כשנער מציע לליאור שליין לגרש את כל הערבים, זה נשמע לגיטימי
בישראל של היום אמירות בדבר שלילת אזרחותם של חמישית מתושבי ישראל אינן נתפסות עוד כחציית גבול, אלא כעוד עמדה נוספת על הרצף. הערה לסרטון עם ליאור שליין המתעד רגע כזה
דיבורים על גירוש ערבים לא נדחים על הסף. פעילי ימין בהפגנה בירושלים, נובמבר 2013 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
יש רגעים שבהם שיחה קצרה מצליחה לחשוף משהו רחב הרבה יותר ממנה. לא משום שהיא חריגה, אלא דווקא משום שהיא כבר אינה חריגה. הסרטון שבו ליאור שליין משוחח עם נער בשם אורי הוא רגע כזה. הסרטון אינו מציג רעיון חדש ואינו חושף תופעה שלא היתה קיימת, אבל הוא מציף את העובדה שרעיונות שבעבר נחשבו לבלתי לגיטימיים או קיצוניים, יכולים להיאמר כיום במהלך שיחה כמעט שגרתית.
>> הימין נחלש בסקרים ומגביר את הרדיפה נגד האזרחים הערבים
השיחה בין שליין לנער מתחילה בדיון על דת ומדינה, ממשיכה לשאלות של ביטחון וזהות, ומסתיימת באמירתו של הנער שלפיה יש לגרש את כלל אזרחי ישראל הערבים. שליין אינו עובר על הדברים בשתיקה. הוא מסביר כי גירוש כזה אינו אפשרי, מחדד את משמעותה של שלילת אזרחות מכחמישית מאוכלוסיית המדינה, ומציב גבולות ברורים של חוקיות, מוסר ודמוקרטיה. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהרעיון עלה בשיחה פומבית, ומצולמת.
היו ששאלו מי הנער הזה ומה הוביל אותו לומר את הדברים. אבל אין די בשאלה הזו, חשובה ככל שתהיה. היא מחמיצה את העובדה שרעיונות כאלה לא רק קיימים כיום בישראל, אלא גם יכולים להישמע במרחב הציבורי בלי להידחות על הסף. משהו באופן שבו מדברים כאן על חברה, על אזרחות ועל זהות השתנה בהדרגה, עד כדי כך שגם רעיונות קיצוניים אינם נתפסים עוד כחציית גבול, אלא כעמדה נוספת על הרצף.
שיח ציבורי אינו נוצר ברגע אחד. הוא מצטבר לאורך שנים. הוא מורכב מנאומים פוליטיים, מכותרות, מדיונים ברשתות החברתיות ומהאופן שבו קבוצות שלמות מתוארות שוב ושוב באותם מושגים. במקרה של החברה הערבית בישראל, השיח הזה נסוב סביב ביטחון, פשיעה, נאמנות וזהות. גם כאשר הביקורת לגיטימית וחלק מהבעיות אמיתיות וכואבות, החזרה המתמדת על אותם מסרים ודימויים יוצרת שכבת רקע שמשפיעה לא רק על הדיון, אלא גם על האופן שבו אנשים נתפסים במסגרתו.
כחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים. הם אינם קבוצה חיצונית למדינה ואינם אורחים בה. הם אזרחים החיים במרחב הזה במשך דורות, לפני קום המדינה ואחריה, וחייהם נטועים בו עמוק. הם נוכחים בכל תחומי החיים – ברפואה, בחינוך, בהנדסה, במשפטים, בכלכלה ובשירות הציבורי. הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, גם אם היחסים בינם ובין המדינה מלווים במתחים ובפערים מתמשכים.
"לגרש מהארץ את כל הערבים!" pic.twitter.com/h7GQGWPafc
— ליאור שליין (@LiorSchleien) June 25, 2026
אבל בשיח הציבורי המורכבות הזו נעלמת. היא מוחלפת בשפה מכלילה יותר, חדה יותר, המתאימה יותר לרשתות החברתיות. וכשזה קורה לאורך זמן, גם התפיסה משתנה: אנשים אינם מתווכחים עוד רק על מדיניות, אלא מדברים על קבוצות שלמות כעל יחידה אחת, כמעט מופשטת.
השאלה אינה רק מה הצעירים לומדים בבית הספר, אלא גם מה הם סופגים במרחב הציבורי – בבית, ברשתות החברתיות ובשיח היומיומי. איך הם לומדים להבין מושגים כמו "מדינה", "אזרחות" או "שייכות", ומה נחשב בעיניהם לעובדה ומה לעמדה. כאשר גבולות השיח אינם ברורים, מיטשטשים גם הגבולות בין ביקורת לגיטימית לבין הכללות.
הרשתות החברתיות מאפשרות לרעיונות האלה להתפשט במהירות, בלי הקשר, בלי הסבר ובלי תיווך. אם בעבר היתה נדרשת הצדקה כדי להכניס אותם לשיח הציבורי, היום הם יכולים להופיע כחלק מרצף תגובות, לזכות בהדהוד ולתפוס מקום כעמדה אפשרית, גם אם אינה מבוססת.
המציאות עצמה איננה חד-ממדית. יש פשיעה ויש מצוקה, ויש גם ויכוחים פוליטיים אמיתיים ולגיטימיים על הדרך להתמודד עם הסוגיות האלה. אבל דווקא בתוך מציאות מורכבת כזו, השאלה הקריטית איננה רק מה נאמר, אלא איך נאמר, והאם השפה שבה משתמשים משאירה מקום לבני אדם, או שהיא ממירה אותם לקטגוריה אחת שמסבירה הכול.
כאשר השפה הזו מתייצבת לאורך זמן, היא אינה נשארת ברמת התיאור בלבד. היא מתחילה לעצב גם את גבולות הדמיון הפוליטי. מה שבעבר היה נחשב בלתי אפשרי או בלתי מתקבל על הדעת, מתחיל להיראות בעיני חלק מהאנשים כפתרון שניתן לפחות "לחשוב עליו". לא בהכרח לאמץ אותו, אלא להעלות אותו כאפשרות.
בהקשר הזה, אמירתו של הנער איננה חריגה, שכן היא אינה מנותקת מהעולם שבו נאמרה. להפך. היא משקפת עד כמה השיח כבר מאפשר הופעה של רעיונות כאלה במסגרת דיון, גם אם אחרים דוחים אותם מיד. שליין מציב גבול לא רק מוסרי, אלא גם חוקי ופוליטי. אבל עצם הצורך להציב גבול מעיד על משהו גדול יותר.
בהקשר הזה עולה שאלה רחבה יותר של אחריות. לא אחריות של אדם אחד על משפט אחד, אלא אחריות של מרחב ציבורי שלם – פוליטי, תקשורתי וחינוכי – שבו שפה מסוימת יכולה להתקיים בלי להיחסם מיד. מרחב שבו דיון בבעיות הופך לדיון על עצם הלגיטימיות של קבוצות שלמות.
אינני יודע מה יהיו עמדותיו של אותו נער בעוד כמה שנים. ייתכן שהן ישתנו, כפי שקורה לא פעם בגיל שבו תפיסות עולם עדיין בתנועה. אבל לא הנער הזה חשוב, אלא חשובה הסביבה שבתוכה רעיונות כאלה יכולים להיאמר ולהישמע בלי להיחשב לחציית קו.
חברה אינה נבחנת רק במה שהיא דוחה באופן מובהק, אלא גם במה שהיא כבר אינה בטוחה שצריך לדחות.
מוחמד עוסמאן הוא פעיל פוליטי-חברתי ועיתונאי עצמאי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
