טבח הפרמדיקים, השקרים והאדישות שמאפשרת לזוועות להפוך לשגרה

שתיקת התקשורת ודעת הקהל הישראלית והעולמית היא זו שמאפשרת לזעזוע חד-פעמי להפוך למשיכת כתפיים ולמעשה שנחשב קיצוני להפוך לאירוע שגרתי. חילוץ גופות עובדי ההצלה וכלי הרכב שלהם ברפיח (צילום: OCHA)

כדי להבין את המלחמה על עזה ואת דפוסיה, יש טעם לפעמים להתבונן אחורה באירועים שמרכיבים אותה ולא לתת להם להיבלע בתוך רצף האירועים שלאחריהם. מעט מבין האירועים הללו מושכים תשומת לב מעבר לכמה שעות.

אירוע כזה התרחש בסוף מרץ 2025. תוצאתו המרכזית ידועה – כוחות הצבא הרגו 15 פרמדיקים ועובדי סיוע, מה שהפך אותו לאחד האירועים הקטלניים בעולם עבור אנשי צוות רפואי מזה שנים רבות. יתרה מזאת, במהלך האירוע נחשפו כשלים מהותיים לא רק בהתנהלות כוחות הצבא באירוע עצמו אלא גם במהימנות הדיווחים של דובר צה"ל, שפעם אחר פעם עמדו בסתירה לראיות מהשטח. דפוסים אלו הופיעו בבירור באירועים רבים לפני כן ואחרי כן במלחמה. למרות זאת, הסיקור התקשורתי הבינלאומי העדיף לבחון את האירוע באופן נקודתי ועם מעט התייחסות לדפוסים, בעוד הסיקור בעברית של האירועים נתן אפילו פחות מקום לדיווחים הנקודתיים על האירוע ביחס להד לו זכה האירוע בתקשורת הבינלאומית.

>> "גידלתי את הבן שלי על שלום ורצחו אותו כשהלך להציל אנשים"

כך למשל, מלבד התחקיר של יניב קובוביץ' ב"הארץ" שהתבסס על חומרים פנימיים של הצבא, היתה מעט התייחסות בעברית לשאלה מה בדיוק קרה, למרות המידע הרב שהצטבר בנושא. התקשורת הישראלית גם נטתה לא לשאול שאלות ולאתגר את דובר צה"ל. יוצא דופן חשוב היה מירון רפופורט, שפרסם בבמה זו מאמר אחד שמתח ביקורת על התנהלותו של דובר צה"ל, שתואר כבעל "נטייה כמעט פתולוגית לאי אמירת אמת" בשלב מוקדם באירוע; ומאמר נוסף שביצע קריאה מודרכת במסקנות של מנגנון התחקור המטכ"לי שפרסם דובר צה"ל לגבי האירוע והגיע למסקנה דומה.

העובדות הבסיסיות באירוע ידועות ומוסכמות. ב-23 במרץ 2025, כמה ימים אחרי שישראל הפרה את הפסקת האש השנייה וחידשה את ההתקפות על הרצועה, מארב של סיירת גולני תקף כמה כלי רכב של הסהר האדום וההגנה האזרחית ברצועה, וגרם למותם של 15 יושביהם (8 פרמדיקים, 6 אנשי הגנה אזרחית ועובד או"ם אחד). האירוע הגדול הורכב למעשה משלושה אירועים שונים. בהתקפה מוקדמת לפנות בוקר, בסביבות 4:00, כוח צה"ל תקף אמבולנס אחד, הרג שני אנשי צוות ושבה את השלישי (מונת'ר עבד). קצת אחרי 5:00, אותו כוח תקף שיירה של כלי רכב שחיפשה את האמבולנס הראשון. בחלק הזה של האירוע נהרגו 12 אנשי צוות ועובד נוסף נשבה (אסד א-נסאסרה). שיירה זו היתה במוקד רוב התחקירים בהמשך. בערך רבע שעה לאחר מכן, רכב של האו"ם שנסע באותה דרך נורה אף הוא ועובד האו"ם שבו נהרג. כוחות צה"ל במקום קברו את כל 15 הפלסטינים ואת כלי הרכב שלהם בקרבת מקום. הגופות וכלי הרכב ההרוסים נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

בגרסה המקורית של הצבא, שהשתנתה מאז כמה פעמים, נטען שכלי הרכב בשיירה התקדמו בצורה מחשידה ללא אורות או איתותי חירום. הצבא ואף שר החוץ של ישראל טענו תחילה שתשעה מבין ההרוגים היו אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי, אשר אחד מהם זוהה בשמו. מעט לאחר מכן הצבא עדכן את מספר אנשי חמאס לשישה, מבלי להוסיף שמות לרשימה. האמבולנס הראשון שנורה תואר כרכב משטרה של חמאס, ונטען ששניים מתוך שלושת יושביו נשבו – אף שבפועל רק אחד שרד, עוכב ושוחרר במהירות – דפוס פעולה שאינו עולה בקנה אחד עם זהותו כפעיל חמאס, כביכול.

גרסאות עמוסות סתירות

בשבועות לאחר האירוע הופיעו ראיות נוספות מגורמים שונים. חלק מהעדויות הגיעו בהדרגה מארבעה עדי ראייה ששרדו את האירוע. עד ראייה אחד, מונת'ר עבד, שהיה באמבולנס הראשון, עוכב, הופשט, הוכה והושפל – אך גם היה עד להתקפה על השיירה. השני, אסד א-נסאסרה, עוכב במקום לאחר ההתקפה על השיירה. גורלו נותר לא ידוע במשך זמן רב, והצבא אימת שהוא נעצר רק חודש לאחר האירוע, ובמהלך מעצרו לא הותר לו לפגוש עורך דין – כמו רובם המוחלט של העצורים בעזה. א-נסאסרה, אשר לא הואשם בדבר, עבר עינויים והשפלות במערכת הכליאה הישראלית, שכללו בידוד לשלושה ימים והשמה ב"חדר דיסקו" שבו הושמעה מוזיקה חזקה במיוחד.

ככל הנראה בשל תשומת הלב העולמית, הצבא שיחרר את א-נסאסרה ב-29 באפריל. סעיד אל-ברדאוויל, רופא עזתי שעבר באזור במקרה בדרכו לדוג עם בנו מוחמד ועוכב, היה עד ראייה שלישי שסיפר פרטים נוספים על קבורת הגופות וכלי הרכב. בנו מוחמד, העד הרביעי שהיה על פי דיווחים היחיד שראה את הרג עובד האו"ם, נתן עדות ראשונית, אבל נורה ונהרג כחודש וחצי לאחר מכן באזור המוואסי על ידי כוחות הצבא לפני הפגישה שתוכננה להמשך העדות שלו. מותו לא סוקר בתקשורת הממוסדת.

הראיות הנוספות סתרו את גרסאותיו השונות של דובר צה"ל. רוב כלי התקשורת בישראל לא הדגישו את עומק הסתירות הפנימיות והחיצוניות של גרסאות אלו. הביקורת על דובר צה"ל היתה ברובה נקודתית – כאילו מדובר בבעיה חד-פעמית. גם בגרסה הסופית של דובר צה"ל ששוחררה לציבור היו סתירות פנימיות ופרטים סלקטיביים בלבד. כך למשל, דובר צה"ל התעקש שבאירוע נהרג פעיל חמאס שזוהה בשמו – אף שאותו כביכול-פעיל לא הופיע באף אחת מרשימות ההרוגים שפורסמו באירוע. צה"ל אף התעקש ששישה מבין ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל לא זיהה אותם בשמם או סיפק איזשהן ראיות להאשמה זו. התקשורת לא ניסתה, או לא הצליחה, לאתגר את הצבא בנושא או לגרום לו לשחרר פרטים נוספים.

הסתירה הברורה ביותר בין גרסתו של דובר צה"ל לבין המציאות התבררה כשסרטון של האירוע התגלה בטלפון של ריפעת רדוואן, אחד הפרמדיקים שנהרגו, שנקבר יחד עם מכשיר הטלפון שלו. הסרטון מוכיח בבירור שבניגוד לטענת דובר צה"ל, שיירת כלי הרכב נסעה עם אורות ואותות חירום לפני שעצרו בצד כדי להגיע לכלי רכב שירד מהדרך – האמבולנס שנורה בחלק הראשון של האירוע. על פי המתועד בסרטון, הפרמדיקים ירדו מרכביהם לבושים בווסטים שזיהו אותם כאנשי הצלה כדי לבדוק את האמבולנס, עד שלפתע כוחות צבא באזור פתחו עליהם באש לאורך למעלה מחמש דקות, כולל מטווח קצר. גם ההקלטה של שיחה של פרמדיק נוסף, שהצליח להתקשר לסהר האדום במהלך האירוע, המחישה שחלק מהחיילים – שנשמעים בה – היו קרובים מאוד. מאוחר יותר התברר שגם בתחקיר הפנימי של הצבא שלא פורסם לציבור נמצא שחלק מהפרמדיקים נורו מטווח קרוב מאוד ושהירי היה חסר הבחנה.

בעוד דובר צה"ל ניסה להציג את האירוע כרצף של טעויות חריגות שנעשו בתוך הקשר מבצעי, שבו החיילים פעלו "בזירת לחימה, עוינת ומסוכנת" והעריכו "כי נשקף להם איום ממשי מכוח אויב שנתקל בהם", בפועל עולה כי האירוע נמשך הרבה מעבר לדקות המועטות שבהן הצבא תקף את השיירה. במילים אחרות – הירי הראשוני בשיירה לא סיים את האירוע, וחלק מהפרמדיקים ששרדו את ההתקפה הראשונית מתו לאחר מכן באופן שדובר צה"ל בחר שלא להסביר.

ריפעת רדוואן נשמע מדבר עד לסוף הסרטון שאותו הקליט, לאחר מכת אש כנראה אחרונה מצד החיילים והתקרבותם לאזור שבו היה, מה שרומז על כך שהוא היה בחיים בסוף ההתקפה הראשונה על השיירה. יותר מחצי שעה לאחר ההתקפה על השיירה, הפרמדיק סאלח מועמר הצליח ליצור קשר עם הסהר האדום ולדווח שהוא נפצע. המוקדן שמע ירי, ומאוחר יותר התגלה שמועמר מת.

יתרה מזאת, הפרמדיק אסד א-נסאסרה שהיה חלק מהשיירה והתחבא בחלק האחורי של האמבולנס שבו היה בתחילת האירוע נתפס רק בסביבות 7:00, כשעתיים אחרי ההתקפה הראשונית על השיירה. למרות טענת דובר צה"ל ש"עם עלות השחר, הוחלט לרכז את הגופות ולכסות אותן", הראיות ממחישות שעם עלות השחר (הזריחה היתה ב-5:39 באותו יום) חלק מהפרמדיקים שייקברו מאוחר יותר עדיין היו בחיים. העובדה שא-נסאסרה הצליח להישאר במקומו במשך שעתיים, שבהן אף יצר קשר כמה פעמים עם הסהר האדום, ממחישה את חוסר הרצון או היכולת של החיילים להבין את היקף האירוע, לסרוק את השטח, לבדוק את מי הרגו, או להגיש סיוע רפואי לפצועים – וזאת גם באור יום שהבליט שעובדי הסיוע הפצועים היו לא חמושים ולא היוו כל סיכון לחיילים שבאזור.

החיילים המעורבים באירוע היו מסיירת גולני, אותה יחידה שמפקדה צולם כמה ימים לפני כן בתדרוך לחייליו, שבו טען כי צריך לתקוף פלסטינים שבהם נתקלים ללא הבחנה: "כל מי שפוגשים זה אויב. מזהים דמות, מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה". אותה יחידה גם פעלה תחת פיקודו של תא"ל יהודה ואך, שאמר בהזדמנות אחרת לפקודיו ש"אין חפים מפשע בעזה". באווירה כזו של עידוד מצד מפקדיהם הבכירים, ניתן להבין מדוע החיילים בשטח פעלו כפי שפעלו. ראוי לציין גם שהיו שמועות ועדויות על מקרים נוספים של התקפות חסרות הבחנה באותו אזור במחצית השנייה של מרץ 2025 אשר לא הגיעו לתקשורת הממוסדת.

מכל האמור לעיל מצטיירת תמונה לפיה ייתכן שחלק מהפלסטינים הוצאו להורג, או לכל הפחות לא קיבלו סיוע רפואי לאחר שנפצעו ושהתברר שלא היו חמושים ולא היוו כל איום על החיילים. ואכן, שניים מעדי הראייה טענו שחלק מהפרמדיקים שרדו את ההתקפה הראשונית. א-נסאסרה – שכאמור התגלה באמבולנס רק שעתיים אחרי תקיפת השיירה – אף סיפר כי חבריו קראו לעזרה בזמן שנורו למוות. הוא עצמו האמין שנותר בחיים כי אמר בעברית שהוא ישראלי לחייל שהגיע אליו וכיוון רובה לעבר ראשו. מונת'ר עבד סיפר שלאחר שא-נסאסרה נתפס והושם ביחד איתו, א-נסאסרה סקר חלק משמות חבריהם שנפצעו ונהרגו, ככל הנראה בהערכה נכונה לאותו הרגע. על פי ניתוחים לאחר המוות, רוב הפרמדיקים נהרגו מירי לראש או לחזה, ורבים מהם נורו כמה פעמים. מצבן של הגופות, שהיו קבורות כמה ימים ונראה שהוזזו על ידי דחפורים, הקשה להגיע למסקנות ברורות יותר.

חילוץ גופות עובדי ההצלה וכלי הרכב ברפיח (צילום: OCHA)

תחקירו של יניב קובוביץ' בעיתון "הארץ", שהתבסס על תחקיר פנימי של הצבא, העלה שאלות נוספות לגבי הגרסה הרשמית של צה"ל. כך למשל, התברר שרכבי הסיוע נעו בציר בו התנועה היתה מותרת ולא דרשה תיאום עם הצבא. יתרה מזאת, הכוח עצמו קיבל בזמן המארב דיווחים מכוחות אחרים על תנועה מוגברת של אמבולנסים באזור, שלא העלו חשדות ביחס לאותם אמבולנסים. בזמן האירוע החיילים ירו במשך כמה דקות על עובדי הסיוע, "גם מטווח אפס", אף שאלו ניסו להזדהות בפניהם, ואף החליפו מחסניות רבות במהלך הירי. על כל אלו דובר צה"ל בחר שלא לענות או לספק פרטים נוספים אחרי הדיווח על התחקיר ב-20 באפריל. למעשה, נראה שהצבא בחר שלא להמשיך לעסוק באירוע לאחר מכן.

יצוין בהקשר זה שקובוביץ', שמתבסס על החומרים שהצבא עצמו אסף אבל לא פרסם לציבור, מציג גם הוא רק תמונה חלקית של האירועים, שכוללת בין השאר גם טעות בתאריך האירוע (שהתרחש בפועל ב-23 במרץ ולא ב-24 במרץ, ככתוב במאמרו). כך למשל, קובוביץ' מתאר ש"בסיום שלוש הדקות של הירי השוטף מטווח קצר נהרגו 12 מהם [אנשי הסיוע]", אף על פי שראיות חיצוניות לצבא ממחישות, כאמור, שחלק מאנשי הסיוע נותרו בחיים הרבה לאחר מכן, ושהירי התרחש במשך למעלה מחמש דקות. הטעויות שמקורן בחומרים של הצבא ממחישות את האיכות הירודה של התחקיר הפנימי, ואף את אי-ההסתמכות (אולי בשל היעדר מודעות) על חומרים שאומתו על ידי כלי תקשורת מהימנים ושמשכו תשומת לב רבה מאוד בעולם באותה העת.

אחרית דבר

התקשורת הפסיקה בהדרגה לעסוק באירוע, אבל ראיות נוספות המשיכו להופיע. האוסף החשוב ביותר היה פרי עבודה משותפת של העיתונאי הפלסטיני יונס טיראווי עם עורכת הדין הברזילאית מאירה פינהיירו. השניים אספו מאות עמודים של ראיות הקשורות לאירוע ולמבצע הרחב יותר באמצעות ראיונות עם עזתים מקומיים, שתועדו על ידי נוטריון מקומי, וכן תוכן שהעלו החיילים שהשתתפו באירוע לרשתות החברתיות. על פי המידע הנוסף הזה, הצבא הרג לפחות עוד עשרה אזרחים (מהם חמישה ילדים ואישה אחת) באותו מבצע. התחקיר של טיראווי מצא גם שהרופא העזתי סעיד אל-ברדאוויל הולבש כפרמדיק ונשלח להודיע לתושבי האזור שעליהם להתפנות – בזמן שבנו מוחמד (שנהרג לאחר מכן, כפי שתואר לעיל) נותר בידי הצבא. טיראווי ופינהיירו שלחו את התחקיר שלהם לסהר האדום, לאו"ם ולצוות הדרום אפריקאי שעוסק בנושא התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק.

למרות התוצאות הקשות של האירוע ותשומת הלב הרבה שקיבל, הוא כמעט ולא הוביל להשלכות על היחידה שהיתה מעורבת בו. קצין אחד – סגן מפקד סיירת גולני – אומנם הודח, אך הגרסה הרשמית של הצבא רומזת בבירור שהוא הודח בתגובה לשיבוש התחקיר הצה"לי הפנימי, ולא בשל אופן ההתנהלות שלו באירוע עצמו, ואף משבחת אותו מיד לאחר מכן על תפקודו במהלך המלחמה. במכתב לחייליו שנועד לסכם את האירוע, מפקד סיירת גולני כתב ש"לא נמצא כשל ערכי בהתנהלות הכוח", ותיאר את סגנו כ"קצין מצטיין וערכי". לא ידוע על הליכים נוספים נגד אותו הקצין. למרות העובדה שבתחקיר של קובוביץ' התברר שחוסר האמינות בקרב סיירת גולני היה רחב יותר מזה של סגן מפקד הסיירת, הצבא בחר שלא לפעול נגד האחרים, ובכך טייח את המקרה מבלי להתמודד עם בעיות העומק שהחל לחשוף.

חוסר הרצון של הצבא לחקור את עצמו ברצינות אינו חידוש של מלחמה הנוכחית. במבצע צוק איתן (2014), למשל, הצבא בדק תלונות לגבי כ-360 אירועים, אבל שנתיים לאחר מכן הוציא כתבי אישום רק במקרה אחד שבו שני חיילים הואשמו בביזה וחייל נוסף הואשם בסיוע להם. כתוצאה מחוסר היעילות של החקירה הפנימית בצבא, ארגון בצלם החליט שמנגנון התחקור הצה"לי אינו רציני והפסיק להפנות אליו תלונות ב-2016. באפריל 2025 התברר כי כ-350 מקרים עדיין נמצאים תחת בדיקה של הצבא מאז תחילת המלחמה, שנה וחצי לפני כן. כך גם המפקדים ששגו באירועי 7 באוקטובר עדיין לא נתנו על כך את הדין. טיוח תקרית הפרמדיקים בתל א-סולטאן על ידי הדחה של קצין מילואים, שעבד באפריקה לפני המלחמה וחזר אליה מיד עם הדחתו, ממחישה שגם במקרים קיצוניים כאלו אין למערכת שום רצון אמיתי לתקן את עצמה או להתמודד עם המציאות.

על פי הערכות כלליות כ-100 אלף עזתים מתו עד כה במלחמה, ממוצע של קצת יותר מ-150 ביום – כלומר פי 10 ממספר ההרוגים בתקרית הספציפית הזו. לכאורה, הדבר מצביע על כך שמדובר בתקרית זניחה שאינה דורשת תשומת לב מיוחדת יותר מארבעה חודשים אחרי האירוע. ויחד עם זאת, התקרית חשובה כי היא נמנית בין האירועים הבודדים שהתקשורת המשיכה לבחון ולחקור במשך שבועות, גם אם בתחקירים אלו ניכרו המגבלות שתוארו לעיל.

יחד עם הראיות השונות והרבות מהשטח – הסרטונים, ההקלטות, עדויותיהם של עדי הראייה – נוצר קורפוס גדול של מידע שניתן להשתמש בו כדי להבין טוב יותר את התנהלותם של ישראל, הצבא והתקשורת הבינלאומית והמקומית במהלך המלחמה. מפרספקטיבה זו, התקרית בתל א-סולטאן משקפת דפוסים קיימים –שביניהם פגיעה באנשי סיוע פלסטינים, זילות החיים של פלסטינים בשטח, אי-אמירת אמת לתקשורת וחוסר רצון לתיקון עצמי – ואף מחזקת אותם, בשל היעדר מספק של ביקורת ציבורית ישראלית ובינלאומית על האירוע הספציפי. כך למשל, נראה באופן אנקדוטלי שהיתה עלייה בהתקפות ייעודיות על אנשי רפואה בחודשים שלאחר האירוע, ודובר צה"ל המשיך להציג אי-אמיתות לציבור.

שתיקת התקשורת ודעת הקהל הישראלית והעולמית היא זו שמאפשרת לזעזוע חד-פעמי להפוך למשיכת כתפיים, ולמעשה שנחשב קיצוני להפוך לאירוע שגרתי. כך למשל, בטבח הקמח בסוף פברואר 2024, אירוע חריג לתקופתו, נהרגו יותר מ-100 פלסטינים שניסו להשיג סיוע ממשאיות שנכנסו לרצועה. רוב ההרוגים מתו מירי של צה"ל. התקשורת עסקה בנושא ועברה הלאה מבלי שמישהו ייתן את הדין. קצת יותר משנה לאחר מכן, ירי לעבר מבקשי סיוע הפך לשכיח עד כדי הרג של עשרות אנשים ופציעת מאות מדי יום. מה שהיה חריג ובלתי נתפס גם אחרי תחילת המלחמה, הפך במהלכה לנורמטיבי ויומיומי ברמה שאינה דורשת דיווח. תקרית הפרדמיקים בתל א-סולטאן מסייעת לקבע נורמות פסולות נוספות. כל עוד הציבור לא יסמן גבול ברור להתנהלות המדינה וצה"ל מגמה זו צפויה להימשך.

ברצוני להודות לפרופ' ליאת קוזמא על סיועה בהכנת כתבה זו.

ד"ר לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית