לקח המלחמה של קיש: עוד שעת "זהות יהודית" חובה לחילונים
אף שקיימות כבר אינספור תוכניות בעלות תוכן זהה, שר החינוך החליט לתרום גם הוא את חלקו לשרשרת התעמולה והכניס לחינוך היסודי הממלכתי עוד תוכנית ארכאית ומנותקת "לחיזוק הזהות היהודית הציונית"
חוליה בשרשרת התעמולה והאינדוקטרינציה. שר החינוך, יואב קיש (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
כדי שצעירים יסכימו להקריב את חייהם בצו ממשלתם, צריך לטמטם להם את השכל כבר מגיל צעיר. את המשימה הזו ממלא החינוך הלאומי מראשית דרכו. שר החינוך הנוכחי הוא רק חוליה בשרשרת התעמולה והאינדוקטרינציה, לא יותר.
במסגרת זאת הכריז השר כי "אי אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה או העדפה פרטית" של ההורים. כדי לממש זאת, נוספה למערכת השעות בחינוך היסודי, תוכנית חדשה בשם "שבילי מורשת" לחיזוק הזהות היהודית ציונית, כתוכנית חובה מעל מה שכבר קיים.
שרשרת הבחישה בזהות הילדים
הנה שרשרת הדורות: לימור לבנת (2003), המציאה את תוכנית "מאה המושגים" לחטיבות הביניים. התוכנית נועדה "לחזק את הקשר בין התלמיד היהודי למורשתו ולארצו, ולטעת בו גאווה לאומית ואזרחית". גדעון סער אחריה, חשב שאין בכך די, ולכן המציא את תוכנית "תרבות ישראל ומורשתו" לכיתות ה'-ו'. גם תוכנית זאת נועדה "לחזק את החינוך לערכים ציוניים, יהודיים", באמצעות חיבור "בין עם ישראל לארץ ישראל" וטיפוח "אחריות אישית ומחויבות לאומית".
כנראה שזה לא ממש עזר, שכן נפתלי בנט, שבא אחריהם, נדרש להמציא מקצוע חדש במערכת בשם "תרבות יהודית ישראלית", לכיתות א' עד ט'. לא תאמינו אבל גם מקצוע זה "נועד לחזק ולהעמיק את הזהות היהודית ציונית ישראלית של תלמידי מערכת החינוך, את תחושת השייכות שלהם, אחריותם ומחויבותם לעמם, למורשתם ולתרבותם".
כל הזבל הפדגוגי הזה לא עמד לבדו, אלא הצטרף אל תוכנית לימוד ותיקות יותר. יש שתי תוכניות של חינוך חברתי ערכי: תוכנית "כישורי חיים" שבין היתר נועדה לחזק את הזהות העצמית, ולפתח את תחושת השייכות; ותוכנית "מפתח הלב" אשר "מתמקדת בטיפוח ערכים ומיומנויות חברתיות בחיבור למעגלי הליבה החברתית-ערכית", בהם גם "מעגל החיים הלאומי".
אלה נוספו לתחום הדעת המומצא הוותיק מכולם, תוכנית "מולדת" לכיתות ב' עד ד', שמטרתה המרכזית: "לטפח קשר, זיקה ואהבה לארץ", על ידי כך שהתלמידים "יכירו סיפורי עבר ומורשת כחלק מבניית הזהות האישית והקולקטיבית". ולא נשכח את תחומי הדעת הקלאסיים, כגון תנ"ך, היסטוריה, ספרות וגיאוגרפיה, שגויסו כולם לטובת המצאת הנרטיב הלאומי שלנו, כבר מראשית החינוך העברי.
ואחרי כל זה, החליט השר יואב קיש שזה לא מספיק. משהו בזהות של הילדות והילדים שלנו כנראה לא בושל עד תום. לכן יזם את פיתוח תוכנית "שורשים – התוכנית הלאומית לזהות יהודית ציונית", שמתוארת כ"שינוי עמוק בכל רמות המערכת", שבמסגרתה "זהות יהודית הופכת מרשות לחובה".
