'לאילה (עומד ראשון מימין) במדי נבחרת ישראל, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: פלאש90)

אבל הסיפור של אינטר שונה. אינטר היא אלופת איטליה ואחת הקבוצות הבכירות באירופה, וההד שמעורר מעבר אליה אינו דומה לזה שמעורר מעבר לקבוצות אחרות. אני יודע זאת גם כי אני אוהד של אינטר כבר עשרים שנה ועוקב אחריה מקרוב.

אין לי ראיות לכך שקמפיין האוהדים הוא שהפיל את העסקה עם ח'לאילה. אך קשה לי להאמין שמועדון בסדר הגודל של אינטר, המתנהל כתאגיד בינלאומי ותדמיתו חשובה לו, אינו מביא שיקולים כאלה בחשבון. בכדורגל כיום מעריכים לא רק את רגל ימין או שמאל של השחקן, אלא גם את השפעת החתמתו על קהל האוהדים הגלובלי של המועדון ועל נותני החסות שלו. קשה להאמין שהקמפיין נגד החתמתו לא עמד ברקע.

לכן מצאתי את עצמי, באופן חריג, מסכים עם שחקן העבר ואיש התקשורת אייל ברקוביץ', שכתב כי ייתכן שהבדיקות הרפואיות אינן כל הסיפור. ברקוביץ' ייחס זאת לאנטישמיות; ההסבר שלי שונה. ההתנגדות למדיניותה של ישראל אינה אנטישמיות, וההתנגדות לישראל אכן גוברת, בייחוד מאז המלחמה בעזה, ומחלחלת גם אל התרבות, האקדמיה והספורט.

אבל הסיפור אינו נוגע רק למעמדה המידרדר של ישראל. הוא נוגע גם לסיפורו המורכב של האזרח הפלסטיני בישראל.

מאז שנודע על הכוונה להחתים אותו באינטר, נקלעתי לוויכוחים רבים עם גולשים מהעולם הערבי. הם תקפו את ח'לאילה משום שהוא משחק בנבחרת ישראל, ואני ניסיתי להסביר להם שהוא פלסטיני מחיפה וששורשי משפחתו בסח'נין, עיר שתופסת מקום מרכזי במאבק הפלסטיני. אחד מבני משפחתו היה בין הרוגי יום האדמה ב-1976.

כתבתי על אי-הצדק שבהתקפות עליו – בין שהן נוגעות להיותו אזרח ישראלי ובין שנוגעות לבחירתו לשחק בנבחרת ישראל – ושיש בהן משום אי-הבנה של המציאות המורכבת שבה חיים הפלסטינים בישראל. כתבתי שזה צבוע שהביקורת הזו מגיעה מאזרחי מדינות ערביות המקיימות יחסים גלויים או חשאיים עם ישראל, ושחלקן אף עמדו לצידה במלחמה האחרונה נגד איראן.

אחת ההוכחות ה"מרשיעות" נגד ח'לאילה היתה ראיון שנתן לפודקאסט ישראלי. הוא נשאל מה יענה למי שיגיד לו שמדינתו מבצעת רצח עם, והשיב: "אני ישראלי לכל דבר". אינני יודע מה ח'לאילה חושב בעומק ליבו, אבל מה בדיוק היה יכול להשיב? הסברתי שכל תשובה אחרת היתה עלולה לפתוח עליו את שערי הגיהינום בישראל.

לא יכולתי להגן על בחירתו לייצג את נבחרת ישראל. נבחרת לאומית איננה רק קבוצת כדורגל. היא סמל. אחרי כל מה שהתרחש וממשיך להתרחש בעזה ובמקומות נוספים, ולנוכח המדיניות כלפינו, הפלסטינים אזרחי ישראל, קשה לי להתייחס לסמל הזה כאילו הוא ניטרלי מבחינה פוליטית.

איבדה לגיטימציה. הפגנה בעיר אודינה שבאיטליה נגד משחק של נבחרת ישראל בעיר, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: פלאש90)

הקושי הזה מתחדד על רקע העלייה בגילויי הגזענות במגרשי הכדורגל בישראל, גם כלפי שחקנים ערבים המשחקים בנבחרת. ראינו מה קרה למואנס דאבור, שפרש בסופו של דבר מהנבחרת. אילו חיינו בנסיבות אחרות, לאחר הסכם שלום, ייתכן שהייתי משנה את עמדתי. אבל כיום קשה להתייחס להשתתפות של שחקן פלסטיני בנבחרת ישראל כדבר טבעי.

