יותר ממאתיים אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ה-16

למעלה ממאתיים אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני, שהתקיים זו השנה ה-16 ברציפות, ביוזמת תנועת 'לוחמים לשלום' ו-'פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". השנה, לאור הנחיות הקורונה, הטקס התקיים במתכונת מקוונת וללא קהל.

‏

הטקס, שמידי שנה מפגיש על במה אחת ישראלים ופלסטינים שכולים, נערך השנה על שתי במות נפרדות, כאשר במה אחת ממוקמת בגדה המערבית והאחרת בתל אביב. בשני המוקדים נכח מספר מצומצם של משתתפים. את הטקס מנחים ראידה אדון ויוסי צברי. גם בשנה שעברה התקיים בטקס במתכונת מקוונת, ומעל 200,000 איש צפו בו.

ראשונת הדוברים היתה תמר פייקס, אמנית פלסטית, ששכלה את אביה במלחמת ששת היום. אביה נהרג על ידי חייל ליגיון ירדני בירושלים. בנאומה אמרה פייקס: "אנחנו הולכים ומסתבכים וטובעים במעגל של אלימות וכאב ופחד. חלקנו לא יכולים לראות שיש דרך לצאת ממעגל הדמים. אני מאמינה שאפשר: דרך הכרה הדדית, דרך התבוננות מעמיקה בגובה העיניים, דרך מתן שוויון זכויות מלא. אנחנו לא עליונים ולא צודקים יותר. וככל שאנחנו מאמצים דווקא את הפחד ולא את השוויון, אנחנו מגיבים באלימות, ומיום ליום אנחנו נהיים אטומים ורעים יותר, והרוע שלנו מקרין פנימה והחוצה".

לאחריה נאמה ליילא אל-שייח', בת 43, מהכפר בתיר ליד בית לחם. אל-שייח' שכלה את בנה קוסיי לפני 19 שנים.  באמצע הלילה התעוררה לקול נשימותיו המואצות שסבל מחנק ומקוצר נשימה בעקבות שאיפת גז מדמיע שהצבא הישראלי השליך באותו לילה, לחצר הביתו. אל-שייח ניסתה לקחת אותו לבית החולים, אך הג'יפ הצבאי לא איפשר לה לעבור, עד שקוסיי מת בידיה:

"קוסיי כבר לא יגדל, הוא יישאר תינוק ולא יחזור הביתה. לא אזכה לקנות לו חולצה חדשה או אופניים חדשים, הוא לא יילך לבית הספר, לא אקנה לו מחברות ולא אזכה לשמוח לראותו מסיים את לימודיו באוניברסיטה. למרות כל זה לא חיפשתי נקמה, התמקדתי בלשמור על שאר ילדיי.  לקחתי את מסר הפיוס והשלום והתחלתי להפיץ אותו בכל מקום, בין שזה בתוך פלסטין, בישראל או אפילו במישור העולמי, במטרה לנסות לשנות את מה שצריך לשנות ולסיים את הכיבוש ששוחק את בני עמי כל יום מחדש ומרחיב את מעגל האלימות. די לעוול ולשנאה, בואו נחיה בפיוס ובשלום עם מי שאנחנו אוהבים".

גילי מייזלר, הדובר הבא, שכל את אחיו גיורא במלחמת יום כיפור כשהיה בן 12. אחיו נהג בטנק בחולות סיני ומאז הלילה הראשון של המלחמה – נעלם. בזמן המלחמה חיפשה אותו משפחתו בכל בתי החולים במדינה. כשהמלחמה הסתיימה גיורא לא חזר ולא נמצא עד היום:

"הרגשתי שצומח בי משהו חדש שלא הכרתי קודם לכן: כמו-גחל נוצר והתפתח בתוכי, כמו-אבן אדומה לוהטת בפנים, שורפת את הבטן וקורעת לי את הלב. בין אם אני נמצא בטקס בירושלים ובין אם אני כאן, איני בוגד. לא בזכרו של גיורא ולא במדינה. לא אני ולא אף אחד מהמשתתפים שמגיעים או שצופים בטקס מרחוק לא מבקשים לפגוע במשפחות שכולות, שלצערי לא מוכנות להיות כאן. אנחנו מבקשים את טובת המדינה כפי שאנו מבינים אותה, וטובת המדינה היא לומר באופן ברור: חלאס לאיבה וברוכה הבאה ההידברות והתקווה. כאן, ביום הזה, אני מבקש מכם ודרככם להגיש את הזיכרון המשותף שלי עם גיורא לטובת עולם טוב יותר. בעזרת האובדן והשכול האישי שלי אני מנסה להראות לכל מי שרק מוכן להקשיב שצריך ושאפשר אחרת".

אחרי מייזלר נאמה מונה אבו שרה, משכונת שיח' ג'ראח בירושלים, ששכלה את בנה בשנת 2000 כשנסע יחד עם בעלה לשוק. היא סיפרה כיצד בדרך אל השוק התגרתה בהם משאית וברמזור, כשיצא בנה ח'אלד אל עבר נהג המשאית, זה דרס אותו. ח'אלד נהרג במקום:

"ח'אלד מת בגיל 22, הוא היה צעיר שאהב את החיים, הוא היה אדם עליז, חייכן ואופטימי. תמיד תמך באחיו ועמד לצידם. אבל כל הדבר היפה הזה הלך ברגע אחד והחיים שלנו התפהכו מהקצה אל הקצה והתחלנו לראות רק דמעות ולשמוע רק יבבות של כאב וצער מכל דבר. לפני כמה שנים התחלתי לראות אור ותקווה חדשים כשהכרתי את פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. השתתפתי באחד הפרויקטים של הפורום ושמעתי לראשונה את השקפת עולמו של הצד האחר באשר לכיבוש. באותו רגע הרגשתי שאני יכולה להיות חלק ממסר של פיוס ושלום. אני כאן היום כדי להגיד לכם, בואו נחיה בשלום, די לשפיכות הדמים, בואו נבנה יחד עתיד חדש ויפה לילדינו, בואו ניצור תקווה בשמי החופש".

הנואם המרכזי השנה בטקס היה מובראק עווד, פסיכולוג ופעיל פוליטי פלסטיני-אמריקאי. עווד מקדם את רעיון ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש הישראלית בשטחים. אביו נהרג בשנת 1948 ועווד נאלץ לעזוב את ביתו בתום המלחמה; המשפחה עברה לגור בעיר העתיקה. בשנת 1970 נסע לארצות הברית, עשה שם דוקטורט ופרסם את ספרו בשם "התנגדות בלתי אלימה – אסטרטגיה עבור השטחים הכבושים". תושבותו של עווד נשללה בשל שהותו הארוכה בחוץ לארץ. לאחר שחזר בשנת 1987, לא אושרה המשך שהייתו והוא אולץ לעזוב. עווד עתר לבג"ץ נגד שלילת התושבות הישראלית, אך שופט בית המשפט העליון אהרון ברק אישר ביוני 1988 למשרד הפנים לגרש אותו. על בסיס החלטה זו שלל מאז משרד הפנים את התושבות לרבים מתושבי מזרח ירושלים.

"הסיפור שלי הוא הסיפור הפלסטיני של סבל ארוך שנים, עבודה קשה וסליחה. אני אחד מאלפי פלסטינים שמאמין שחינוך יכול להיות כלי לשחרור פלסטין מעול הציונות", אמר עווד בנאומו.

השחקן ההוליוודי, ריצ'ארד גיר, נשא דברים גם הוא באמצעות קטע וידאו שהעביר למארגני העצרת. בין האמנים שיופיעו השנה יהיו הזמר דויד ברוזה, הזמרת מרים טוקאן, הזמרת אמל מורקוס ועוד.

לפני שנתיים, השתתפו בטקס בפארק הירקון כ-10,000 איש, ובהם פלסטינים מהגדה המערבית, לאחר שבג"ץ ביטל את החלטתו הגורפת של ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו שלא לאפשר לפלסטינים מהשטחים הכבושים להשתתף באירוע. גם ב-2018 ביטל בג"ץ את החלטתו של שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לשלול את האישורים למשתתפים הפלסטינים. ב-2017 התקיים הטקס ללא משתתפים פלסטינים מהגדה. גם ב-2018 ביטל בג"ץ את החלטתו של שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לשלול את האישורים למשתתפים הפלסטינים. ב-2017 התקיים הטקס ללא משתתפים פלסטינים מהגדה.

בשנים קודמות, כאשר הטקס התקיים בנוכחות קהל, עשרות פעילי ימין הגיעו למחות בכניסה לטקס בפארק הירקון, ולמרות נוכחות משטרה גדולה הצליחו לתקוף, לירוק ולקלל את המשתתפים בטקס, כולל משפחות שכולות. בשל המתכונת המקוונת השנה, הפלסטינים המשתתפים בטקס – כנואמים או צופים – לא יצטרכו לעבור את ההשפלה של בקשת ולאחר מכן שלילת אישורי הכניסה שלהם בעקבות הוראות של פוליטיקאים ישראלים.