תוכנית שמערבבת את מה שכבר קיים
אחד היישומים של תוכנית העומק "שורשים" היא תוכנית הלימודים ""שבילי מורשת"" לבית הספר היסודי. שעת חובה נוספת במערכת השעות, מעבר לכל התוכניות שכבר קיימות. אבל מה אפשר ללמד שעוד לא לימדנו? ואיזה קשקושי זהות עוד לא קשקשנו? אכן, אין שום חדש.
גורמי המקצוע במטה משרד החינוך ערכו לאחרונה וובינר משודר על התוכנית החדשה. הוסבר שם שהתוכנית אכן מורכבת מפרקים קיימים בתוכניות קיימות: מולדת, עברית, תרבות יהודית ישראלית וכישורי חיים. אלא שמה "שהיה קיים מכבר בצורה מפוזרת", נאסף ואורגן עכשיו תחת הנושא המרכז – זהות יהודית וציונית.
שרשרת הדורות. שרי החינוך לשעבר, גדעון סער ונפתלי בנט (צילום: עמית שאבי / פלאש90)
אבל מכיוון שזה תמיד היה תחת "זהות יהודית וציונית", נותרת השאלה: בשביל מה צריך את זה? ולאנשי המשרד יש תשובה: "ראשית, השר קבע כמדיניות שהשנה הקרובה תהיה שנה שבה מערכת החינוך תעסוק בהעצמה של הזהות היהודית-ציונית". בניסוח שלי: אין שום צורך פדגוגי בתוכנית החדשה, אבל השר זקוק לאיזה הישג משלו.
ושנית, "אנחנו כולנו נמצאים עדיין בתוך מלחמה… תקופה של זעזועים, שבה עולות שאלות שהן שאלות של זהות. מי אני? מה הקשר שלי לעם שלי? ומה הקשר למדינה שלי?". התוכנית החדשה, כך הוסבר, מחברת "בין תוכנית הלימודים [הקיימת] לבין השאלות שמטרידות את הילדים של היום".
זה באמת הסבר חלש. אם רצוננו בתוכנית שתעסוק בשאלות שמטרידות את הילדים, כדאי לשאול אותם ממה הם מוטרדים. הרי במפורש נאמר שהתוכנית החדשה היא פרי צורך של השר, שהחליט להלאים את זהות ילדינו. אם הצורך היה עולה מהשטח, הרי התשובה הכנה הייתה: יש במערכת הלימודים שפע תוכניות תעמולה דתית ולאומית, לא צריך עוד אחת.
תוכנית ריקה מתוכן
אז אם יש הודאה של המשרד בכך שאין בתוכנית החדשה שום דבר חדש, מה בכל זאת יש בה? האמת, מעט מאוד. נראה כאילו ביקשו מ-AI לנסח את רציונל התוכנית תוך שימוש מוגבר במונחים: זהות, שייכות, זיקה, קשר, חיבור, מסע, מורשת, עם, אומה ולאום.
כך יצא שהתוכנית "שואפת לחנך דור צעיר שמבין את הקשר בין עבר, הווה ועתיד; שמחובר למקומות, לדמויות ולרעיונות שבנו את הארץ". התוכנית "מציעה מסע מהסיפור האישי אל הזהות הלאומית", "חיבור בין עולמו של הלומד למורשת", "מתוך תחושת זיקה עמוקה, שייכות ואחריות ואכפתיות למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אה, ויש בתוכנית גם ממד "המעודד חיבור רגשי עמוק של הלומדים לארץ, לעם ולמדינה", וכיוצא באלה קלישאות שחוזרות על עצמן.
מערכי השיעור שעלו לאתר התוכנית מביכים למדי בתוכנם ובמתודה שלהם. קשה להאמין שמונתה "ועדת מקצוע" של מומחי התחום, שבחנו ואישרו את התוצרים. בכיתה ב' למשל, במסגרת "הציר המוביל" – "ממשפחה לעם", נלמד הנושא "גם למולדת שלי יש זהות".
על פי אחד ממערכי השיעור משמיעים לתלמידים את השיר "מנורה וענפי זית" שכתב רפאל ספורטה. שואלים את התלמידים, "מה לדעתכם מסמלים המנורה וענפי הזית?", ומסכמים, "סמל מדינת ישראל מורכב ממנורה ושני ענפי זית". חזרנו לשנות ה-50, שבהן הכתיבו למורות ולמורים מה לומר בכיתות ובאיזה נוסח. אם מחפשים מי פוגע במעמד המורה בישראל – תוכניות כגון אלה של משרד החינוך, הן המועמד המוביל.
בכיתה ג' לומדים על היישוב שלי כפרק בסיפור הלאומי. על פי מערך השיעור המוצע, מקרינים על הלוח תמונות היסטוריות של היישוב ושואלים את התלמידים: "מה הייתם מבקשים לדעת?". בהנחה שהם לא מבקשים לדעת שום דבר, מציידים את המורה בתשובות הנדרשות: "מי האנשים שהיו פה לפנינו? מה הם השאירו לנו? אילו דברים ישנים נשארו עד היום? מה גורם לדברים להשתנות?". האם במשרד החינוך יודעים שהרבה מאוד יישובים בישראל נבנו על חורבות יישובים פלסטינים שהיו פה לפנינו, והנכבה היא הגורם לשינוי?
בכיתה ד' לומדים את "הציר המוביל" – "מחלום להגשמה". למורה מוסבר כי "סיפור הקמת מדינת ישראל הוא הבסיס לחיזוק תחושת השייכות". מי קבע את האקסיומה הזאת? על סמך מה? אין תשובה. באחד השיעורים מוצע להקרין בפני התלמידים "תמונות מהשנים האחרונות שעוסקות בעלייה וברצון לעלות לארץ ישראל". צריך לעדכן את המשרד שבשנים האחרונות אנחנו חיים במדינת ישראל ולא באֶרץ.
התלמידים מתבקשים לכתוב חיבור: "אני נולדתי בארץ אחרת, לא בישראל, ואני ומשפחתי רוצים לעלות לארץ ישראל. הרגשות שלי… החששות שלי… מה אני רוצה לדעת לקראת העלייה לארץ?". מאיפה הם אמורים לדעת? לא חשוב, כי המורה "מסכמת על הלוח בטבלה את הרגשות ואת החששות". סוף השיעור. האמנם זה הבסיס לחיזוק תחושת השייכות?
בכיתה ה' לומדים על פסיפס ישראלי. פסיפס יהודי כמובן, כי אין בישראל בני דתות אחרות שצריך לדעת על קיומם. באחד הנושאים לומדים על "קהילות יהודיות שישבו בארצות הים התיכון, עלו לארץ ישראל מתוך תחושת שייכות וזהות לאומית, ובכך מימשו את הרעיון הציוני". מילא זה שרוב היהודים דווקא התנגדו לציונות, אבל מערך השיעור שמוצע הוא על "הרמב"ם במצרים", משהו כמו 750 שנים לפני המצאת הרעיון הציוני.
במערך זה קוראים את קורות חייו של הרמב"ם, והתלמידים מתבקשים לכתוב חיבור בנושא "הרמב"ם דמות מופת. גם אני רוצה להיות כמוהו!". סימן הקריאה הוא סימן מובהק של תעמולה. בחינוך לעומת זאת היו כותבים: האם אני רוצה להיות כמוהו?
בשיעור מוזכר שהרמב"ם "האמין שהשכלה, חמלה ויושר הם דרכים טובות לשפר את העולם". זהו מסר ראוי לסיכום: בואו נקווה שמורות ומורי ישראל יגלו יושרה מקצועית, יחמלו על התלמידות והתלמידים שלהם ויתמקדו בטיפוח השכלתם. לא צריך הרבה אוטונומיה מקצועית וחשיבה ביקורתית כדי להבין שתוכנית "שבילי מורשת" אינה נחוצה ואינה ראויה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
