לחלץ את התרבות של עזה מתוך ההריסות
ספרייה שהספרים בה נאספו מבין ההריסות, מורים בקונסרבטוריון שמנסים לבנות אותו מחדש, במאי שמעלה מחזות במחנות עקורים. אחרי שישראל הרסה את מוסדות התרבות והאומנות ברצועה, האנשים בה לא ויתרו על זכותם לדעת, להשכיל וליהנות
"היה לנו קשה לנו לראות את מרכזי החינוך הרוסים ואת הספרים שרופים". ספריית "פניקס" בעזה, ב-29 באפריל 2026 (צילום: ספריית פניקס)
במהלך השנתיים של רצח העם בעזה נהרסו כמעט כל מוסדות התרבות ברצועה, ולפחות 150 דמויות תרבות מרכזיות נהרגו. בחודשים האחרונים, למרות השבריריות של מה שמכונה "הפסקת אש", צצו כמה יוזמות שמטרתן להחיות את סצנת הספרות והאומנות ששגשגה בעבר בעזה.
>> השמדת ההשכלה: ישראל מעבירה לעזתים מסר שאין עתיד
בין היוזמות בולטת ספריית "פניקס", שנפתחה באפריל האחרון לאחר שמייסדיה גייסו יותר מ-100 אלף דולר במימון המונים כדי לשפץ מבנה ששרד בעיר עזה. את הספרייה הקימו שני חברים, עומר חאמד ואיבראהים אל-מסרי, ומטרתה לחלץ מבין ההריסות את שנותר מחיי הספרות בעזה.
"במהלך הג'נוסייד, הכיבוש היה נחוש לעקור את החינוך באמצעות הרס של בתי ספר, אוניברסיטאות וספריות. הוא השמיד מאות אלפי ספרים, רבים מהם עתיקים שהיו חלק מהמורשת הפלסטינית; כמה מהם הודפסו לפני 1948, ואחרים מקורם בתקופה העות'מנית", אמר חאמד בן ה-30 למגזין 972+. "הרעיון להקים ספרייה נולד מתוך רצון לשמר את מה ששרד ולחדש את הקריאה, הכתיבה והמחקר בעזה, בלב החלל החינוכי העצום שחוללה המלחמה".
אל-מסרי, בן 31, אמר שהפרויקט צמח מתוך תחושת אחריות משותפת. "בתור אנשים שקוראים, כותבים ואכפת להם מתרבות, קשה לנו לראות את מרכזי החינוך והספריות ההרוסים ואת הספרים השרופים", הוא הסביר. "למרבה המזל, הצלחנו לחלץ ספרים מתחת להריסות של ספריות פרטיות ואוניברסיטאיות. ספרים אחרים היו שייכים לאנשים שהיו לשהידים ומשפחותיהם תרמו לנו אותם. הן רצו שאנשים ייהנו מהספרים האלה. עבורן זהו מעשה צדקה שיישמר לדורות (לזכר אהוביהן).
"קראנו לספרייה 'פניקס' (עוף החול) כי השם הזה מסמל תקומה מתוך ההריסות ותקווה בלב הכאב", הוסיף אל-מסרי. "אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים ולהראות לעולם שלמרות הנסיבות, אנחנו דבקים בידע שלנו, בתרבות שלנו ובארץ שלנו".
הספריות נהרסו עד היסוד. פלסטינית יושבת מול הכניסה ההרוסה של אוניברסיטת אל-אקצא בח'אן יונס, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
בעיניו של חאמד, הספרייה היא גם ניסיון לחלוק עם אחרים את המפלט שהספרים העניקו לו במהלך המלחמה. "נעקרתי כמה פעמים והיה לי חשוב מאוד לשמור את הספרים שלי איתי. ביליתי שעות בקריאה וחיפשתי אנשים שיש להם ספרים שאוכל להחליף איתם", הוא אמר. "כל הזמן חשבתי כיצד אוכל לשים את הספרים האלה במקום ראוי שכולם יוכלו ליהנות מהם, בדיוק כפי שהם עזרו לי להקל את הקושי והמרירות של העקירה".
בספרייה יש כיום יותר מ-6,000 ספרים בערבית ובאנגלית, בתחומים כמו מדע, שפות, תקשורת, חינוך, ניהול, כלכלה, רפואה, מתמטיקה, משפט והיסטוריה, לצד ספרות ערבית ובינלאומית, עם דגש מיוחד על כותבים פלסטינים ועזתים. בתוך זמן קצר הפכה הספרייה למקום מפלט עבור קוראים מושבעים המחפשים שקט ושלווה, וגם למרחב מחקר עבור סטודנטים שהספריות באוניברסיטאות שבהן למדו נהרסו.
ח'אלד רדוואן, סטודנט בן 20, סיפר שהוא פוקד את הספרייה גם לצורכי מחקר וגם מתוך אהבה ארוכת שנים לקריאה. "הייתי זקוק להמון ספרים ללימודים, וכל הספריות האוניברסיטאיות נהרסו לחלוטין", הוא אמר למגזין 972+. "אני אוהב לקרוא מאז שהייתי ילד. לאבא שלי היו ספרים, ואהבתי ללכת לעיר העתיקה בעזה ולחפש ספרים ישנים. אני מתעניין במיוחד בספרים העוסקים בהיסטוריה ובתרבויות, ואוהב לקרוא על תקופות שונות בפלסטין ובארצות אחרות".
רדוואן מקווה לעזור להרחיב את אוסף הספרייה ולאתר ספרים בהריסות הספריות ומרכזי התרבות שהוחרבו. "חשוב לשמר את ההיסטוריה שלנו אחרי שהצבא הישראלי השמיד כל כך הרבה ספרים", הוא הוסיף. "הם שרפו בכוונה את ההיסטוריה שלנו כדי שלא יישאר לנו דבר, אבל תרבות וידע חשובים בעינינו, והם לא יאבדו בגלל ההתקפות שלהם והמלחמות".
עבור סארה אל-טוויל, בת 24, שנהגה לפקוד ספריות באוניברסיטה במהלך לימודיה, ספריית פניקס מציעה נחמה. "למדתי באוניברסיטת אל-אזהר ונהגתי להסתובב בין הספריות ולבחור ספרים לקריאה", היא אמרה למגזין 972+. "הפסקתי לעשות את זה בזמן המלחמה. ניסיתי להשיג ברשת ספרים ורומנים, אבל זו תחושה אחרת להחזיק ספר ביד. הקריאה מעניקה לי נחמה והקלה, כאילו אני חופשיה בין המילים והשורות. אני משתוקקת למצוא ספר אחד שיישאב אותי".
לאחר שנודע לה שהספרייה נפתחה, אל-טוויל אמרה שהיתה מהראשונים שביקרו בה. כשראתה ספרים מסודרים על מדפים כפי שהיה לפני המלחמה, חזרה אליה תחושת הנורמליות. "עכשיו אני יכולה שוב לבלות זמן בקריאה", הסבירה. "חשוב לי להתנתק מהמציאות הקשה שאנחנו חיים בה כדי להציל את נפשנו. לכן, ההישג הגדול ביותר מאז הפסקת האש היה פתיחת הספרייה".
מקום מפלט. אירוע בספריית "פניקס" בעזה, ב-29 באפריל 2026 (צילום: ספריית "פניקס")
"מוזיקה היא מזור לנפש"
במהלך המלחמה, שיעורי מוזיקה נותרו אחת מפעילויות התרבות והאומנות הבודדות שנמשכו למרות התנאים הקשים מנשוא.
איסמאעיל דאוד, מורה לעוּד והמנהל האקדמי של הקונסרבטוריון הלאומי על שם אדוארד סעיד בעזה, נמנה עם מי שניסו לשמר את המוזיקה ברצועה. יחד עם מורים נוספים מהקונסרבטוריון, הוא עבר בין אוהלי הילדים באזור המוואסי שבח'אן יונס כדי ללמד שירה ונגינה.
"בתחילת המלחמה נעקרתי עם ילדי מביתי בצפון עזה. לקחתי איתי רק כמה חפצים חיוניים, והשארתי מאחור את כלי המוזיקה שלי. הכול הופצץ ונהרס", הוא אמר למגזין 972+. "בשבעת החודשים הראשונים של המלחמה לא שמעתי מוזיקה ולא ניגנתי. אבל במאי 2024 הקולגה שלי, אחמד אבו אמשה, סיפר לי שהקונסרבטוריון רוצה להחיות את הפעילות המוזיקלית בעזה".
משכן הקונסרבטוריון היה אחד ממרחבי התרבות שנהרסו. המוסד, שהוקם ב-2012 במבנה של הסהר האדום בשכונת תל אל-הווא במערב עזה, הופצץ, נבזז ונשרף במהלך המלחמה, והריהוט וכלי הנגינה שהיו בו אבדו. הנהלת הקונסרבטוריון מחפשת כעת מקור מימון לשיקום המקום ופתיחתו מחדש.
בינתיים חידש הקונסרבטוריון את השיעורים לילדים, תחילה בצפון עזה ובהמשך במרכזי למידה מאולתרים ברחבי הרצועה. עם הזמן, אמר דאוד, המוזיקה – שאותה הוא מגדיר "שפה אוניברסלית של שלום" – הפכה לכלי מרכזי המסייע לילדים להתמודד עם הטראומה הפסיכולוגית של המלחמה.
"ההתחלה היתה קשה", הוא אמר. "איבדנו תלמיד בשם יוסף סלמאן מח'אן יונס. אביו היה בחו"ל, והוא נהג לדבר איתו אונליין. באחד הימים יוסף לא הגיע, כי הלך לדבר עם אביו מבית קפה, ושם נהרג. אחותו, שהיתה איתנו, היתה מרוסקת אחרי אובדן אחיה. בנסיבות כאלה, מוזיקה היא הסעד והנחמה שלנו; היא המזור לנפש".
לשחזר את גלריית התרבות שנהרסה. קבוצת התיאטרון של ג'מאל אבו אל-קומסאן (צילום: ג'מאל אבו אל-קומסאן)
היום מציע הקונסרבטוריון שיעורים לילדים ולצעירים, בני שמונה עד עשרים, בכלי נגינה כמו טאבלה, עוד, גיטרה וחליל, לצד שירת מקהלה. אבו אמשה, מורה ומרכז בקונסרבטוריון שגם מוביל את להקת "ציפורי עזה שרות", הפך לתופעת רשת בקיץ שעבר בזכות שיר טעון שחיבר, המשתלב הרמונית עם הזמזום הבלתי פוסק של רחפני הצבא מעל הרצועה. השיר היה חלק מקמפיין עולמי שקרא להחרים את תחרות האירוויזיון.
"יש עלייה חדה במספר האנשים שמבקשים ללמוד מוזיקה", אמר דאוד. "אנחנו מתכננים לקיים קונצרטים ופסטיבלים בשיתוף עם ארגונים מקומיים בעזה, כמו יוניצ"ף. העבודה הזו היתה מקור הנחמה העיקרי שלנו מאז תחילת המלחמה. אנחנו רוצים להמשיך להפיץ תקווה וחיים".
"לא מותרות, אלא צורך אנושי"
לפני המלחמה הקדיש ג'מאל אבו אל-קומסאן – במאי תיאטרון ומפיק אירועי תרבות – חלק מביתו במערב העיר עזה למה שהוא מכנה "גלריית תרבות", מרחב שבו אירח אינטלקטואלים, סופרים, מוזיקאים ואומנים במגוון אירועים.
"התיאטרון בעזה היה חיוני לביטוי אומנותי ולמודעות קהילתית, למרות המשאבים המוגבלים והמצור", הוא אמר למגזין 972+. "באופן קבוע התקיימו הופעות, סדנאות ואירועים לילדים ולצעירים, והתיאטרון סיפק חלון של תקווה ומקום לביטוי ולדיאלוג".
אל-קומסאן העלה מופעים לאורך השנה האחרונה, בעיקר לקהל צעיר. "עבור ילדים, תיאטרון לא היה רק בידור, אלא גם מרחב ללימוד ולגילוי מחודש של הילדות", הוא אמר. "במהלך המלחמה לא היו להם מרחבים בטוחים, וכך נוצר חלל פסיכולוגי ותרבותי עצום שאנחנו חשים בו עד היום".
אנשים רוצים ללמוד מוזיקה. שיעור מוזיקה בעיר עזה, באוקטובר 2008 (צילום: פאדי עדוואן / פלאש90)
סצנת אומנויות הבמה בעזה, ששגשגה לפני המלחמה, נמחקה לחלוטין. אחד האתרים שנהרסו, תיאטרון רשאד אל-שאווה בשכונת רימאל בעיר עזה, היה המקום המרכזי להפקות תיאטרון ברצועה.
במהלך הפלישה הקרקעית לעיר עזה בסוף 2023 נהרסו ביתו של אל-קומסאן והגלריה שלו. מאז הוא מתגורר באוהל בשכונת אל-זאווידה שבמרכז הרצועה.
למרות העקירה, אל-קומסאן המשיך לארגן הקרנות סרטים וסדנאות אומנות לילדים במחנות עקורים ברחבי הרצועה. "הפעילויות האלה מעניקות לילדים הזדמנות לצחוק, עוזרות להם להשיב לעצמם איזון נפשי כלשהו ומחזקות אצלם את התחושה שמישהו דואג להם ושיש להם זכות לשמחה ולחיים", הוא אמר. "עבורם, תיאטרון הוא אמצעי לבטא רגשות ולשוב לתחושת הביטחון שאבדה במלחמה".
אובדן הגלריה הותיר אצל אל-קומסאן צלקת שלא תימחה, "גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית". ובכל זאת, הוא מנסה למצוא דרכים חלופיות להמשיך בעבודתו בתיאטרון, דבר שהוא מתאר כ"לא מותרות, אלא צורך אנושי".
"גלריית התרבות לא היתה מקום בלבד, אלא בית לאומנים, לילדים ולאנשים יצירתיים", הוא אמר. "אבל אני מאמין שתרבות לא מסתכמת במבנים, אלא בעיקר בכוח הרצון. כרגע אני עובד על תכנון גלריית תרבות חדשה, תוך שימוש בחומרים פשוטים שאפשר למצוא בשטח.
"אצל הילדים והמשפחות יש כמיהה גדולה לתיאטרון ולאירועי תרבות", סיכם אל-קומסאן. "בכל פעם שאנחנו מעלים מופע או מציעים פעילות, אנחנו עדים לכמיהה למרחבים כאלה. אנשים לא מחפשים רק בידור, אלא תקווה ותחושת נורמליות. זה מראה שהתיאטרון יישאר צורך חברתי ותרבותי, לא משנה אילו אתגרים עוד יבואו".
רווידה עאמר היא עיתונאית פרילנסרית מ'חאן יונס. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: מירון רפופורט
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
