נגיף הקורונה עושה שמות בדמוקרטיה הישראלית

יש מודל במדעי המדינה המדבר על כך שמהגרים שהיגרו מארצות ליברליות הקימו דמוקרטיות ליברליות, ואלה שהיגרו ממדינות ריכוזיות ועריצות הקימו – במקרה הטוב – מדינות הדומות להן. כך ייסדו המהגרים מבריטניה את ניו זילנד, אוסטרליה, קנדה וארה"ב. וכך הקימו מהגרי חצי האי האיברי – ספרד ופורטוגל – את רפובליקות הבננות של אמריקה הלטינית

וישראל? זה מודל מוזר. מרביתנו באים מרקע לא דמוקרטי בעליל – מהגרים מהמשטרים הסובייטים הטוטליטריים, יוצאי ארצות האסלאם, יוצאי אמריקה הלטינית וניצולי שואה.

על פניו, הדמוקרטיה שלנו מתפקדת. כולם אומרים את מה שהם רוצים, החירויות טובות יותר מאשר במרבית המדינות השכנות לנו, ואת הכיבוש ממילא אף אחד לא רואה ולא סופר.

עד שמגיע משבר קיומי ומסתברת האמת המרה – האויבים הגדולים ביותר של השיטה הדמוקרטית יושבים כבר שנים ארוכות ליד הגה השלטון והמשטר: בנימין נתניהו, בכהונה הארוכה ביותר של ראש ממשלה מאז 1948, וכנ"ל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שכיהן יותר זמן מכל יו"ר כנסת אחר לפניו. מסתבר כי בהינתן להם ההזדמנות או כשהם מוכרעים בלחץ הנסיבות, הוויתור הראשון שלהם הוא על הדמוקרטיה, כלליה ותפקידיה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הכנסת היוצא יולי אדלשטיין בישיבת סיעת הליכוד בכנסת, אחרי הבחירות באפריל 2019 (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

על נתניהו כבר הכבירו המוני מילים – על ניסיונו לשעבד את המדינה כולה לטובת צווארו שלו. ועדיין, לנוכח המשבר כעת יותר ויותר אנשים אומרים: "עזבו אותנו מדמוקרטיה, תנו לו לנהל את המשבר". והוא? נענה להם ברצון, ואכן מעזיב את הדמוקרטיה מנופי חיינו. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בקבוצת הסיכון הכי גבוהה, ונגיף הקורונה כבר עושה בה שמות.

אדלשטיין זה סיפור הרבה יותר מורכב. עם בחירתו, יושב הראש הכנסת חייב להפסיק להיות איש פוליטי רגיל ויומיומי. הוא נכנס לתוך תבנית אחרת. הוא סמל שלטון שבמהותו – כמו הנשיא – מכיל את כל חלקי החברה כפי שנבחרו לכנסת. לכן מתוקף תפקידו, דווקא הוא ממלא מקום הנשיא.

יושב ראש כנסת לא יכול להיות לעומתי לכנסת, וממילא כאשר רוב חבריה לא רוצים בו הוא מפסיק להתקיים לאלתר. אמנם הצבעת אי האמון הפורמלית ביו"ר דורשת רוב של 90 ח"כים להדחתו. אבל אוי לנו ואבוי ליו"ר המכהן מתוקף תקנון ולא מכוח אמונם של רוב חברי הבית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביו"ר שלא נבחר עדיין ומלהטט בפורמליסטיקה תוך רמיסת המהות.

פרט לכך, הכנסת חייבת להיות רשות מופרדת מן הממשלה. על פי השיטה הרעועה שלנו, רבע מחברי הרשות המחוקקת הם גם חברי הרשות המבצעת. זהו מקור חולי לא קטן, בייחוד משום שתפקידה של הכנסת הוא להיות לעומתית לממשלה, אמיצה במעקב ובביקורת אחריה ונחושה בהגנה על הציבור מפני גחמנותה ורשעותה.

לכן ליושב ראש הכנסת אסור בתכלית האיסור להיות מעורב בכל שמץ של "ערבוביה" העוסקת בהרכבת הממשלה או בתחזוקת הקואליציה שלה. שאלמלא כן, איך יוכל לעמוד בראש הגוף שנועד לבקר את יציר כפיו הפוליטי?

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

חובה לקיים את הפולמוס הציבורי אודות הגבולות והאיזונים שבין הרשויות. מותר ואף ראוי ומפרה לבקר את תפקודיה של הרשות השופטת. אבל אסור לאף אחד להכריז מרי אזרחי כנגד פסיקות מפורשות של בית הדין הגבוה לצדק, שאלמלא מוראו "איש את רעהו חיים בלענו".

אך אדלשטיין התייצב בראש המורדים במערכת המשפט הישראלית, והנה כולנו כבר בולעים זה את זה בסערת האנרכיה שיצר. הוא ביזה את בג"ץ ברגל גסה והרס במחי עקשנותו מסורת ומורשת שנבנו ושומרו בעמל ציבורי רב.

במקום לפרוש ולהפוך לאחד מחשובי הפנתאון הדמוקרטי שלנו, להצטרף אל גדולי הדמוקרטיה הישראלית דוגמת מנחם בגין מצד הממשלה ("יש שופטים בירושלים") ומנחם סבידור מצד הכנסת (ההצבעה הגלויה על פיזור הכנסת בניגוד לעמדת ממשלתו שלו ב-1984), בחר אדלשטיין להצטרף למניין הבריונים והפוחחים המאכלסים היום את ספסלי מפלגתו, ומחק כך – בכמה ימי טעות שירשורית – את שבע השנים הטובות שלו.

מי יודע מה ילדו הימים הבאים, השעות הבאות. אולי בסופם אדלשטיין ישוב ויהיה יו"ר הכנסת. אם כך הדבר, אני מקווה שיש לו מספיק אלכוג'ל כדי לחטא את הנגיף המשטרי שהותיר אחריו בימים האחרונים.

אברהם בורג כיהן כיו"ר הכנסת ה-15