newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

200 אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני

הטקס התקיים השנה ללא קהל בגלל משבר הקורונה. "הסכסוך קיים כי בני אדם מקיימים אותו, בני אדם יכולים גם להפסיק אותו", אמר יעקוב א-ראבי ששכל את אשתו. צפו בשידור המלא

מאת:

כ-200 אלף אנשים מרחבי העולם צפו אונליין בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שהתקיים הערב (שני) ללא קהל בגלל משבר הקורונה, והועבר בשידור חי כאן ב"שיחה מקומית". האירוע התקיים ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. הדוברים הישראלים והפלסטינים נשאו דברים משני מוקדי שידור – בתל אביב וברמאללה.

"אנחנו לבד בלי קהל האלפים שהתרגלנו לראות מולנו", אמרה בתחילת הערב מיה כץ, פעילה בתנועת לוחמים לשלום שהנחתה את האירוע ביחד עם אוסמה עליוואת. "ביחד היא מילת מפתח במציאות החדשה, כי ביחד אנחנו מתמודדים עם איום משותף שלא מבדיל בין דם לדם, בין עם לעם".

עליוואט, שהנחה את הטקס מרמאללה, הוסיף: "על אף המרחק המרחק והמחסומים שבדרך, דווקא השנה אני מרגיש שיש בינינו יותר מהמשותף ואנחנו יותר ביחד. בשבילנו הסגר היה עשרות שנים אמצעי שליטה, וכעת משתמשים בו כדי להגן ולגונן בשני הצדדים".

אחינועם ניני וגילי דור בטקס הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני, ב-27 באפריל 2020

אחינועם ניני וגילי דור בטקס הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני, ב-27 באפריל 2020

בשנה שעברה השתתפו בטקס בפארק הירקון כ-10,000 איש, ובהם פלסטינים מהגדה המערבית, לאחר שבג"ץ ביטל את החלטתו הגורפת של ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לא לאפשר לפלסטינים מהשטחים הכבושים להשתתף באירוע. גם ב-2018 ביטל בג"ץ את החלטתו של שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לשלול את האישורים למשתתפים הפלסטינים. ב-2017 התקיים הטקס ללא משתתפים פלסטינים מהגדה.

גם ב-2018 ביטל בג"ץ את החלטתו של שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לשלול את האישורים למשתתפים הפלסטינים. ב-2017 התקיים הטקס ללא משתתפים פלסטינים מהגדה.

אחת ממנחות הערב מיה כץ, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

אחת ממנחות הערב מיה כץ, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

מלבד מספר הצופים, ההבדל הגדול בין הטקס שהתקיים אונליין השנה לבין הטקסים הללו בעבר היה שלא התקיימה מחאה אלימה נגד האירוע.

בשנים קודמות, עשרות פעילי ימין הגיעו למחות בכניסה לטקס בפארק הירקון, ולמרות נוכחות משטרה גדולה הצליחו לתקוף, לירוק ולקלל את המשתתפים בטקס, כולל משפחות שכולות. בנוסף, הפלסטינים שנאמו וצפו בטקס לא היו צריכים לעבור את ההשפלה של בקשת ולאחר מכן שלילת אישורי הכניסה שלהם בעקבות הוראות של פוליטיקאים ישראלים.

בטקס שולבו קטעים מוזיקליים והקראות על-ידי יוצרים ואמנים, ובהם אחינועם ניני בביצוע ל"שיר משמר" של נתן אלתרמן; מירה עווד בביצוע לשיר "ריטה" של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש; השחקנים ליאורה ריבלין ומכרם ח'ורי בביצוע קטעים מומחזים מיצירותיו של חנוך לוין; אלי מגן ועדי רנרט בביצוע קליפ שבו חידוש לשיר "בדיוק כמוך" של שלום חנוך; וכמדי שנה – מקהלת ראנה בביצוע דו-לשוני לשיר "חד גדיא".

אוסמה עליוואט, מנחה הטקס ברמאללה

אוסמה עליוואת, מנחה הטקס ברמאללה

הדובר הראשון בטקס היה חגי יואל, מקיבוץ רמת רחל, ששכל את אחיו, אייל, במבצע חומת מגן בג'נין ב-2002. יואל אמר: "לפני ארבע שנים שמעתי על האלימות כלפי המשפחות השכולות ממש בטקס הזה. משהו בתוכי התקומם, ששר הביטחון יכול להחליט בשבילי איך אני יכול לזכור את איל. התחלתי במסע שפקח את אוזני ואת עיני. אני מסרב להיחשב בוגד רק כי אני מתנגד לכיבוש, להיות מצונזר רק כי אני חושב ששלום הוא חיוני".

דוברת נוספת היתה יוסרא מחפוז' ממחנה הפליטים אל ערוב שליד חברון, שבנה, עלאא, נהרג בידי חיילי הצבא בשנת 2000, כשהיה בן 14. היא אמרה: "עלאא בני הלך לעצרת לזכרו של מוחמד אל דורא. אביו לא הלך לתפילות כי היתה לו הרגשה רעה והוא רצה למנוע ממנו ללכת לעצרת, אבל עלאא התגנב מהבית, והשתתף בעימותים עם הצבא. כשחזר ישבנו לשתות תה במרפסת ופתאום שמענו צעקות. הכוס התנפצה והוא החל לדמם. הוא הובהל לבית החולים בחברון, אבל החיילים עיכבו את האמבולנס. הוא איבד דם רב ומת כעבור 16 יום בבית חולים בסעודיה.

"על אף כל הקשיים שחוויתי אני מבקשת לשלוח מסר של תקווה. בתחילה היה בי צורך לנקום. יום אחד הגיעו אנשים מפורום המשפחות השכולות. בהתחלה דחיתי על סף את ההצעה לשבת פנים מול פנים עם האויב שרצח את בני. אבל לאט לאט עם הזמן התחלתי להשתתף והכרתי אנשים שמצבם כמו שלי.

"דרך מפגש עם הורים שכולים מהצד השני למדתי שהכאב שלהם הוא כמו שלי, ושעדיף שנפעל למען השלום. אני פונה לאמהות הישראליות שחולקות אתי את אותו שכול ואותו כאב. היום יותר מתמיד חשוב לפעול ביחד. בואו נחנך את ילדינו להימנע מאלימות ולפעול למען השלום".

טל כפיר-שור מירושלים, ששכלה את אחותה, יעל, בפיגוע בצריפין בספטמבר 2003, אמרה בטקס כי "אני רוצה שנראה גם שסביב-סביב לנו קרו וקורים עוד ועוד אסונות כאלה, ושהחובה שלנו היא לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע אותם, להבטיח שאף אחד לא ייקרע כמו שאנחנו נקרענו. להבטיח שנחיה לא בעולם שבו אנחנו מבקשים להביס ולחסל, לרמוס ולנצח, אלא בעולם שבו אנחנו מנסים להועיל זה לזו, להחזיק זו את זה.

טל כפיר-שור מירושלים, ששכלה את אחותה, יעל, בפיגוע בצריפין בספטמבר 2003, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

טל כפיר-שור מירושלים, ששכלה את אחותה, יעל, בפיגוע בצריפין בספטמבר 2003, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

"אני מאמינה שיכולה להיות כאן חברה שמאפשרת את זה. חברה שלמרות כל הסתירות והאסונות מקיימת את הערכים שלאורם הוקמה המדינה הזו. גם אם לא תמיד יישמנו את הערכים האלה הלכה למעשה, וגם אם האפשרות לנהוג לפיהם ולהנחיל אותם הלאה נראית לרגעים רחוקה מאוד.  אני רוצה שנזכור ששוויון טוב מאפליה. שפיוס טוב מנקמה. שחיים טובים ממוות".

הדובר האחרון היה יעקוב א-ראבי, תושב הכפר בידיא ששכל את שאשתו, עאישה, במתקפת אבנים על מכוניתם באוקטובר 2018. לדבריו, "אין מילים שיוכלו לתאר את הטרגדיה ואת הכאב שחשנו כולנו לאחר לכתה של עאישה, כאב שאני וילדיי עדיין חיים אותו. היא נרצחה על לא עוול בכפה, הלכה ולא תחזור, רק בגלל הטינה והשנאה שמביא הסכסוך הנתעב הזה.

יעקוב אל ראבי מהכפר בידיא, ששכל את שאשתו, עאישה, במתקפת אבנים על מכוניתם באוקטובר 2018 במהלך טקס בזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום מסך מתוך השידור)

יעקוב אל ראבי מהכפר בידיא, ששכל את שאשתו, עאישה, במתקפת אבנים על מכוניתם באוקטובר 2018 במהלך טקס בזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום מסך מתוך השידור)

"אני רוצה להעביר לחברה הישראלית ולעולם כולו מסר הנובע מהפצע העמוק והמדמם שלי. הסכסוך הזה גובה קורבנות מכולנו, והוא לא מבחין בין לוחמים לאזרחים, בין גברים לנשים, בין מבוגרים לילדים. הוא לא מבחין בין מי שנוטל בו חלק לבין מי שעומד מהצד. הסכסוך הזה מתקיים כי בני אדם מקיימים אותו, ובני אדם יכולים גם להפסיק אותו. אז אני אומר – די לשנאה ולטינה, בואו נחיה בשלום ובאהבה – כי אנחנו, בדיוק כמוכם, אוהבים את החיים ומנסים ככל יכולתנו לחיות אותם".

שליח האו"ם למזה"ת, ניקולאי מלדאנוב, שלח בברכה מצולמת שהוקרנה בטקס, ובה אמר: "מה שאנו באמת צריכים הוא לראות פלסטינים וישראלים מתאחדים, לא רק כדי להילחם בנגיף, אלא כדי להיאבק למען השלום".

שליח האו״ם למזרח התיכון, ניקולאי מלדאנוב בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

שליח האו"ם למזרח התיכון, ניקולאי מלדאנוב, בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

איש הרוח, המשורר ד"ר סמי שלום שטרית, אמר: "נגיף בלתי נראה הוא ששלח אותנו אל עצמנו, אל יקירינו אל קהילותינו הנפרדות וקהילתנו האחת מן הים עד הנהר. נגיף מיקרוסקופי מחוצף שלח אותנו אל היסודות האנושיים ביותר. וכך, למרות הציווי לשמור מרחק ולא לגעת זה בזה, נראה שמעולם לא היינו קרובים יותר וקשורים בגורלנו המשותף: נגזר עלינו לחיות יחד על חלקת הארץ הזאת. חובה עלינו למצוא את הדרך, למען ילדינו.

"אני כותב את הדברים בביתי בשדרות, עיירה דרומית מוכת טילים ורקטות שיש בה רבים שלא יאהבו את השתתפותי בכנס הזה. גם בעיר הולדתי אשדוד לא יאהבו זאת. וגם ברמאללה ולמען האמת, וכך ברוב רובה של החברה הישראלית. אבל יש שחושבים אחרת בשדרות וברמאללה, אם בלבם ואם בגלוי. זאת התקווה וזאת בדיוק הסיבה שהביאה אותי לדבר כאן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf