את הדבר החשוב ביותר לא מלמדים: אוריינות מידע

שבוע למלחמה באוקראינה, שנתיים למגיפת הקורונה: ככל שהמציאות מורכבת יותר ומובנת פחות, כך מתמלאים אולפני הרדיו והטלוויזיה בפרשנים ובפרשנויות. בשם ההיסטריה (ולטובת ה-פ-ר-סו-מו-ת), הם מציפים אותנו במידע לא אחראי – כזה שאין בו הפרדה ברורה בין עובדות, השערות ועמדות. האחריות לעיבוד המידע נותרת בידינו, אולם איש לא הכשיר אותנו לכך.

במצב זה עולה ומתחדדת החשיבות של לימודי אוריינות מידע: "היכולת להגדיר את המידע הנדרש, לאתרו, לארגנו, להעריכו, להציגו ולהפיצו בצורה מושכלת".

החשיבות ברורה, ובמשרד החינוך אף פיתחו תוכנית תורתית סדורה להוראת אוריינות מידע (כפי שאציג), אלא שהתוכנית אינה מופעלת. היא נפלה בין הכיסאות של מקצועות הלימוד מצד אחד (המזכירות הפדגוגית) ותוכנית התקשוב מצד שני (מינהל טכנולוגיה), ונגנזה. חבל.

למה זה חשוב? משום שבסקר מיומנויות בוגרים בינלאומי, שנערך ב-2016, התבררה תמונה עגומה של יכולות עיבוד המידע של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 16 עד 65). במבחן יכולות עיבוד מידע כתוב דורגה ישראל במקום 28 מתוך 34 מדינות, ובמדד הפערים בין חלקי האוכלוסייה במקום השני (מלמטה, כלומר בפערים גדולים).

נדרשת תוכנית סדורה להוראת אוריינות מידע (אילוסטרציה: maxpixel)

עוד נמצא שרוב אזרחי ישראל (63% מהבוגרים) לא הצליחו לבצע משימות כמו לחפש ולשלב מידע מתוך טקסטים מרובים; לזהות, לפרש או להעריך פיסת מידע אחת או יותר ולבצע היסקים מתאימים; ליצור סינתזה מרעיונות או מנקודות מבט דומים או מנוגדים; או להעריך את מהימנותם של מקורות ולברור את המידע החשוב.

בשנת 2000 פורסם בארה"ב מסמך "סטנדרטים לאוריינות מידע", המהווה מסמך יסוד להבנת התחום. במסמך מוזכרים חמישה סטנדרטים מרכזיים, והם: התלמיד קובע את היקפו ואופיו של המידע הדרוש; התלמיד ניגש למידע ביעילות; התלמיד מעריך מידע ואת מקורותיו באופן ביקורתי; התלמיד משתמש במידע על מנת להשיג מטרה מסוימת; התלמיד מבין את הסוגיות הכלכליות, המשפטיות והחברתיות הסובבות את השימוש במידע, ומשתמש בו בצורה אתית וחוקית.

כל אחד מהסטנדרטים מפורט לעשרות פעולות משנה, שהתלמידים נדרשים לבצע בכיתות, כגון: הגדרת מונחים מרכזיים המבטאים את הצורך במידע, קריאת טקסט וזיהוי הרעיון המרכזי, חיפוש מידע באסטרטגיות שונות, קביעת קריטריונים להערכת הטקסט, השתתפות בדיון והצגת עמדה ועוד ועוד.

די ברשימה קצרה זאת כדי להתרשם שאוריינות מידע אינה דבר הנלמד "על הדרך", רק משום שהתלמידים נחשפים למידע במהלך הלימודים. נדרשת תוכנית סדורה להוראת התחום ויש להקדיש ולהשקיע מאמצי הוראה, על מנת לסייע ברכישתה של אוריינות מידע אצל התלמידים.

שילוב בכל תחומי הדעת

ב-2009 פירסמה ועדה מקצועית מטעם המזכירות הפדגוגית תוכנית בשם "מתווה לפיתוח תהליכים מידעניים במהלך למידה של תחומי דעת להתנהלות לומדים בסביבה עתירת מידע".

ד"ר עוזי מלמד, שעמד בראש הוועדה, הסביר בשיחה כי לא היתה כוונה שהתוכנית תלמד כמקצוע בפני עצמו. הרעיון היה לפרוט את אוריינות המידע למהלכי הוראה סדורים, ולהפעיל מהלכים אלה על ידי המורות והמורים בכל תחומי הדעת.

לתפיסתו, כפי שמופיע בספרו "חינוך הומני בעידן דיגיטלי" (ניב, 2020), אוריינות מידע היא "שימוש מושכל במידע, כדי למצוא פתרון לבעיה אותנטית" (עמ' 230). כלומר, אין מקום לדרוש מהתלמיד לחפש מידע ולהעריכו באופן ערטילאי (מופשט), אלא בהתייחס לבעיית אמת שהוא רוצה לפתור.

יתרה מכך, הוראת אוריינות מידע נסמכת על כך שללומד יש עניין אמיתי במציאת תשובה לבעיה, ושהבעיה היא אמיתית – כלומר כזו שאין לה תשובה מן המוכן. רק במצב זה התלמידים אכן נדרשים לנבור במקורות מידע שונים, למיין אותם ולהעריכם, לנתח ולצרף אותם (אנליזה וסינתזה), ולעבד מתוכם מסקנה מבוססת.

מכאן שאין ללמוד אוריינות מידע לעצמה, שהרי הבעיות "האמיתיות" ממילא נלמדות במקצועות השונים כגון היסטוריה, אזרחות, ביולוגיה ועוד. ככל שזה נכון, ברור שצוואר הבקבוק הוא בתוכניות הלימודים של המקצועות השונים. כל עוד אין בתוכניות הלימודים שיעורים המוקדשים לפתרון בעיות "אמת", כל עוד אין בתוכנית הקצאת זמן להוראה ולמידה של כישורי אוריינות מידע, וכל עוד המורים אינם מנוסים בדרך הוראה זאת – ממילא דבר לא יקרה בכיתות.

שילוב בתוכנית התקשוב

התוכנית הסדורה מ-2009 נגנזה, ובמקומה נכללה אוריינות המידע בתוכנית התקשוב הלאומית, שהחלה לפעול בספטמבר 2010. הבעיה כאן היא כפולה: תוכנית התקשוב ממוקדת בטיפוח אוריינות טכנולוגית ודיגיטלית (ולא אוריינות מידע), וממילא היא אינה מלווה במימון והקצאת שעות הוראה בבתי הספר.

אוריינות דיגיטלית כוללת מספר רב של יכולות, שאוריינות מידע היא רק אחת מהן: במסמך של האיחוד האירופי, ובמסמך מקביל של אונסק"ו, מוזכרות היכולות: תקשורת בין-אישית, עבודה שיתופית, יצירת תוכן דיגיטלי, בטיחות ברשת, פתרון בעיות, הפעלה של חומרה (מכשירים) ושל תוכנה (אפליקציות), אוריינות מדיה (אמצעי תקשורת), למידה דיגיטלית (למידה והיבחנות במחשב), חשיבה מחשובית, ואוריינות מידע.

מבקר המדינה כתב (בעדינות) בדוח מ-2021 על "הקניית אוריינות דיגיטלית" בישראל: "המידה שבה מוקנות המיומנויות הדיגיטליות לכלל התלמידים במערכת החינוך אינה מיטבית". הוא גם מצא שבמשרד החינוך אין מעקב ומידע באיזה היקף מופעלת תוכנית התקשוב בבתי הספר.

תוכנית התקשוב כוללת אמנם תקציב למינוי "רכז תקשוב" בכל בית ספר, אולם אין בה תקציב לשעות הוראה. מכאן שהיישום של התוכנית תלוי ביוזמה ובנחישות של כל מנהל/ת וכל רכז/ת תקשוב, בכל בית ספר לעצמו.

התוצאה היא שמחקרים חוזרים ומראים כי התלמידים "הנראים לכאורה בקיאים מאוד באינטרנט ובתפעול היישומים באינטרנט, אינם יודעים כיצד לחפש ולהעריך בצורה נכונה את מקורות המידע באינטרנט". וראו בעניין זה אסופת מאמרים באתר של עמי סלנט.

מקצוע בפני עצמו

ד"ר סיגל בן עמרם חקרה במסגרת עבודת הדוקטורט (בר אילן, 2018) את "שילוב אוריינות מידע בהוראה ובלמידה בבתי ספר יסודיים". בן עמרם שותפה לעמדה שכבר הוזכרה: אוריינות מידע לא נרכשת "באופן טבעי" רק מעצם השימוש במידע, אלא נדרשים כאן מהלכי הוראה סדורים לטיפוח היכולות השונות.

במחקר היא העבירה מטלת ביצוע מתחום אוריינות המידע לתלמידים, וניתחה את התנהגות המידע שלהם. התנהגות זאת כוללת את היכולת לנסח שאילתה לחיפוש מידע, שימוש בשיטת חיפוש מתאימה ויכולת להסביר את הבחירה במקור מידע זה או אחר. היא מצאה שככל שהתנהגות המידע הייתה יעילה ומושכלת, כך השתפרה היכולת לתכנן את "הדרך לפתרון" המטלה, ובהתאם גברה מידת ההצלחה.

בן עמרם הסיקה: "מן הממצאים עולה כי רצוי להתייחס להוראת אוריינות מידע כאל תחום דעת, בעל אג'נדה וסדר יום משלו" (עמוד 153).

אלא שאם מדובר בתחום דעת עצמאי, הרי צריך להכשיר לכך מורים מומחים לדבר. מורים שיהיו אורייני מידע בעצם, כך שידעו: "להקדיש תשומת לב להתנהגות המידע של התלמידים, לאבחן אותה, לברר מה הם נקודות החולשה והחוזק שלהם בתחום זה ולהעריך את התפתחות היכולות שלהם לפני הלמידה, במהלכה ובסיומה".

כלום ושום דבר

יש חשיבות עצומה להקניית אוריינות מידע במערכת החינוך, אולם זה לא קורה. אין הכשרה של מורים ייעודיים לתחום כאורייני מידע בעצמם; במסגרת תוכנית התקשוב יש עיסוק יתר באוריינות טכנולוגית, ואוריינות המידע נותרה בשוליים; והתוכנית לשילוב אוריינות מידע בתוכניות הלימודים השונות נגנזה.

הבורות מנצחת, ואת תוצאותיה ניתן לחוות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת.