newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המזבלה והייאוש מחכים למפונים מח'אן אל-אחמר

ישראל אינה מניחה לבני בני שבט הג'האלין: ב-1948 היא גירשה אותם מהנגב, בשנות ה-90 היא הזיזה חלק מהם לטובת הרחבת התנחלויות במעלה אדומים. עכשיו מגיע פינוי הכפר ח'אן אל אחמר. הם הרסו אותנו, אומרים המפונים הוותיקים יותר, עכשיו יהרסו גם אותם

מאת:

ממש מחוץ לעיירה הפלסטינית אל-עזריה בגדה המערבית, לצד הכביש המהיר, עומדת שורה של מגרשים זרועים בזבל. שרידים עקומים של צינורות מתכת בולטים מתוך ערימות של פח מקומט ושברי בקבוקים. שקיות ניילון קרועות עפות ברוח כשמכוניות חולפות על פניהן. במרחק של לא יותר מ-500 מטרים משם פורקות משאיות אשפה את מטענן הרעיל במזבלה של אבו-דיס. ריחה החריף של האשפה הבוערת ממלא את האוויר.

אזור זה מוכר כ"ג'האלין מערב", ולשם מתכוונת ממשלת ישראל להעביר בכפייה את 181 תושבי ח'אן אל-אחמר, כפר בדואי פלסטיני ליד התנחלות כפר אדומים שעומד בפני הריסה קרובה.

בסוף מאי אישר בג"צ להרוס את הכפר ולפנות את תושביו, למרות התנגדותם למעבר לאתר המתוכנן. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, תושבי ח'אן אל אחמר אומרים שהם מתכננים להישאר על אדמותיהם – גם אם דחפורי הצבא יהרסו את בתיהם ואת בית הספר שמשרת את ילדי הכפר והכפרים הסמוכים.

"היית לוקח את המשפחה שלך לגור באזור כזה, ליד מזבלה?", שואל עיד אבו-חמיס, דובר קהילת ח'אן אל-אחמר, כמה ימים לאחר החלטת בית המשפט.

הכפר ח'אן אל-אחמר. ההחלטה של בג"צ לפנות הפך אותו למוקד של עניין בינלאומי (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

הכפר ח'אן אל-אחמר. ההחלטה של בג"צ לפנות הפך אותו למוקד של עניין בינלאומי (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

מה שעתיד לקרות בח'אן אל-אחמר עוד לא לגמרי ברור. אם הצבא יחליט להגיע מחר ולהרוס את הכפר "יהיה עימות, והשאלה היא מי ייכנע ראשון", אומר הרב ג'רמי מילגרום, חבר בארגון "רבנים לזכויות אדם", שעבד בשני העשורים האחרונים עם קהילות בדואיות באזור. אם תושבי ח'אן אל-אחמר יחליטו להישאר על אדמותיהם בניגוד לרצון הממשלה, הצבא יוכל להכריז על המקום כשטח צבאי סגור ולעצור את כולם, מוסיף מילגרום.

נכון לעכשיו, באתר בג'האלין מערב עוד לא החלו בהכנות לקראת ההריסה המתוכננת של ח'אן אל-אחמר ומעבר התושבים. אין תשתיות, אין מים או חשמל. אין גם מבנים זמניים שימתינו למפונים כמו שהכינו לקראת המתנחלים שפונו על ידי המשטרה מנתיב האבות ביום שלישי האחרון.

ח'אן אל-אחמר נלחם במאמציה של ממשלת ישראל להרוס את הכפר ולהעביר את תושביו כבר קרוב לעשור. הוא הפך למוקד של התנגדות בינלאומית נגד העברתם הכפויה של פלסטינים בשטחי C של הגדה המערבית, הנמצאים תחת שליטה צבאית ואזרחית מלאה של ישראל, ונגד מקרים אחרים בהם אסור לפלסטינים לבנות בתים ובתי ספר. כפרים אחרים באזור C, כגון סוסיא שבדרום הר חברון, היו מוקד למבצעים דומים נגד הריסת ישראל ותוכניות עקירה בכפייה.

בעבר, לחץ של דיפלומטים אמריקאים ואירופאים הצליח לעצור מבצעי הריסה שנראו כעומדים להתממש. בשבועות האחרונים, מאז החלטת בג"צ, שוב הפך ח'אן אל-אחמר למרכז של פעילות ענפה, הכוללת מחאות והפגנות ומסיבות עיתונאים. על הדרך הלא-סלולה המובילה אל הכפר ניתן למצוא כל העת פעילים, ישראלים ובינלאומיים, ועיתונאים העושים את דרכם אל הכפר וממנו.

מאבקו של ח'אן אל-אחמר הוא הפרק האחרון בהיסטוריה בת שבעים שנים של נישול והעברה בכפייה של שבט הג'האלין הבדואי על ידי ממשלות ישראל. מעבר לכביש, שם עומדים המגרשים מלאי האשפה המיועדים למפוני ח'אן אל-אחמר, נמצאת העיירה הקטנה אל-ג'האלין, הידועה בערבית בשם אל-ג'בל. אסופה של מבנים חשופי בטון ומרוצפים חלקית שמהווים בית לכ-1,500 תושבים, כולם בני שבט הג'האלין, שגורשו מכפריהם בגבעות שמסביב בשני העשורים האחרונים.

לפני 1948, התגוררו בני שבט הג'האלין באזור תל ערד שבנגב. בעקבות המלחמה הם אולצו על ידי הצבא לעזוב את הכפרים שלהם ולעבור לגדה המערבית. הם התיישבו בגבעות הסלעיות של מה שמכונה היום "מישור אדומים". כאשר ישראל כבשה את הגדה ב-1967, מצאו את עצמם הג'האלין נתונים שוב לחסדי הצבא הישראלי.

סלאח בביתו באל-ג'בל. הגורל של המפונים מח'אן אל-אחמר יהיה כמו הגורל שלנו (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

בשנות התשעים החלה ממשלת ישראל לראות בג'האלין, שרובם התגוררו בכפרים בלתי מוכרים ללא מים זורמים או חשמל, מכשול בפני התוכניות להרחבת ההתנחלויות. בתחילת 1997 הרסה ישראל שלושה כפרים והעבירה את התושבים בכפייה אל מה שהפך להיות "אל-ג'בל", שם התגוררו עד אז רק 12 משפחות משבט הג'האלין.

לאחר שגורשו מבתיהם והועברו לאל-ג'בל, כל משפחה קיבלה קונטיינר מפלדה המיועד להובלה ואחסנה, ובו התגוררו במשך יותר משלוש שנים. דו"ח של האו"ם משנת 1998 גינה את "האופן שבו ממשלת ישראל שיכנה את המשפחות האלו בקונטיינרים מפלדה המיועדים למשאיות, בתוך מזבלה באבו-דיס בתנאי מחיה תת-אנושיים".

בפברואר 1998 פונו מבתיהן והועברו למקום בניגוד לרצונן עוד 35 משפחות משבט הג'האלין. ב-2007 סופחו ליישוב הצומח חמישים משפחות נוספות שהתגוררו באזור שמסביב לאל-ג'בל, מבלי שיגורשו מבתיהן.

סלאח, עכשיו גבר בגיל העמידה עם חיוך רחב, היה בחור צעיר כשהועבר בכפיה לאל-ג'בל ב-1998. הוא זוכר את הדחפורים נכנסים לכפר, מלווים במאות חיילים ושוטרים. "הם הרסו הכל", הוא אומר.

ההריסה תועדה בסרט דוקומנטרי קצר על שבט ג'האלין מסוף שנות התשעים: שוטרים גוררים אנשים מבתיהם, דוחפים ומכים אותם; דחפורים צבאיים הופכים את צריפי הכפר לערימות של הריסות. כשהם הגיעו לאל-ג'בל, נזכר סאלח, לא היה שם דבר. לקח יותר משנתיים לבנות דיור ראוי למגורים, ויותר מחמש שנים עד שחוברו הבתים החדשים לחשמל. "אפילו עכשיו, אנחנו עדיין לא מרוצים", אומר סאלח, עשרים שנה אחרי שגורש. "אנחנו מתגעגעים לדרך החיים הישנה שלנו".

ההחלטה של ישראל לגרש את הג'האלין מבתיהם לא השפיעה רק על המיקום שבו הם חיים. היא הרסה את אורח חייהם המסורתי. אנשים שהיו רגילים לרעות בחופשיות את העזים והכבשים שלהם במורד ובמעלה הגבעות של מדבר יהודה, צריכים עכשיו לגדל את בעלי החיים במתחם של מטרים ספורים בלבד. המשמעות של אבדן חופש התנועה הדרוש לרועה צאן היא שהקהילה איבדה את מה שהיה פעם מקור פרנסתה העיקרי. בשנים מאז הסכמי אוסלו הפכו הג'האלין בכוח מקהילת רועים ניידת לכוח עבודה לתעשייה עירונית.

כיום, מרבית הגברים באל-ג'בל עובדים בעבודות כפיים באל-עזריה הסמוכה או בהתנחלויות הישראליות בסביבה, בונים בתים לאנשים שבגללם סולקו מבתיהם.

כשהיה עיאד ילד, הרסה ישראל את כפרו כדי לבנות את ההתנחלות מעלה אדומים. כיום, כשהוא בן 30 ואב לשניים, הוא מצביע על קווי הדמיון בין הריסת כפרו לגורל הצפוי לח'אן אל-אחמר. "אז, בדיוק כמו עכשיו, זה היה רמדאן", הוא אומר. המצב של ח'אן אל-אחמר הוא "כמו מחנה פליטים", אומר עיאד. והוא אינו אופטימי לגבי העתיד. "מה שקרה לנו, יקרה גם להם".

גורמים רשמיים באו"ם גינו את תוכנית ההריסה והפינוי הכפוי של ח'אן אל-אחמר. מנהל הפעילות של אונר"א בגדה המערבית, סקוט אנדרסון, הזהיר כי התוכנית, אם תצא לפועל, "תהווה הפרה חמורה של אמנת ג'נבה".

כמה ימים לאחר שבית המשפט נתן אור ירוק להרוס את ח'אן אל-אחמר, יושב עיד אבו-חמיס באוהל בו הוא מקבל את פניהם של פעילים ועיתונאים בינלאומיים לאורך היום. כשהטלפון ביד אחת וסיגריה בשנייה, הוא בודק את החדשות, מניד בראשו בעוד מאפר על הארץ.

הכפר שקט עכשיו, אולי בפעם הראשונה מאז הגענו בבוקר. תחושה של ייאוש מתחילה למלא את השתיקה. אבו חמיס מסתכל למעלה ומחווה בידו האוחזת בסיגריה דולקת לעבר גגות הרעפים האדומים של מעלה אדומים במרחק. "אתה רואה את אלה", הוא אומר, "אני הייתי כאן הרבה לפני שהעיירות האלו הגיעו".

* אורן זיו סייע בהכנת הכתבה.

יהושע (ג'וש) לייפר הוא עורך שותף במגזין 972+, שם התפרסמה הכתבה במקור באנגלית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf