על עזה, שואה ושיגעון
צעיר ירושלמי שריסס "יש שואה בעזה" על הכותל הוצג כמשוגע. מחאתו הוסברה באמצעות מחלת הנפש שלו ורוקנה מתוכן פוליטי, אך בחברה העושה כל שביכולתה כדי להדחיק את המציאות, ייתכן שהוא השפוי היחיד

הכיתוב "יש שואה בעזה" מרוסס על הכותל (צילום: מינהל שימור, רשות העתיקות)
באוגוסט 2025 דיווחה התקשורת כי אלמוני חילל את הכותל המערבי וריסס על אבניו שלוש מילים באדום: "יש שואה בעזה". על דלת מעלית סמוכה ריסס שלוש מילים נוספות: "ילדים מתים מרעב".
הרשויות כבר הכירו את האיש: צעיר בשנות העשרים לחייו, תושב ירושלים מבית חרדי, שהשתתף במחאות נגד הממשלה והביע עמדות שמאל ברשתות החברתיות. הוא הודה שריסס את הכתובת על הכותל ושבאותו יום ריסס כתובת דומה בכניסה לבית הכנסת הגדול בירושלים, לצד כתובת נוספת: "כל המפורסם הוא שקר".
>> כדי לחזור לחיק האנושות, החברה הישראלית חייבת לעבור דה-נאציפיקציה
בחקירתו אמר שידע שהוא עובר על החוק, והסביר שעשה זאת כי "אין מחאה וצריך יותר", וכדי להעלות את "השואה בעזה" לסדר היום הציבורי. כשנשאל מדוע בחר במילה "שואה", השיב: "זה מבזה אותי שככה יהודים מתנהגים". על האפשרות למחות בדרך אחרת אמר בקוצר רוח: "אין לי סבלנות".
המשטרה הודיעה שתשחרר אותו, אך מיד חזרה בה וביקשה להאריך את מעצרו. נראה שבמשטרה הפנימו את ציפיות השר הממונה איתמר בן גביר, שהזדעזע מהזלזול ב"מקום הקדוש ביותר לעם היהודי" והבטיח לפעול "במהירות הבזק" למעצר החשוד ולהעמדתו לדין. רגישותו לכתובת מובנת: באוקטובר 2023 קרא להכניס לעזה "מאות טונות של חומרי נפץ" ולא "גרם של סיוע הומניטרי".
עד מהרה התברר כי לצעיר עבר מתועד של מחלת נפש קשה, כולל אשפוזים פסיכיאטריים. לא היה ספק שריסוס הכתובת באתר קדוש היה עבירה על החוק, אך היה ספק אם הצעיר אחראי למעשיו ואם יש הצדקה להחזיקו במעצר.
השופט מאיר יונתן טרופר מבית משפט השלום בירושלים קבע שמצבו הרפואי, "המצריך טיפול", רלוונטי לנסיבות האירוע, וכי לא קיימת מסוכנות. הוא שחרר את הצעיר ממעצר ושלח אותו למיון פסיכיאטרי בבית החולים איתנים. כמו כן הורה להרחיקו מבית הכנסת הגדול, אך הכריז בהתרסה: "לא מרחיק יהודים מהכותל".
הסיכום שלו היה כי "מדובר בתיק עצוב". לא היה צורך להסביר מה עצוב במקרה: מן הסתם, לא השואה, הילדים המתים ברעב או מה שהתרחש באותה שעה בעזה. הסניגור הציבורי ארז בר-צבי בירך על ההחלטה. "מדובר במתמודד נפש צעיר שככל הנראה ביצע את המעשים על רקע מצבו הנפשי", אמר ותהה: "מי מביא בן אדם כזה לבית המשפט?"
שבועיים לאחר מכן הופיעה אותה כתובת ברובע הנוצרי בעיר העתיקה. הצעיר ריסס בירוק את המילים "יש שואה בעזה" על אבן המשיחה בכנסיית הקבר, שעליה, לפי המסורת, הוכן ישו לקבורה. במשטרה חששו שירסס את הכתובת גם באל-אקצא, אך הוא נתפס מרסס אותה על המדרכה בתחנת הרכבת הקלה מול התחנה המרכזית בעיר. הוא נשא גם שלט שעליו נכתב "יש שואה בעזה".
הוא הובא שוב לבית משפט השלום. השופטת אורנה סנדלר איתן תיארה אותו כבעל "מורכבות נפשית" וקבעה שאין הצדקה למעצר מטעמי מסוכנות. הפעם הורחק מהעיר לחודש בלי שהוגש נגדו כתב אישום. מערכת המשפט בירושלים נהגה בו באופן שקול ואנושי: היא הביאה בחשבון את מצבו הנפשי ואת העובדה שלא נשקפה ממנו סכנה לאחרים.

המילים "יש שואה בעזה" על אבן המשיחה בכנסיית הקבר (פרסום לפי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים)
"לשרוף את פלורנטין"
לאחר שגורש מעיר הקודש, העתיק האיש את פעילותו לבירה החילונית. בליל סתיו הגיע לפלורנטין, בואכה יפו, והצית קרטונים בארבעה מוקדים. הכבאים השתלטו על האש בקלות. הוא סיפר למשטרה כי החליט "לפתוח במרד" נגד ההרעבה בעזה, בתקווה שמישהו יצטרף למחאה. "בשביל להכניס מוטיבציה צריך לשרוף את פלורנטין", הסביר.
עוד סיפר לחוקרים כי הוא מתכנן לשרוף את מרכז עזריאלי, אך אינו רוצה שאיש ייפגע. הפעם הוגש נגדו כתב אישום והוא נעצר עד תום ההליכים. מחלת הנפש שוב עמדה במרכז, והצדדים הסכימו שבמקום הצתה תיוחס לו עבירה קלה יותר. בינואר השנה הרשיע אותו שופט בית המשפט המחוזי עודד מאור בגרימת נזק בזדון וגזר עליו חמישה חודשי מאסר.
לדברי פרקליטו, אלעד רט מהסנגוריה הציבורית, "המחלה שלו היא שהניעה אותו, לא האידיאולוגיה. הוא לא עשה זאת מתוך מחאה. אינני מנתח אדם לא-רציונלי במונחים רציונליים". אבל מדוע להניח שהמחלה והמחאה אינן יכולות לדור יחד? אולי דווקא המחלה שחררה אותו מהעכבות ואפשרה לו לבטא את התנגדותו למה שהוא ראה כשואה בעזה?
בעוד מערכת המשפט נהג בצעיר בסלחנות, הפוליטיקאים התחרו בגינוי המעשה. הם רק התעלמו מההקשר שלו. שר הביטחון ישראל כ"ץ כינה את הגרפיטי "מעשה נבזה וחציית קו אדום". אבל אותו כ"ץ, ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, כשהיה שר האנרגיה, קרא לנתק את אספקת המים והחשמל לעזה עד שהאוכלוסייה "תצא מהעולם". גם יואב גלנט, שנגדו הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר בחשד להרעבה כשיטת לחימה, פרסם תמונה שלו מתפלל בכותל ודרש להעמיד לדין את מחלל הקודש.
גם באופוזיציה גינו את המעשה. יאיר לפיד כינה אותו "חילול קודש" והתעקש: "זו לא מחאה". בני גנץ, שבעבר התגאה בהחזרת חלקים מעזה לתקופת האבן, כינה אותו "פשע נגד כל עם ישראל". אביו של הצעיר תלה את מעשיו במצבו הפסיכיאטרי והדגיש שבנו אדם טוב ואהוב, אך הסתייג ממעשיו וכינה אותם "בושה וחרפה".
התקשורת טשטשה את ההקשר הפוליטי של המעשה והציגה אותו כמעשה מוזר של זאב בודד שפעל מתוך מניע מעוות. הכותרת בכתבה של תאגיד השידור "כאן" על הפרשה היתה "כדי לבזות את המורשת היהודית", אף שתשובותיו לחוקרים הבהירו כי בעיני הצעיר דווקא השואה בעזה היא שמבזה אותה. אתר ynet סיקר את האירוע במדור "יהדות", הדגיש את גינויי הגורמים הרשמיים והבליט בכותרת את דברי השופט, "תיק עצוב", כאילו לא ייתכן שהצעיר פעל במחאה על כתישת עזה.
האבחנה הרפואית-משפטית סיפקה צפירת הרגעה לחברה מבוהלת: לא אזרח המבקש להשמיע קול פוליטי בשעת חירום, אלא אדם שכושר שיפוטו לקוי. למי שראה את התמונות מעזה במשך כמעט שנתיים, הכתובת "יש שואה בעזה" עשויה להיראות כמחאה ספונטנית שנועדה לזעזע את הציבור ולהפנות את מבטו למתרחש. אבל המשפטנים והתקשורת עטו על האבחנה הרפואית כאילו מצאו מכרה זהב: המחלה נעשתה הסבר לכול, ואילו האפשרות שפעל מתוך עיקרון מוסרי או רגש בריא נמחקה מהתמונה.

הפלסטינים בתפקיד הקורבנות והישראלים היהודים בתפקיד מחולליה. חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
לא נכבה. שואה
הגרפיטי לא היה פשע בל-יסולח: לא היו לו קורבנות, והכתובת הוסרה בקפידה בידי מומחי רשות העתיקות, בלי להותיר סימן על אבני הקיר. הפגיעה האמיתית לא היתה בדת, אלא במדינה, בצבא העם – ובסופו של דבר, בעם עצמו. מה שעורר את הזעם היה היפוך תסריט השואה הלאומי: הפלסטינים בתפקיד הקורבנות והישראלים היהודים בתפקיד מחולליה. או במילותיו של הסופר הערבי אליאס ח'ורי, בתיאור הנכבה: "הפלסטינים הפכו להיות היהודים של היהודים". והיהודים, הוא היה יכול להוסיף, הפכו לגרמנים של הפלסטינים.
המהומה שקמה המחישה את כוחה של המילה שבחר הצעיר. לא "מלחמה", "אסון הומניטרי" או "פשעים", אלא שואה – המילה שמעלה באוב את אושוויץ ומעוררת את הגינוי המוסרי החריף ביותר. גם המפגינים הפטריוטים בכיכרות הדמוקרטיה התרחקו מהעצב החשוף הזה.
הוא לא כתב "נכבה" – המונח הפלסטיני לטיהור האתני של 1948. ישראל ורוב הישראלים היהודים מסרבים להכיר בנכבה. רבים מאלה המכירים בה תופסים אותה כאסון טרגי אך בלתי נמנע, מחיר סביר תמורת הקמת המדינה. "יש נכבה בעזה" לא בהכרח היה מזעזע איש, בעיקר כשנבחרי ציבור כמו אבי דיכטר ואריאל קלנר קראו במפורש לנכבה חדשה.
אפילו "רצח עם", המונח המרכזי בשיח הבינלאומי על עזה, לא הספיק לו. זהו מונח משפטי. שואה אינה מונח משפטי, אך בישראל היא טעונה במשמעות רגשית ומוסרית כבדה יותר. גם ישראלים שהאשימו את המדינה ברצח עם נמנעו בדרך כלל מלהשתמש במילה "שואה". כך למשל טענו ההיסטוריונים עמוס גולדברג ודניאל בלטמן במאמרם כי המתרחש בעזה הוא פשע השמדת עם, אבל אינו השואה. "אין כאן אושוויץ וטרבלינקה".
לצד המסר על השואה בעזה, האיש עם מכל הצבע והמצית מחה גם נגד הכחשתה. הוא הפנה כלפי החברה הישראלית את הלקח המוכר לה כל כך: העולם ידע ושתק.
ישראלים גדלים על הקינה הזאת: גם אחרי שמונים שנה, המחשבה שהאירופאים ראו את השמדת שכניהם היהודים ולא עשו דבר מעוררת בהם תדהמה וזעם. כשהכריז בראש חוצות על שואת עזה, הזכיר לנו שליח מצוות הגרפיטי מירושלים: אם שואה שלא גדלנו עליה היא עדיין שואה, הכחשתה היא עדיין הכחשת שואה.
סיפורו של מרסס הכתובות מירושלים מזכיר את דמות המשוגע – שוטה הכפר, נביא הזעם שבא מן השוליים ואומר בקול את האמת שהחברה המכובדת מסרבת לשמוע.
