כיצד נרפא את האדמה החרוכה שהותירה ימינה במערכת החינוך

חמש שנות שליטה של המיעוט הדתי לאומי במשרד החינוך הותירו אחריהם אדמה חרוכה: תקצוב עודף מפלה לתלמידים בממלכתי דתי, יותר ממיליארד וחצי שקל לעמותות פרטיות שנוברות בזהות הדתית של תלמידים חילוניים; הפחדה שיטתית של המורים, ובעיקר מורי האזרחות; וחוסר אמון בסיסי בין כל הדרגים במערכת החינוך.

אם הבחירות הקרובות היו על חינוך ילדינו, היה ראוי לחפש שר חינוך אמיץ שירפא את המערכת בשלושה מהלכים פשוטים: ישאיר את עמדותיו האידיאולוגיות מחוץ למערכת החינוך ויאפשר חינוך לחשיבה ביקורתית עצמאית; יכבד את ההשכלה והניסיון של מנהלים ומורים, ויבטל את סד תוכנית הלימודים המחייבת, שמדכאת כל ביטוי פדגוגי עצמאי וייחודי; יבטל את הזליגה של תקציב החינוך לגורמים פרטיים, ויחזיר את כל תקציב המשכורות של המשרד אל ההוראה בכיתות.

במילים אחרות: נדרשות הכלה רב תרבותית, אוטונומיה פדגוגית והוגנות תקציבית. אני לא יודע אם מהלכים אלה ישפרו את הישגי התלמידים או יצמצמו את הפערים על רקע חברתי כלכלי. אבל הם אמורים לפחות להחזיר את השפיות והאנושיות למערכת, שיותר מדי שנים יותר מדי שרים יהירים רצחו את נשמתה.

האידאולוגיה לא רלוונטית לתפקיד

למרות הבטחתו של ראש הממשלה כי ישאיר את משרד החינוך בידי שר ממפלגת הליכוד, הוא העביר את התפקיד למפלגת ימינה. מדובר במפלגה אידאולוגית קטנה, שקיבלה את קולותיהם של 6.7% מהבוחרים בכנסת ה-20 (2015), ורק 5.9% בכנסת הנוכחית. יש רק דרך אחת שבה יכולה קבוצת מיעוט שולית להשליט את עמדותיה הקיצוניות על הרוב הדומם: דרך הפחד.

לשם דוגמה: בתחילת שנת הלימודים הנוכחית אירגן בית הספר התיכון בקרית טבעון סיור לימודי מרתק לתלמידיו, שבמהלכו היו אמורים לפגוש בחברון נציגים של שני צדי המתרס הפוליטי הישראלי. "אגף המחקר" של תנועת אם תרצו דיווח בגלי צה"ל, מבלי שהדבר נבדק, שמתוכנן סיור בהדרכת שוברים שתיקה. שר החינוך פרץ עט על הטרף הקל, ופירסם הודעה כי יפעל נגד הנהלת בית הספר שעברה על החוק. התקשורת בישראל הידהדה את הודעת השר ללא בדיקה.

הכול היה שקר וכזב. לא תוכנן סיור בהדרכת שוברים שתיקה, אלא דווקא בהדרכת מדרשת חברון, וכמובן שאין שום חוק שאוסר על תלמידים להיפגש עם נציגות מחסום ווטש במהלך הסיור. כל הרעש התקשורתי נועד רק לדבר אחד: להפחיד מנהלים ומורים לבל יאפשרו לתלמידים שלהם חינוך ביקורתי ומחשבה חופשית.

התיקון הוא פשוט: לאמץ במערכת החינוך כללים של חינוך ביקורתי. בחינוך כזה לא מנחילים ערכים לתלמידים, אלא מבררים את הערכים, את משמעותם ואת תכולתם. בדוגמה שהוזכרה: המורה ותלמידיו נדרשים לברר מה מניע את אנשי הארגונים שוברים שתיקה ואם תרצו: מהם האינטרסים שלהם? מה הם רוצים להשיג? איזה תמונת עתיד חברתי הם משרתים?

תכל'ס, כאשר עולה תלונה של תלמידים והורים על תוכן שנלמד בבית ספר זה או אחר, נדרש השר להותיר את עמדתו האידאולוגית בצד, ולהפנות את המתלוננים לברר את הדברים אצל אנשי המקצוע בבית הספר.

גם תפיסתו הפדגוגית של השר לא במרכז

שר החינוך, עם כל הכבוד, אינו הפדגוג של המדינה. זה לא שכולנו בורים ועמי ארצות והנה בא לנו השר המושיע, נציג החכמה והתבונה. מדובר במערכת שבה מאות אלפי בעלי תפקידים שהוכשרו, הוסמכו וצברו ניסיון בתפקידם.

שר החינוך, יחד עם שרשרת הניהול שמתחתיו, לא נמצאים שם כדי להגיד לכולם מה לעשות, אלא כדי לאפשר את התנאים שבהם יוכלו העובדים לממש את המקצועיות הפדגוגית שלהם.

מערכת החינוך בישראל לוקה בחוסר אמון מקצועי. נוכל לראות זאת למשל במערכת מתנ"ה (מארז תכנון והיערכות), המהווה כלי עזר למנהלים לתכנון הלימודים בבתי הספר. בפתח המתנ"ה כותב מנכ"ל המשרד: "המתנ"ה מנגישה כלים תכנוניים, שיסייעו לכם להתוות מערך חינוכי, תוך מימוש חזונכם והיעדים שהצבתם". אמת? כמובן שלא.

את יעדי החינוך בישראל לא מציבים המנהלים, אלא דווקא מנכ"ל משרד החינוך. במסמך מתנ"ה מוזכרים 14 יעדים מרכזיים, שכל אחד מהם מפורט לעשרות מדדי תוצאות רצויות, משימות מומלצות לביצוע ותוכניות לימודים למימושם.

גם מערכת השעות נקבעת רובה ככולה על ידי משרד החינוך. כך למשל, בכיתה ה' בית הספר חייב לספק לתלמידים 32 שעות לימוד בשבוע, כאשר התוכן של 28 מהן כבר נקבע "מלמעלה": עברית, מתמטיקה, אנגלית, מדע, כישורי חיים, תרבות יהודית, תנ"ך, מולדת, היסטוריה, אומנויות וחינוך גופני. הכול חשוב, והכול מטעם המדינה באחידות לכל ילדי ישראל.

חופש הפעולה של המורות והמורים מצומצם גם הוא. לכל אחד מתחומי הלימוד שהוזכרו, יש תוכנית לימודים מחייבת, הכוללת פירוט רב של תכנים ותכני משנה, מטרות ויעדים, מדדי הערכה וסטנדרטים להשגה. המורות והמורים רצים אחר זנבם בחשש הנורא "שלא יספיקו את החומר", עד שלא נותר להם רגע אחד של פנאי לטובת חינוך הילדות והילדים כהבנתן.

לחוסר האמון המקצועי יש מחיר. מורים ומנהלים "מקטינים ראש", נמנעים להביא את המקצועיות שלהם לידי ביטוי, ואנו מפסידים הון מקצועי של אנשים שמשאבים רבים הושקעו בהשכלתם ובהכשרתם.

התיקון הוא פשוט: לשחרר את תוכנית הלימודים. מורים שהוכשרו והוסמכו ללמד מתמטיקה, לשם דוגמה, יודעים מה נדרש מהם גם בלי אין ספור מסמכי תכנון, הכוונה, מדידה, דיווח ופיקוח. יקבע כל צוות מורים בכל בית ספר, תחת אחריות מנהלת בית הספר, איך להבנתם נכון לממש את המקצועיות שלהם.

להחזיר את תקציב החינוך לכיתות

החזרת הביטחון, השקט והאמון במערכת החינוך יתרמו לשחרור הסד המקצועי-פדגוגי שבתוכו פועלים בתי הספר. בשלב הבא, יש לרווח גם את הסד התקציבי. על פי מחקר של OECD מ-2015, רק 28.5% מתקציב מערכת החינוך מנוצל לצורך מימון שעות הוראה בבתי הספר. 28% נוספים משרתים הוצאות שאינן שכר, ועיקר התקציב: 43.5% מממן את שכר עובדים, שאינו מתבטא בשעות הוראה בכיתות.

על פי הדו"ח השנתי האחרון של OECD, יש בישראל משרת הוראה אחת לכל 15 תלמידים, בדיוק כמו בממוצע המדינות. אבל בפועל, בישראל לומדים 27 תלמידים בכיתה ממוצעת, לעומת 21 תלמידים בממוצע המדינות החברות בארגון. כלומר, עבור אותו היקף של תקציב משרות הוראה, מצליחות המדינות האחרות לייצר כיתות מרווחות יותר ב-6 תלמידים.

באותו הקשר, במסגרת ההפרטה של החינוך סופחו במהלך השנים אל משרד החינוך עשרות גופי לוויין המנהלים עבור המשרד את ענייניו. כל גוף כזה, מלבד העבודה שהוא מבצע, יוצר תקורות משלו. לא רק זאת – הוא שולח אל בתי הספר מדריכים ומפקחים שמפריעים למורים בעבודתם. במיוחד נכון הדבר לגידול המטאורי בכספי תמיכה של משרד החינוך לעמותות דת ויהדות, שגודשות את בתי הספר בחינוך דתי-לאומי אינדוקטריני.

גם בלי ההפרטה, בתי הספר נמצאים תחת פיקוח כפול או משולש: של משרד החינוך (דרך המחוזות), של מחלקות החינוך ברשויות המקומית, ולעיתים גם של רשת החינוך שאליה משתייך בית הספר. כפילות הניהול, הפיקוח וההדרכה מפריעים גם הם למורים בעבודתם ומבזבזים משאבים יקרים.

תכל'ס: דרוש תקציב שרובו מופנה למימון שעות הוראה, שהחלוקה לבתי הספר היא הוגנת וללא אפליה לטובת הממלכתי דתי דווקא, ושאין בו זליגות אל עמותות פרטיות המשתמשות בתקציב המדינה להתעשרות פרטית.

הכלה רב תרבותית, אוטונומיה פדגוגית והוגנות תקציבית – מה כבר ביקשנו.