ובכל זאת אני מבין היטב, ואף העליתי את הדברים בדיונים ברשת, ששחקן צעיר ומוכשר עשוי למצוא את עצמו במסלול שמוביל כמעט באופן אוטומטי לנבחרת. לעיתים הוא כלל אינו רואה בכך בעיה. וגם אם הוא מזהה בעיה, קשה לו לעמוד מול הלחץ, בעיקר בשלבים המוקדמים של הקריירה. קשה לצפות משחקן צעיר שיעמוד מול מסע הסתה, שהיה מנת חלקם של שחקנים פלסטינים לא מעטים בישראל.

ההתנגדות שלי לבחירתו של ח'לאילה לשחק בנבחרת אינה מביאה אותי לגנות אותו, אלא לראות ביתר בהירות את עומק המצוקה שבה חי הפלסטיני בישראל ואת המחיר שמשלם כל פלסטיני שמנסה לפלס לעצמו דרך במערכת שלא נבנתה עבורו. לגבי שירות בצבא, יש קונצנזוס בחברה הפלסטינית בישראל השולל זאת. אבל אין עמדה אחידה מצד החברה הפלסטינית והנהגתה ביחס לייצוג ישראל בזירות הבינלאומיות בתחומים השונים.

ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהתגובות לסיפורו של ח'לאילה בקרב הפלסטינים בישראל היו כה עוצמתיות. כשפלסטינים בישראל חגגו את הישגה של מרוקו במונדיאל הנוכחי, ולאחר מכן שוב התרגשו מהצלחתה של מצרים וכעסו אחרי ההפסד שלה מול ארגנטינה, הם לא עשו זאת משום שהפכו למרוקאים או למצרים. הם חגגו משום שכמו חלק גדול מהעמים הערביים, הם זקוקים להישג קולקטיבי שאפשר להתאחד סביבו.

לנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, זה חסר במיוחד. רוב העמים בעולם יודעים איזו נבחרת מייצגת אותם, איזה דגל הם מניפים ואיזה המנון הם שרים. כל אלה אינם קיימים עבור האזרח הפלסטיני בישראל. נבחרת ישראל אינה מעניקה לנו את תחושת השייכות הזו: לא ההמנון, המדבר על "נפש יהודי הומייה", לא הדגל, המזוהה עם סמל דתי יהודי מובהק, ובוודאי לא הנרטיב ההיסטורי. גם אם חלק מאיתנו מבקשים לעיתים לשכוח את ההדרה הזו, ישראל, באמצעות מדיניותה ומעשיה, מזכירה לנו אותה מדי יום.

היו שטענו שח'לאילה היה צריך לנהוג כמו אזרחים פלסטינים אחרים בישראל, ולשחק בנבחרת פלסטין. אבל מלבד העובדה שנבחרת פלסטין אינה משתתפת בטורנירים גדולים, גם התמיכה בה אינה מובנת מאליה. על רקע ההחמרה במגבלות המוטלות על כל ביטוי של זהות פלסטינית בישראל, לרבות רדיפתם של מי שמניפים את הדגל הפלסטיני, גם מי שמבקש להזדהות עם נבחרת פלסטין ולחגוג את הישגיה בפומבי נאלץ לשלם מחיר.

לכן סיפורו של ענאן ח'לאילה הוא לא רק סיפור על עסקה שלא יצאה לפועל. זהו סיפור על ישראל, שמשלמת מחיר הולך וגובר על מדיניותה, גם בזירות שלא הביאה בחשבון בעבר; ובעיקר זהו סיפורו של פלסטיני אזרח ישראל, ששוב מגלה שישלם מחיר על כל בחירה שיבחר: אם יתנגד לזרם הלאומני-יהודי בישראל, הוא עלול לשלם במסע הסתה נגדו ואולי גם בקריירה שלו; ואם יבחר ללכת עם הזרם, הוא עלול למצוא את עצמו מתרחק מחלק מבני עמו ומהנרטיב שלהם, ואף לשלם על כך מחיר מחוץ לישראל, ברגע החתימה באחת הקבוצות הטובות בעולם.

ייתכן שהדוח הרפואי הוא שהכריע את גורל העסקה של ח'לאילה, אבל הוויכוח שהתעורר סביבה, ושיימשך גם לאחר ביטולה, מלמד שמשהו עמוק הרבה יותר משתנה לנגד עינינו.