בקיץ ובסתיו 2025, מסר הדגל שלו חרג מגבולות השיח המקובל. בישראל שואה יש רק אחת, ועצם הצבת מעשי ישראל כלפי הפלסטינים במישור מוסרי אחד עם מעשי הנאצים כלפי היהודים נתפסת כהיפוך בלתי נסלח ומוסברת באנטישמיות ובבורות. כשנשיא ברזיל לולה דה סילבה תיאר את המתרחש בעזה כ"רצח עם" והשווה אותו לשואה, ישראל הכריזה עליו כעל אישיות בלתי רצויה. נתניהו, שאינו מהסס להשוות אויבים לנאצים, האשים אותו בזילות השואה ובחציית קו אדום, ויו"ר יד ושם דני דיין כינה את דבריו "התבטאות אנטישמית מובהקת".
משטור השיח הציבורי
כדי להבין את עומק ההכחשה שהאיש ניסה לערער, צריך לזכור שבקיץ 2025 כבר עמדה הטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה במרכז הדיון העולמי יותר משנה וחצי.
גם הראיות היו נגישות לכל אדם עם חיבור לאינטרנט: פלסטינים תיעדו את החורבן סביבם, וחיילים חגגו את ההרס שזרעו. לאלו נוספו דיבורים על "עמלק" וצווי גירוש אפוקליפטיים. סיפוריהם של הינד רג'ב וריפעת רדואן והתיעוד של "טבח הקמח" הפכו לסמלים. את התמונה השלימה מערכת אדם-מכונה שייצרה מטרות לתקיפה בקצב תעשייתי ברחבי הרצועה כולה.

פעולות ניקיון להסרת הכתובת מהכותל (צילום: מינהל שימור, רשות העתיקות)
אם זה לא נראה כמו רצח עם עתיר טכנולוגיה, שנועד להפוך חבל ארץ שלם לבלתי ראוי למחיה ולרוקן אותו מתושביו, קשה לדמיין מה כן.
ובכל זאת, בקיץ ובסתיו 2025 אסור היה לדבר על רצח עם בעזה, קל וחומר על "שואה" – אפילו לא לתהות על כך. הסקרים בישראל עסקו במלחמה, בתפקוד הצבא, במשבר ההומניטרי ובסיקור התקשורתי, אך פסחו על השאלה שריחפה באוויר כמעט שנתיים: האם ישראל מבצעת רצח עם בעזה, ואולי אף שואה לפלסטינים?
ראיון שערך עיתונאי "הארץ" ניר גונטז' עם ח"כ אריאל קלנר מדגים כיצד התקשורת יכולה לאכוף את קוד השתיקה גם כשהיא מתייצבת ככלב השמירה של הדמוקרטיה. בתגובה לריסוס הכתובת כתב קלנר כי "תומכי נאצים ארורים" חיללו את הכותל והאשים עמותות בהפצת "עלילות דם של הרעבה וג'נוסייד נגד חיילינו". גונטז' ביקש להבין מדוע קלנר כה נסער מהגרפיטי, אבל העימות בין השניים הותיר מחוץ לדיון את השאלה המרכזית: האם זו עלילה, או שאכן מתרחשת בעזה שואה שישראל אחראית לה, כפי שטען מרסס הכתובות בירושלים?
גונטז' עשה זאת בשתי דרכים. תחילה הוא הסיט את תשומת הלב מן הכתובת אל מי שריסס אותה. "בואו נעזוב אידיאולוגיה, ואפילו את תוכן הגרפיטי, 'יש שואה בעזה'", הוא הציע, ומיד וקף את קלנר על הנחותיו לגבי זהות המרסס: "כשצייצת חשבת שהמרסס הוא איזה איש שמאל, אך התברר שהוא בן למשפחה חרדית בעל עבר של בעיות נפשיות". אחר כך הוא ניסח את הביקורת באופן שאינו מעמיד בספק את צדקת המלחמה. "יכול להיות שמדינת ישראל באמת מבצעת פשעים בעזה", אמר. "זה לא דבר לא הגיוני".
זו השיטה למשטור השיח הציבורי: קודם מתמקדים בשליח במקום במסר, ואז מדללים את הביקורת עד לנקודה שאינה מאיימת על דימויה העצמי של המדינה או של החברה. כך, בעוד הכתובת זועקת שואה ולמרות מבול הראיות והקונצנזוס המתרחב סביב המסקנה המתבקשת שישראל משמידה את העם הפלסטיני, בני השיח עדיין דנים בשאלה אם ייתכן שישראל מבצעת פשעים חמורים וכלל לא עוסקים בשאלה אם המלחמה עצמה מוצדקת.
שליח הגרפיטי והאש לא הציג בחקירתו את מחלת הנפש שלו כתירוץ או כעילה להקלה בעונש. הסבריו נשמעים כדבריו של פעיל פוליטי נחוש. הוא ראה שואה, רצה שהמילה תישמע ברבים וניסה להצית מרד נגד הרעב. הוא היה משוכנע שמדינתו מבצעת רצח עם בעוד החברה עומדת מנגד. הזוועה הניעה אותו לעבור על החוק ולעורר מהומה כדי לסחוף אחרים אחריו. כמו מטרותיו, גם תוכנית הפעולה שלו היתה שפויה לגמרי. אילו הפגין בצומת קפלן, המסר החד שלו היה נבלע בין הקריאות להשבת החטופים בהפגנות שהתעלמו מרצח העם בעזה ולא דרשו לסיים את המלחמה. אילו הסתפק במסר מכובד יותר – "יש רעב בעזה", "עצרו את המלחמה" או "חשד לפשעים: דרושה ועדת חקירה!" – לא היה עובר על מצוות בל תשווה ולא היה מטלטל את הסירה.

שואה מתועדת שהעולם יודע עליה בזמן אמת. גופות של פלסטינים נטמנות בקברי אחים בח'אן יונס, דרום עזה, ב-22 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
בניגוד לילד באגדה של אנדרסן, האורקל הירושלמי ביקש להביך את המבוגרים שידעו ושתקו. נראה שהוא הפר את הכללים במכוון כדי להיתפס, להיעצר ולספוג גינויים. במעשים שיוחסו לו ביקש להפנות את מבטו של הציבור אל מפולת הראיות מעזה ולהכריח אותו לראות במתרחש שם שואה. לא הגדולה בהיסטוריה, אבל שואה מתועדת שהעולם יודע עליה בזמן אמת.
למרות אתגריו הנפשיים, שליחנו צעד בעקבות הראיות ולא נרתע מהמסקנה המכוערת. האין זו יושרה אינטלקטואלית?
בחברה שראתה בילדי עזה מגינים אנושיים, הוא ראה פשוט ילדים – עמדה שרוב הציבור היהודי בישראל לא היה שותף לה: רוב מוחלט סבר שילדי עזה אינם חפים מפשע. כשח"כ עאידה תומא-סלימאן העלתה בכנסת אחרי 7 באוקטובר את העיקרון שכל הילדים חפים מפשע, התפרצה לעברה ח"כ מירב בן ארי מהאופוזיציה: "אין סימטריה!" על הילדים הפלסטינים שנהרגו בהפצצות אמרה: "הילדים של עזה הביאו את זה על עצמם".
סיפורו של הצעיר הירושלמי מטשטש את הגבול בין טירוף לשפיות. אפילו מאחורי תוויות מרוככות יותר, כמו "נפש מורכבת", עומדת ההנחה ששיקול דעתו לקוי. אבל אם המשוגע מסוגל לזהות אמת קשה, להבין את חשיבותה ולטלטל את הציבור מתרדמתו, אולי דווקא כושר השיפוט שלו תקין.
מול שפיות היחיד עומד טירוף החברה. קורא אחד ניסח זאת, בהומור אך לא בלי דיוק: "יש שואה בעזה. זה צריך להיות כתוב בכל מקום, גם על הכותל. משוגע מי שחושב אחרת".
יישר כוחך, שליח המצווה מירושלים, יהודה פוויץ!
פרופ' חנוך שינמן הוא כותב עצמאי, אזרח ישראלי ואמריקאי. הוא נולד וגדל בישראל, חי בארה"ב ולימד משפטים ופילוסופיה בשתי המדינות
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית













