newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מרבית הצעירים בישראל מסיימים תיכון ללא מוטיבציה להמשיך ללמוד

שיעור הפונים להשכלה גבוהה תקוע מתחת ל-50% כבר שנים רבות, בניגוד למגמה בשאר העולם. הסיבה: רוב התלמידים יוצאים מהחינוך העל יסודי ללא רמת ההשכלה שמערכת החינוך מחשיבה כרף מחייב, וללא חוויית הצלחה בלימודים

מאת:
נער במהלך בחינת הבגרות (פלאש 90)

משרד החינוך מפרסם נתונים מעוותים. נער במהלך בחינת הבגרות (פלאש 90)

אף שהדבר אינו מוזכר במפורש במטרות החינוך, נראה כי אחד מיעדי המערכת הוא להניע ולעודד את הבוגרות והבוגרים להמשיך ולרכוש השכלה, גם לאחר סיום כיתה י"ב. ובכן – זה לא כל כך מצליח!

ב-20 השנה האחרונות ישראל הידרדרה מהמקום הראשון בעולם בשיעור בעלי השכלה על תיכונית (אקדמית ולא אקדמית) אל תחתית רשימת המדינות. אחת הסיבות לכך היא שרוב הצעירים בישראל מגיעים לגיל 18 ללא רמת ההשכלה שמערכת החינוך מחשיבה כרף מחייב (תעודת הבגרות), ואף ללא חוויית הצלחה בלימודים.

ב-2002 (השנה הראשונה שיש נתונים על ישראל), 41.8% מקבוצת הגיל 55 עד 64 היו בעלי השכלה על תיכונית. שיעור זה העמיד אותם במקום הראשון בעולם, בפער ניכר מכל המדינות, כאשר השיעור הממוצע במדינות OECD היה 17% בלבד (ראו תרשים שהוכן במחולל הלוחות באתר OECD).

בקבוצת הצעירים יותר, בני 25 עד 34, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה ב-2002 היה מעט יותר נמוך מזה של המבוגרים: 40.7%. הם תפסו את המקום הרביעי בעולם, כשקנדה ראשונה עם 51.6%, וממוצע מדינות OECD היה כבר 27.8%.

כעבור 18 שנהם, ב-2020, שיעור בעלי השכלה על תיכונית בישראל בקרב קבוצת המבוגרים בגיל 55 עד 64 היה 46.1%. למרות העלייה הקטנה במהלך השנים שחלפו, ישראל נסוגה מהמקום הראשון, שכן השיעור הממוצע במדינות OECD עלה ל-29.2%.

בקרב הצעירים בני 25 עד 34 נרשמה תופעה דומה לזו של המבוגרים: שיעור בעלי ההשכלה העל תיכונית עלה ל 47.3%, אולם הם התדרדרו למקום 16 בעולם, ממש לצד ממוצע המדינות, שטיפס ועלה ל-45.5%.

כלומר, המגמה במהלך שני העשורים האחרונים היא ששיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל גדל רק במעט, אולם בכל העולם הוא גדל בשיעור ניכר, מצב שדירדר את ישראל במורד ההשוואה הבינלאומית.

הצעירים אינם פונים להשכלה על תיכונית

הנתונים שהתפרסמו בחודש שעבר במסגרת דו"ח החינוך השנתי של OECD מתייחסים לקבוצה הגיל הצעירה ביותר: עד גיל 25. כמו כן, המדד שנבדק הוא שיעור הנכנסים לראשונה למסלולי הלימוד העל תיכוניים מתוך קבוצת הגיל. כלומר לא רק שנבדקו הצעירים ביותר, אלא הם נבדקו בנקודת ההתחלה של מסלול הלימודים הגבוהים, ולא בסיומו.

מתברר ששיעור הנכנסים להשכלה על תיכונית או אקדמית בקבוצת הצעירים בישראל (העמודה הכחולה בתרשים) הוא 46% בלבד. הנתון מציב את ישראל במקום החמישי מהסוף (מקרב המדינות עליהן יש מידע), כאשר השיעור בממוצע מדינות OECD המשיך לטפס והגיע ל-56% (העמודה הירוקה).

כלומר, ככל שעוברות השנים, וככל שאנו יורדים בקבוצת הגיל, שיעור בעלי ההשכלה העל תיכונית בישראל נותר פחות או יותר יציב, אולם הוא הולך ויורד ביחס לשיעור בעלי ההשכלה העל תיכונית בעולם.

מדוע שיעור המשכילים בישראל תקוע?

מהנתונים שהוצגו עולה השאלה – מדוע בישראל, בשונה משאר העולם, שיעור הצעירים שפונים להשכלה על תיכונית תקוע מתחת ל-50%, ואינו עולה עם השנים?

ייתכן שיש לכך תשובה מהתחום הכלכלי ומאפייני שוק העבודה, תחום שאינני מומחה בו. אם נישאר בתחום החינוך, נוכל להציע השערה שבתי הספר התיכוניים בישראל אינם מניעים וממריצים את בוגרי המערכת להמשיך ולרכוש השכלה. ליתר דיוק: הם מניעים קצת פחות ממחצית הבוגרים לעשות זאת, אבל לאורך שנים הם אינם מצליחים לפרוץ ולהגיע לקהלים חדשים.

המדד הזמין ביותר כדי להבין מה קורה בסיום מסלול הלימודים בתיכון הוא תעודת הבגרות. חסרונה של תעודת הבגרות אינו רק חסם הרשמה לאקדמיה, אלא מהווה גם חסם פסיכולוגי. סיום מסלול הלימודים בתיכון ללא תעודת בגרות מהווה אות קין על רבים מהצעירים בישראל, המסיימים 12 שנות לימוד בתחושת כישלון, או לפחות ללא חוויית הצלחה.

משרד החינוך מסתיר את הבעיה

בראשית החודש פירסם משרד החינוך את נתוני "התמונה החינוכית" ל-2020. בין היתר, מתגאה המשרד שחלה עלייה בשיעור הזכאות לבגרות, העומד – כך על פי המשרד – על 73.4%!

האמנם שלושה רבעים מהצעירים בישראל זכאים לתעודת בגרות, אך רק 46% מהשנתון ממשיכים ללימודים על תיכוניים? ודאי שלא! 73.4% הם שיעור הזכאים לבגרות מתוך אלה שלמדו בכיתות י"ב (אגב, יש פרסומים שבהם מגדילים את העיוות ומפרסמים את שיעור הזכאים מתוך אלה שלמדו בבתי ספר המגישים לבגרות, או שיעור הזכאים מתוך אלה שניגשו לבחינות).

משרד החינוך מתגאה כי 73.4% מהתלמידים זכאים לבגרות. אך כשבוחנים את שיעור הזכאות מכלל השנתון לתעודת בגרות מוכרת, מגלים שהוא רק 38.4%, ונמצא במגמת ירידה

נתונים אלה מדירים את התלמידים החלשים ביותר, ומסתירים את קיומם. התיקון הראשון הנדרש הוא פרסום שיעור הזכאים לבגרות מתוך כלל השנתון. למשרד החינוך יש אחריות על כלל ילדי ישראל, ולא רק על אלה שלומדים בכיתות י"ב. לכל הפחות, יש לו אחריות לספור את את אלה שהוא (משרד החינוך) לא הצליח להביא אל סיום מסלול הלימודים.

נתון אודות שיעור הזכאות מתוך השנתון מצאתי במחולל הלוחות של הלמ"ס (ראו תרשים). מתברר כי מקרב שנתון בני ה-26 ב-2019, רק 50% מהשנתון היו זכאים לתעודת בגרות. מחצית, ולא שלושה רבעים.

התיקון השני הנדרש הוא התייחסות לתעודת הבגרות המוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה. ההבדל המרכזי הוא בהיקף הבחינה באנגלית: ניתן לקבל תעודת בגרות ממשרד החינוך עם 3 יחידות לימוד באנגלית, אך תעודה זאת אינה מוכרת על ידי האקדמיה.

כאשר בוחנים נתון זה (במחולל לעיל) מתבררת הקטסטרופה: רק 38.4% מילדי השנתון (בני 26 ב-2019) היו זכאים לתעודת בגרות מוכרת! כעת, הנתון שלפיו רק 46% מהשנתון ממשיכים ללמוד אחרי תיכון מתקבל באור אחר לחלוטין. למשל, ניתן להסיק שיותר צעירים בוחרים להמשיך ללמוד אחרי תיכון, מאשר אלה שמשרד החינוך קבע שהם מוכשרים לכך!

בתרשים לעיל מסתמנת תופעה מדאיגה נוספת: ניתן לראות כי בעוד ששיעור הזכאות לבגרות (הקו הכחול) נמצא במגמת עלייה עם השנים, הרי שיעור הזכאות לבגרות מוכרת (הקו האדום) נמצאת במגמת ירידה. הדבר מעיד על העיוות שיוצר המשרד בפירסומיו, כביכול החינוך העל יסודי נמצא במגמת התקדמות, בעוד שהוא למעשה בנסיגה מתמשכת.

משרד החינוך נדרש להכיר במצב

מכלל הדברים שהוצגו אני מציע מסקנה זאת: שיעור הבוגרים בישראל הממשיכים בלימודים לאחר סיום התיכון תקוע מזה שנים רבות סביב 46% מהשנתון. באותן שנים חלה עלייה דרמטית בשיעור הפונים להשכלה על תיכונית בעולם – מממוצע עולמי של 17% לממוצע של 56%.

אחד החסמים להמשך לימודים הוא העניין והמוטיבציה ללמוד, המוענקים לצעירים בסיום מסלול הלימודים התיכוני. אחד המדדים לבחון נקודת זמן זאת הוא שיעור הזכאים לבגרות. אולם בעוד משרד החינוך מתגאה בשיעורי זכאות של יותר מ-73%, בפועל שיעור הזכאים לבגרות מוכרת מתוך השנתון הוא 38.4% בלבד.

כלומר, מרבית הצעירים בישראל מגיעים לגיל 18 ללא רמת ההשכלה שמערכת החינוך מחשיבה כרף מחייב, ואף ללא חוויית הצלחה בלימודים. לצורך שינוי המגמה נדרש תחילה שמשרד החינוך יכיר במצב, ויכליל בפרסומיו את כל ילדי ישראל – ולא רק את המצוינים שבהם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf