ידינו שפכו את הדם הזה: עדויות מהתופת בעזה

ריבואות בני אדם חפים מפשע סובלים מוות, פציעה, דיכאון, חולי, חרדה, חורבן וחרפת רעב. במעשה ובמחדל. פלסטינים נושאים סיוע הומניטרי ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-31 ביולי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

השבוע, בשבת חזון, קראנו את הדברים הבאים מספר ישעיהו בבית הכנסת: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִי" (א, כא); "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי (א, ה); "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ" (א, ז). ושואלים בני ישראל: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע" (נח, ג), ועונה הנביא ישעיהו: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (א, יג). "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (א, טז), הוא דורש, "הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ" (שם). או "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח" (נח,ח); "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ" (א, יט), הוא מבטיח. "וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר" (א, כ).

ובמגילת איכה, באותו ערב ממש, קראנו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם" (א, א); כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (א, ג); בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי (א, יח); בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב" (ב, ב); "שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ" (ב, ו); "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ" (ד, יא); "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ (ה, טז).

אם איננו מבינים עדיין, היום, כאן, את הקשר בין העוון והאוון, השחיתות וההשחתה, לבין העונש המובטח מידי שמיים ומידי אדם, אנה אנו באים. מה למדנו, וכיצד נתקן. ואם לא הבנו שתיקון אמיתי איננו קיום של מצוות הדת כשלעצמו אלא משפט צדק; דאגה לרעב, לחלש ולחסר הבית; ושחרורם של הרצוצים לחופשי – אם לא למדנו את כל זה, מה כן למדנו ומתי כבר נלמד?

אם לא למדנו שהתנאי לכל תיקון הוא ביקורת עצמית, מה למדנו? "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ" (ישעיהו נח, א), מצֻווה הנביא, "הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם". ונכתב, "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה" (איכה ג, מ): לא דרכיו של הזולת, או של האויב. דרכינו שלנו. האל אומר לנביא יחזקאל: "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי (ג, יז): דבר אמת לכוח. גם כשזה לא נוח. אליהו הנביא גוער באחאב, ונתן הנביא מטיח בדוד המלך: "אַתָּה הָאִישׁ"! (שמ"ב יב, ז). כל אלה אינם נתפסים אצל נביאי ישראל כחולשה, או שירות לאויב, או סיוע לתעמולה או פגיעה בצדקת דרכנו – זה התיקון הנדרש לכולנו כדי שנרוויח את צדקת דרכנו. אלא שנביאי שקר ותועמלנים "חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֺנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ" (איכה ב, יד). וכך הכחשות, התכחשויות, הכפשות והתבשמות עצמית, נוסף על עוונות ופשעים, הביאונו עד הלום.

אינני ממציא דבר. נביאי ישראל כבר אמרו הכול. הם לימדו אותנו ששחיתות אישית של מנהיג מיתרגמת לשחיתות פוליטית: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַנָּבִים" (ישעיהו א, כג); "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג, יא). ושחיתות פוליטית צועדת יד ביד עם השחתה של החברה וסטייתה מדרך הישר: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב, ו). והשחיתות וההשחתה מובילות אל השחת: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" (תהלים ז, טז). וכך האל מביא את המבול – זהו הטופאן בערבית – לשחת כל בשר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ" חמאס (בראשית ו, יא); "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא" (ישעיהו י, ג); "הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ" (עמוס ב, יג–יד); "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, לד). נביאי ישראל כבר אמרו הכול. אבל, אשמים אנחנו שלא למדנו.

בחודש שעבר יצא לאור במרכז בגין-סאדאת שבאוניברסיטת בר אילן דוח ארוך שכותרתו "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח העם' במלחמת חרבות ברזל". הדוח מסתמך על מקורות מידע ישראליים רשמיים, ודוחה קטגורית מידע מארגונים בינלאומיים, ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם, מהתקשורת הבינלאומית וממקורות רשמיים מעזה. הוא מתעלם כליל ממקורות פלסטיניים ומעדויות רבות כחול אשר על שפת הים מעזה, ומטיל ספק גורף באמינותן מלכתחילה. על פרכות הנתונים והמסגור והמידע שכן מופיע בו עמדו רבים וטובים ממני מתחומים שונים במדעי החברה, הרוח והמשפט. הן זמינות ברשת לכל דורש ודורשת. אני מבקש לתת פתחון פה למי שאינם יכולים לעמוד כאן היום.

מאז תחילת המלחמה, וביתר שאת כשזאת התבררה כמסע מוצהר לטיהור אתני של עזה ולמחיקתה (לדברי שרים), אני עוקב אחר עדויות ותיעוד מהתופת בשפה הערבית. במרוצת הזמן הזה עברו תומכי חמאס בעזה למגננה, האדישים הפכו למתנגדי חמאס, והמתנגדים הפכו למתעבי חמאס. אלה ואלה, ריבואות בני אדם חפים מפשע, שאין להם יד ורגל ב-7 באוקטובר, סובלים מוות, פציעה, דיכאון, חולי, חרדה, חורבן וחרפת רעב. במעשה ובמחדל.

המעשה הוא מידינו שלנו, כולנו, אשר שפכו את הדם הזה. והמחדל הוא זה של משטר הרשע של חמאס, המסרב לשוועת עמו להיכנע מיידית וללא תנאי, כדי להציל את מי ומה שעוד אפשר מחרון אפה ונקמתה של ישראל. וכך "כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ" (איכה א, יא); "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם" (איכה ד, ד); "נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ב, יט); "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן" (איכה ב, כא) – זה נאמר עליהם. "הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמַלְתָּ" (איכה ב, כא) – זה נאמר עליהם למשך יום אחד, ועלינו למשך 667 יום.

"הילדים בעזה מתים בשקט"

אביא כמה עדויות מעזה. בניגוד למחברי הדוח שהזכרתי, אני סבור שיש לשמוע את אנשי ונשות עזה, קשישיה וילדיה, ולראות את מה שאנו מעוללים להם ללא רחם זה 22 חודשים. לצד זה נאמנים עליי גם עדויותיהם של קצינים וחיילים רבים שחזרו מעזה, מהם שהיכו על חטא, ומהם שהתגאו בו, ועל אלה אני בוכייה. גם בעברית יש כבר מספיק עדויות למעללינו, לכל מי שרק מוכן לקרוא.

"כל העזתים מזי רעב עכשיו". פלסטינים מקבלים אוכל ממתנדבים בעיר עזה, ב-28 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אחמד מוסטפא, עיתונאי, ח'אן יונס, 28 במאי 2024. "קינה על קרעי מחנה האוהלים ברפיח. אפילו אלוהיך, זה שהתפללת במשך עשורים כדי לשאת חן בעיניו, גם הוא ויתר עליך. השאיר אותך לכתת את רגליך בדד בחשכת מחנה הפליטים, לחפש למענו איזה מוסר השכל בין כל ההריסות. לשווא תחפש. לעולם לא תמצא. כיצד תפיק דבר חוכמה בין ראשים מבותרים של ילדים?" וברומזו לחמאס מוסיף הכותב: "כיצד תצדיק את הדם השפוך שהיה ביכולתך למנוע מראש אבל לא מנעת? כיצד תמתין לנצחון, תבקש מהאנשים אורך רוח, כשאתה צופה במנהיג העומד וצוחק על חורבותיהם של עשרות אלפים מקורבנות האדם שלנו?"

סאאד אבו עיטה, פעיל חברתי מעזה, העלה ב-8 בנובמבר 2024 לפייסבוק תמונה שלו עם ילדה מתוקה: "זו תמונתי עם ילדתי מירה לפני המלחמה", כתב. "אני אוהב מאוד את מירה. איבדתי אותה. לא הספקתי להיפרד ממנה ואיני יודע מי קבר אותה אחרי 14 באוקטובר 2023. גם אני כבר לא נראה כמו שנראיתי בתמונה. נכוויתי, נפצעתי, דמותי התעוותה. בפעם הבאה, אם אמצא תמונה של בתי תאלה, אעלה אותה כדי שתראו. גם אותה לא ראיתי ואיני יודע מי קבר אותה. תאלה לא אהבה להצטלם. שלום לכם".

תיסיר אבו עבד, פרשן מעזה, 23 בנובמבר 2024. "סימני יום הדין בעזה עכשיו. ההשמדה של העזתים על ידי הכיבוש היא יומיומית. נראה שהיא מתישה ומעייפת גם את הכיבוש עצמו. בניסיון להוכיח שהוא עדיין מנהל מלחמה הוא מפציץ קבוצות של אוהלי עקורים בהפתעה, באקראי. מסדיר נשימה וחוזר חלילה. מספר ההרוגים השגרתי הוא 50–60 נפש מדי יום. הוא כבר אינו טורח אפילו לפברק אשמה של הסתתרות של פעילי חמאס בין העקורים, או האשמות אחרות. העניין איננו מצריך מאמץ נוסף. אף אחד גם אינו שואל למה הם נהרגים. הסיפור חסר כל ערך. זו השמדה המונית של אזרחים עזתים.

"כל העזתים מזי רעב עכשיו. הולכים לישון בבטן ריקה, או עם חצי בטן, או פחות מזה. בני המזל הצליחו להשיג מנת אוכל יבשה, או פיתה, או שריד של קופסת שימורים חסר טעם וערך תזונתי. היתר מתפתלים. יחד איתם מתפתלים גם ילדיהם. בהתחלה הם היו חדורי תחושת נקם. הם הטילו את האשמה ואת האחריות לרעבונם על הכיבוש, הסוחרים תאבי הבצע, אונר"א, חמאס וארגוני הסיוע. עם הזמן תש כוחם ופשו המחלות בגופם הדקיק. הם כבר אינם מאשימים אף אחד. הם שקטים, שבורים, מחוקים, נושאים את עיניהם המפלבלות כלפי מעלה. ואז הם מתים בדממה".

23 במרץ 2025, טבח תל א-סולטאן ברפיח. ריפעת רדוואן, פרמדיק, יורד מהאמבולנס. הטלפון שלו הקליט את המתרחש ואותר לאחר כמה ימים בקבר האחים. במשך דקות ספורות הוא נפרד מהעולם הזה על רקע צרורות בלתי פוסקים של יריות. הוא יודע שמותו קרוב מאוד. זה זרם התודעה הסופי שלו, רגעים אחרונים של אמת בעולם השקר, לפני המעבר לעולם האמת. לב אנוש, בעיקר אם הוא מרגיש ויודע מהי דת, מהו קיומו של האדם ביחס לאל, נרעד ברגעים האלה. ריפעת מתחיל לקרוא בקול וברצף את השהאדה, העדות. זו הגרסה המוסלמית של "שמע ישראל". הוא מבקש את סליחתם של אהוביו. צרורות הירי נחלשים ומתגברים לסירוגין. "אימא, סלחי לי", הוא אומר. "זו הדרך שבחרתי. לעזור לאנשים. סלחי לי, אימא. סלחי לי. אמרתי לעצמי שאני צריך לעזור לאנשים. אלוהים, סלח לי. אם נגזר עלי למות, קבל אותי. אני יודע שאני חוטא. קבל אותי, אלוהים". ריפעת קורא ושונה את הפסוק האמור להציל אדם מכל רעה: "בשם האל ששמו מציל מכל נזק על הארץ ובשמיים והוא שומע ויודע כול". קולו כבר משובש ורפה. היריות מתקרבות. אלוהים גדול, הוא קורא. צעקות בעברית, אפשר לשמוע את המילים "קום", "בחיים", "הפקודה שלי". ריפעת אומר "הגיעו היהודים, הגיעו היהודים". סוף.

>> טבח הפרמדיקים, השקרים והאדישות שמאפשרת לזוועות להפוך לשגרה

סמא חסן, סופרת מעזה, 23 באפריל 2025. "הילדים בעזה מתים בשקט", היא כותבת. "לעיתים מופיע בדל של חיוך אחרון על שפתיהם הקפואות, כמו עות'מאן בן השש ששיחק עם בני גילו מול חורבות מה שנותר מביתו שהופצץ שוב ושוב. הפצצה נוספת פגעה בסמוך, והוא רץ לעבר הריסות הבית מחשש לחייהם של השורדים מבני משפחתו. סבתו אספה אותו בין זרועותיה והביטה בפניו. חיוך חיוור היה עליהם כאשר הפנה אליה את עיניו ונפח את נשמתו. הוא לא הרגיש ברסיס קטן מהפצצה שקרע את גבו ועשה את דרכו פנימה עד שננעץ בליבו. אם אחרת מספרת: לא הצלחתי להתכופף כדי לשאת את גופת ילדי המוטלת על הקרקע, משום שהטנקים רדפו אחרינו ברפיח ונתבענו להתפנות. הידקתי את אחיזתי בכפות ידיהם של שני הקטנים ורצתי במהירות. לא הפנמתי שהשארתי מאחוריי את גופת בני השלישי, אלא כאשר הגיע הלילה ובצעתי את פרוסת הלחם האחרונה לשלוש חתיכות במקום לשתיים".

לילא לוקא, מחנה האוהלים באל-מוואסי (ח'אן יונס), 19 במאי 2025. "אתמול הגיע אל פתח האוהל שלנו ילד כחוש שעורו השרוף דיבר חזק יותר ממילים. הרעב ניכר על פניו כשהושיט את ידו והתחנן בגרון יבש למשהו שישביע את רעבונו. הוא מצא את שביקש, ואני לא ביקשתי אלא להסב את מבטי כדי שאוכל לבכות על כל מה שקרה לנו. היום הסתכלתי בטלוויזיה הישראלית. הם הבטיחו לצופים שלא יתנו לנו אוכל, אלא רק יזרקו עלינו כמה פירורים כדי להשתיק את הביקורת בעולם. מי יתנני במאדים".

8 ביוני 2025. אחמד זידאן, בן 12, בוכה על גופת אמו, רים, שנהרגה מכדור בראש בעת שהגיעו למתחם חלוקת המזון לאחר הליכה ממושכת. הוא מתכופף אליה, מתייפח, מגלה את תיק בית הספר שעל כתפיו. התיק הוא מהסוג שיוניס"ף חילקו בעבר למשפחות העניות ביותר בעזה עד שהפסיקו לפני שנים. שומעים את נשיקותיו של אחמד על גופתה של אמו שוב ושוב. "אימא, שאלוהים יאיר את קברך. שיאיר את קברך. אימא, איני יכול לעזוב אותך".

מאלכ, 19 ביולי 2025. "לפני זמן קצר גירש גבר את אשתו על פי ההלכה לאוזני כל שוכני מחנה האוהלים. הסיבה: מרוב רעב היא אכלה חתיכה מפת הלחם שלו. כך ממש. בני משפחתה הגיעו לאוהל, היכו את הבעל ולקחו את בתם. הגבר יצא אחריהם, מוכה ומושפל, ונטש את ילדיו כשהם ממררים בבכי מרעב ומפחד. אני לא מכיר אותם, אבל הלכתי וישבתי איתם כדי לנחם אותם עד שאביהם ישוב מכעסו. עכשיו אני משחק איתם במשחק החלומות. הם חולמים בקול, ואני, פי צוחק בעל כורחו ולבי במר בוכה".

סאא'ד אבו עיטה, הודעה פרטית, 21 ביולי 2025. "אנחנו מתים מרעב. הותשנו. אני והילדים לא יכולים לעמוד על הרגליים או ללכת. ירדתי ל-39 קילו. הבן שלי מקיא את מיצי הקיבה שלו. גישה לאינטרנט זה הדבר היחיד שיש לנו. אין אוכל, אין צורכי חיים בסיסיים. הגוף שלנו הולך וקורס מדי יום. המחלות פושות בנו. החברה מפורקת. כל ערכי האנושיות כאן התמוטטו. אין לנו יכולת למחות כלפי חמאס או כלפי ישראל, לא במעשה ולא במילה, כי הרעב מכלה אותנו ואת ילדינו. זו שואה נוספת". אחרי דקה הוא כותב "אבל אני מתנצל על השימוש במונח הזה. אני מסתייג ממנו. אני יודע כמה נוראים היו פשעי השואה".

סאמי אבו סאלם, עיתונאי, 25 ביולי 2025. "בשולי הרחבה החיצונית של בית החולים א-שיפאא ממתינה לזיהוי גופת חלל בתכריך לבן מפלסטיק שנכתב עליו 'אלמוני'. מדי פעם מגיעים נשים וצעירים בהיסטריה, מזי רעב ומוכי חום. אישה מתיישבת על ברכיה לצד הגופה, תופסת את הרוכסן ביד רועדת, ופותחת בכוח את התכריך. היא בוחנת את פניו של הצעיר המת ואיננה בטוחה. ניגבה את פניו, הביטה בשיניו ואמרה: 'זה לא הוא'. סגרה את הרוכסן וקראה: 'אלוהים ירחם עליך ויחזק את רוחה של אימך'. לאחר מכן שאלה צעיר שהיה איתה: 'היכן חדר המתים?'. יצאתי מפתח בית החולים. תנועה ערה בשני הכיוונים: מדרום לצפון צעירים מלאי תקווה הולכים להשיג קמח. מצפון לדרום שיירת החוזרים. חלקם נושאים קמח. אחרים שלא שפר עליהם מזלם נושאים צרור קרשים שבורים. ראיתי שניים בפנים מאובקות, כל אחד נושא שק על כתפו, בגדיהם מלאים קמח ועפר. פליט מבית חאנון מספר שהלך 14 קילומטר הלוך ושוב כדי להשיג שק קמח שיספיק ל-14 נפשות, כלומר לשבוע לפחות לפני שיצטרך לשוב על המסע. 'לא מסוכן?' שאלתי. ענה: 'בין כך ובין כך אני מת. עדיף פי מיליון למות בניסיון להביא שק שמח מאשר למות ברעב'".

גם בעדות האחרונה שאביא יש מן השפה הערבית, אבל היא מקיבוץ ניר עוז. אוגוסט 2024, ניר סופד לאביו, יורם מצגר, שהופקר למותו במנהרות חמאס. הוא מדבר עליו באהבה גדולה ובהומור, אבל הוא ואחיו נשברים ופורצים בבכי כאשר ניר אומר את הדברים הבאים: "אם אבא היה פה עכשיו והייתם מבקשים ממנו לתאר את המצב במדינה במשפט אחד, או יותר נכון בפתגם ערבי אחד, הוא היה אומר, 'من قلة الخيل شدوا على الكلاب سروج', בשל מחסור בסוסים אצילים שמו את האוכפים על כלבים". וכולם בכו יחד עם האחים.

הופקר למותו במנהרות חמאס. הלווייתו של החטוף יורם מצגר בבית הקברות בקיבוץ ניר עוז, ב-22 באוגוסט 2024 (צילום: פלאש90)

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה" (עמוס א, ו); מורעבים, מגורשים לעד מבתיהם, מושמדים בדרכם לתחנות חלוקת המזון. "מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ" (איכה ה, ד) – זה נאמר עליהם. "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֺנוֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה, ז); "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב" (איכה ה, י) – זה נאמר עליהם". "וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם" (איכה ד, ו) – זה נאמר עלינו.

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם" (עמוס ב, ד).

חזרו בתשובה. הפסיקו את ההשמדה. השיבו את מי שעוד נותר מהחטופים. תמכו בשיקום עזה ובנותיה ובניה. את מחירה של ממשלת החורבן הזו, ושל האיוולת המדינית ארוכת השנים שלנו, נשלם עוד שנים רבות. אבל "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יואל ב, יד).

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר, מייסד שותף ומנהל אקדמי של הפורום לחשיבה אזורית. הגרסה המתפרסמת כאן היא גרסה מעובדת של הרצאה תחת הכותרת הזו, שניתנה במושב המיוחד על "המלחמה בעזה: עובדות, משפט, יהדות" בקונגרס העולמי ה-19 למדעי היהדות בהר הצופים, ה-5 באוגוסט 2025