התמיכה בגישתו של מנסור עבאס גדלה, ומעידה על שינוי תפיסתי
הפרגמטיזם הפוליטי של יו"ר רע"מ היה סטייה חדה מהקונצנזוס בחברה הפלסטינית בישראל, אך על רקע טלטלות פוליטיות וחברתיות עמוקות, ובמיוחד מאז המלחמה, הוא הולך וצובר פופולריות. ההסתה הגוברת של הימין נגדו רק מחזקת את המגמה
ניסיון להגדיר מחדש מהי השפעה פוליטית עבור החברה הערבית בישראל. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב, ב-3 בספטמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
דרכו של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, נתפסה מראשיתה כסטייה חדה מהקונצנזוס הפוליטי הערבי המקובל ולא זכתה ללגיטימציה רחבה בתוך החברה הפלסטינית בישראל. פעמים רבות הוא הואשם בוויתור ופרגמטיות יתר, ולעיתים הוטחו בו טענות על נטישת עקרונות יסוד ובגידה. אך על רקע טלטלות פוליטיות וחברתיות עמוקות, גישתו החלה להיבחן מחדש בחברה הערבית – לא כפתרון כולל או מודל אידיאלי, אלא כניסיון מודע להשפיע מתוך תחושת מיצוי, ואולי אף כניסיון להגדיר מחדש מהי השפעה פוליטית עבור החברה הערבית בישראל.
בסוף 2020 ובראשית 2021, בשיאו של הקיפאון הפוליטי בישראל, הציג עבאס בפומבי את מה שכינה "הגישה החדשה", באופן חד ובהיר: רע"מ מוכנה לשתף פעולה עם כל ממשלה, לרבות ממשלה בראשות בנימין נתניהו, בתמורה להישגים קונקרטיים עבור החברה הערבית. זה לא היה תרגיל רטורי או הצהרה תיאורטית, אלא נתק ממשי מהאסטרטגיה ההיסטורית של המפלגות הערביות, שהתבססה על אופוזיציה עקרונית והימנעות משותפות שלטונית.
המהלך עורר סערה. עמדותיו של עבאס הוצגו כוויתור פוליטי ואף נסיגה מהקו הלאומי. בין השאר, האשימו אותו בפירוק הרשימה המשותפת, ובשירות – במישרין או בעקיפין – האינטרסים של נתניהו. אפילו יחיא סינוואר הצטרף אז למתקפה עליו, והסתייגויות נשמעו גם בתוך הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית עצמה. אך עבאס לא נסוג, להפך. הוא חזר והדגיש שהמטרה העליונה היא ההשפעה, וטען שהשאלה המרכזית אינה עם מי יושבים ליד השולחן, אלא מה מצליחים להשיג.
המחלוקת הגיעה לשיאה בראשית 2021, אז נפגש עבאס עם הרב חיים דרוקמן, המזוהה עם מפעל ההתנחלויות וידוע בעמדותיו הנוקשות נגד שיתוף פעולה עם ערבים. מטרת הביקור היתה לשכנע חוגים בימין הדתי לקבל מתווה קואליציוני הנשען על תמיכת רע"מ בממשלה בראשות בנימין נתניהו, וכן להפעיל לחץ פוליטי על בצלאל סמוטריץ' להסיר את התנגדותו הנחרצת לכל שותפות עם מפלגה ערבית.
בחברה הערבית נתפס הצעד הזה כקיצוני, הן פוליטית, הן סמלית. רבים ראו בו חצייה של קו אדום מוסרי. ובכל מקרה, המהלך נכשל – דרוקמן לא שינה את עמדתו; הווטו על רע"מ במחנה הציונות הדתית נותר בעינו, והתברר באופן חד שהימין לא יוותר על עקרונותיו, ובמרכזם היחס העוין לערבים, גם כאשר הצד הערבי מוכן לוויתורים מרחיקי לכת.
לאחר כישלון נתניהו להרכיב ממשלה פנה עבאס למסלול הנגדי, וביוני 2021 חתם על הסכם קואליציוני עם נפתלי בנט ויאיר לפיד. זו היתה נקודת מפנה לא רק בקריירה של עבאס, אלא גם בתולדות הפוליטיקה הערבית בישראל, כאשר לראשונה מפלגה ערבית הצטרפה לקואליציה ממשלתית רשמית, לא כתומכת מבחוץ אלא כשותפה שווה ולגיטימית.
במהלך כהונת "ממשלת השינוי" הקפיד עבאס להדגיש שרע"מ אינה שותפה שקטה. המפלגה הצביעה עם הקואליציה על תקציבי המדינה, כולל תקציב הביטחון, בתקופה שבה הליכוד התנגד מהאופוזיציה לאישורם. עבאס לא החמיץ הזדמנות להצביע על הפרדוקס הזה ולטעון שמפלגתו נהגה ב"אחריות קואליציונית", בזמן שהליכוד פעל משיקולים פוליטיים. העימות העמיק את העוינות בין עבאס לליכוד.
אחד מרגעי המפתח היה הכרזתו של עבאס כי קיבל 53 מיליארד שקל לחברה הערבית בהסכמים הקואליציוניים. אף שהמספר שבו נקב היה מופרז והתקציב בפועל של תוכנית החומש היה נמוך יותר, הסכום הפך מסעיף תקציבי לסמל פוליטי. בחברה הערבית נתפס המספר כהישג חסר תקדים וכהוכחה לכך ששותפות פוליטית יכולה להוביל להקצאת משאבים ממשיים ולא רק להבטחות שווא. מנגד, הימין בהובלת נתניהו השתמש באופן אינטנסיבי באותם "53 מיליארד שקל" בקמפיינים שלו, והציג אותם בין השאר ככספים שעברו ל"אחים המוסלמים". יש הטוענים שהשיח המסית הזה היה בין הגורמים שסללו את דרכה של ממשלת ימין קיצונית יותר לשלטון.
ולאחר שזו אכן החלה לשלוט, היא סימנה את עבאס כאויב מרכזי ופתחה מיד במסע הסתה ורדיפה נגדו, לרבות צעדים נגד עמותות המזוהות עם התנועה האסלאמית ורמיזות מצד נתניהו בדבר הוצאתה אל מחוץ לחוק – תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה שמי שפתח ראשון את הדלת ללגיטימציה הפוליטית של מנסור עבאס היה נתניהו עצמו.
למרות זאת, בחברה הערבית לא תופסים את ההתפתחויות האלה בהכרח ככישלון. רבים רואים בהתמקדות של הימין ברע"מ דווקא עדות לעוצמת ההשפעה שלה. "אילו הדרך הזו לא היתה אפקטיבית", כתב אחד מתומכי עבאס ברשת חברתית, "הימין לא היה יוצא למאבק כה נחוש בה".
רבים רואים בהתמקדות של הימין ברע"מ דווקא עדות לעוצמת ההשפעה שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
טראומה פוליטית מתמשכת
המלחמה סימנה נקודת מפנה בתודעת הפלסטינים אזרחי ישראל. היא העמיקה תחושה כללית של בדידות ואכזבה – לא רק כלפי המדינה, אלא כלפי המרחב האזורי כולו, והובילה לחשבון נפש פנימי. שיעורי הצבעה נמוכים, התפוררות המפלגות והעמקת הפילוגים הפנימיים הוצגו יותר ויותר כגורמים שתרמו לעליית ממשלת הימין הקיצוני שמבצעת את ההשמדה וההרעבה בעזה, את האלימות הגוברת בגדה המערבית ואת הרדיפה וההסתה בתוך הקו הירוק.
על רקע זה, ולקראת הבחירות הצפויות בהמשך השנה, גובר הלחץ הציבורי על המפלגות להקים מחדש את הרשימה המשותפת, שנתפסת כהזדמנות הטובה ביותר למקסום הייצוג ולחסימת דרכו של הימין להקים שוב ממשלה.
עם זאת, נראה כי הסיכויים לכך מוגבלים. עבאס מעדיף לפי שעה שרע"מ תתמודד בבחירות לבדה, ואף שוקל לנתק אותה מהתנועה האסלאמית הדרומית (לאחר שהתנתק ממועצת השורא), הן כדי לצמצם את פוטנציאל ההסתה נגדה, הן כדי להרחיב את אפשרויות ההצטרפות אליה.
לטענת מוחמד דראושה, מנהל האסטרטגיה בגבעת חביבה ופעיל פוליטי, החברה הערבית נמצאת כיום תחת השפעה של טראומה פוליטית מתמשכת של עליית הימין הקיצוני, שבאה לידי ביטוי בהתנהלות זהירה, ולעיתים אף בזהירות ואחריות יתר, כלפי החברה היהודית. "הערבים מתנהגים כמו האח הגדול שצריך להכיל את האח הקטן במשחק הפוליטי הישראלי", הוא אומר.
לדבריו, דפוס ההתנהלות הזה תורגם בפועל לנכונות גוברת לתמוך פוליטית בממשלה חלופית, אם באמצעות הצטרפות לקואליציה ואם במתן רשת ביטחון. שינוי הזה מוסבר גם כתוצאה של פחד: "הפלסטינים נתפסו אחרי אוקטובר 2023 כאויב טוטאלי, והערבים בישראל מנסים לבדל את עצמם משאר הפלסטינים כדי להתגונן".
לטענת דראושה, "היחיד שמציע השתלבות פוליטית מלאה זה מנסור עבאס, שרוכב על הגל ונהנה מהלך הרוח הזה, בעוד ח"כים ממפלגות אחרות בחברה הערבית ממשיכים להחזיק בעמדות הוותיקות שרואות בפעילות פוליטית רק זירה להביע כעס וכאב". לדבריו, סירובו של עבאס לחדש את הרשימה המשותפת חורג משיקולים אלקטורליים גרידא, ונובע מתפיסה שונה של משמעות ההשפעה הפוליטית.
מגמה זו קיבלה גיבוי מסקר עמדות של הציבור הערבי שפורסם בסוף נובמבר, שמראה כי 77% מהאזרחים הערבים בישראל תומכים בהצטרפות מפלגה ערבית לקואליציה הבאה, כש-46% תומכים בהצטרפות לכל ממשלה שתקום. עוד נמצא כי 64.6% מאמינים בשותפות פוליטית ערבית-יהודית, זאת אף שרק 45% סבורים שבציבור היהודי יש תמיכה בשיתוף פעולה פוליטי כזה ו-75% סבורים שהיחסים בין האזרחים הערבים ליהודים בישראל הורעו בעקבות המלחמה.
לדברי עבד אל-כרים עזאם, פעיל רע"מ מנצרת, נתונים אלה מבטאים מציאות חדשה. לדבריו, "דרכה של רע"מ כבר אינה עמדה מפלגתית בלבד, היא הפכה לדרישה של הרחוב הערבי". עזאם טוען כי המאבק באפליה לא מושג באמצעות "ייצוג סמלי או חרם נוח שמקל על השחקנים האמיתיים בזירה", אלא באמצעות "שותפות פוליטית ממשית, שמשנה מדיניות והחלטות. האזרחים משתתפים בבחירות כדי להפוך את מאזן הכוחות, להפיל ממשלת כישלון ואפליה ולפתוח פתח למציאות טובה יותר עבור בני עמנו".
עזאם טוען שהשגת התקציבים לא הגיעה במחיר של ויתור או טובה. המשאבים האלה, לדבריו, מושגים "מכספי המסים שאנשינו משלמים, ממשאבי המדינה שאנחנו שותפים טבעיים בהם, ומתוך מקומנו הלגיטימי בארץ הזו, ללא חסד מאיש".
עם זאת, נראה שגם התחושות שהובעו בסקר לגבי הציבור היהודי מבוססות במציאות. בעקבות נטייתו הגוברת של הרחוב הישראלי ימינה, מפלגות המרכז-שמאל מגלות זהירות הולכת וגוברת בכל הנוגע לחידוש השותפות עם רע"מ ועם הציבור הערבי בכלל. פוליטיקאים כמו נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הביעו בפומבי התנגדות לחזרה על המהלך, וח"כ יואב סגלוביץ ממפלגתו של לפיד אמר כי הוא מעדיף שמנסור עבאס יהיה "המנדט ה-62" של הקואליציה – תומך נוסף ולא עמוד תווך – כדי להימנע מחיכוכים ולחצים מצד הליכוד והימין בכלל.
אולי יוצא הדופן היחיד היה יאיר גולן, יו"ר רשימת הדמוקרטים, שלא שלל עקרונית שיתוף פעולה עם רע"מ. עבאס עצמו מדגיש בכל ראיון כי אינו מתרשם מהצהרות מסוג זה, ומביע ביטחון בכך שעמדתם תשתנה לאחר הבחירות.
"הסיבה המרכזית היא הישרדות"
על אף השינוי בשיח הפוליטי, הביקורת על דרכו של עבאס לא נעלמה. מתנגדיו מזהירים מפני הסכנות של "אזרחות מותנית" ומפני הפיכת הזכויות לעניין של משא ומתן מתמשך. אך גם במחנה הביקורתי הולכת וגוברת ההכרה שהפוליטיקה הערבית המסורתית הגיעה למבוי סתום, וכי השאלה כבר אינה אם להשתתף, אלא כיצד להשתתף ובאילו כלים להשתמש.
עו"ד מהגליל, שביקש לדבר בעילום שם מחשש להתנכלות, מגדיר עצמו כערבי-לאומי ואינו תומך בגישתו של עבאס, אך מודה שהתמורות שחלו באזור מאז 7 באוקטובר הובילו לשינוי גם בתפיסותיהם של רבים בחברה הערבית. "בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל התחזקה התחושה של היעדר גב או בעל ברית. ההתנגדות הפלסטינית ספגה מכה קשה והגיעה כמעט עד לפירוקה מנשק. גם ציר ההתנגדות, ובמיוחד חזבאללה, נפגע משמעותית, בעיקר אחרי הריגתו של המזכ"ל חסן נסראללה, שרבים מהפלסטינים ראו בו גורם מרתיע מול ישראל ומי שמונע ממנה להרחיק לכת בפעולות נגדם ונגד עמם. זה לא אומר שהם תמכו בחזבאללה או בחמאס, אבל היתה תחושה שיש מי שיכול להציב גבול לישראל".
לדבריו, התחושה התעצמה בעקבות ההתרחבות חסרת התקדים של הפשיעה המאורגנת בתוך החברה הערבית שהובילה לאובדן תחושת הביטחון האישי, והמשך מדיניות של ממשלת הימין. לכך מצטרפת ההערכה שהממשלה הזאת לא היתה עולה לשלטון אילו שיעורי ההצבעה בקרב הציבור הערבי היו גבוהים יותר, אילו הרשימה המשותפת לא היתה מתפרקת, או אילו בל"ד היתה עוברת את אחוז החסימה.
עוד הוא מציין את הפחד הגובר מתהליך הדמוניזציה של פלסטינים, ואת ניסיונם של אזרחים פלסטינים בישראל לבדל את עצמם משאר הפלסטינים, אל מול מכונה צבאית שאותה ראו במו עיניהם הורגת כ-70 אלף בני אדם בעזה, מחריבה ערים שלמות ומוחקת מחנות פליטים בגדה – ללא רסן.
אובדן תחושת הביטחון האישי. מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, בתל אביב, ב-28 באוקטובר 2021 (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)
"כל הגורמים הללו יחד הובילו אזרחים פלסטינים רבים לתחושה שגורלם נמצא בידיהם בלבד, ושאין להם ברירה אלא לנסות להשפיע כדי לשנות את הממשלה. זה מסביר את הסקרים המצביעים על עלייה צפויה בשיעורי ההצבעה, וזה מסביר גם את העלייה בשיעור התומכים בהצטרפות לקואליציה ובהגברת ההשפעה. במילים פשוטות – הסיבה המרכזית היא הישרדות".
מזכ"ל רע"מ, עו"ד יחיא דהאמשה, טוען כי הציבור משתכנע יותר ויותר בגישת הריאליזם הפוליטי של המפלגה גם בגלל החרפתן של תופעות מסוכנות שפוגעות באזרחים הפלסטינים, ובראשן האלימות והפשיעה. לדבריו, הירידה (של 16% במספר הנרצחים) שנרשמה בפשיעה בתקופת ממשלת השינוי, שהושגה בפרק זמן קצר יחסית, נתפסה כהוכחה ממשית בעיני הציבור.
לדבריו, "פעולתה של רע"מ מתחילה בזיהוי התופעות השליליות המתפשטות בחברה שלנו – כמו פשיעה, אלימות, מצוקות תכנון ובנייה ובעיות במערכת החינוך – ולאחר מכן בהפיכת מיגורן ליעד פוליטי שניתן לקדם באמצעות הכלים הפוליטיים הזמינים, אם באמצעות כניסה למוקדי השפעה כמו הקמת קואליציות שלטוניות, ואם בדרכים אחרות, כאשר הצטרפות כזו אינה מתאפשרת".
דהאמשה מדגיש כי השאיפה להצטרף לקואליציה היא לב ליבה של העשייה הפרלמנטרית, ולא חריגה ממנה. "כל מפלגה שנכנסת לפרלמנט במשטר פרלמנטרי שואפת להיות חלק מהקואליציה השלטת. הישיבה באופוזיציה אינה מטרה כשלעצמה, אלא תוצאה של חוסר יכולת להצטרף לקואליציה שבאמצעותה ניתן לממש יעדים פוליטיים. השאלה אינה אם המעשה הזה הוא לאומי או לא לאומי או אם הוא פורק תסכולים של הציבור, אלא כיצד הוא משרת את היעדים הפוליטיים שהצבנו לעצמנו כאשר שלחנו את נציגי החברה שלנו לכנסת".
לגבי הביקורת וריבוי הגישות הפוליטיות, אומר דהאמשה: "פלורליזם פוליטי הוא תופעה בריאה בכל חברה. הסמכות להכריע בין הגישות השונות מצויה בידי החברה הערבית עצמה, ואת הביטוי אנחנו רואים בקלפי".
בשורה התחתונה, נראה שגישתו של מנסור עבאס כבר אינה מוגבלת לתומכי רע"מ בלבד ושהתמיכה בה גוברת. ייתכן שעדיין לא מדובר בכניסה ללב הקונצנזוס, אך אפשר בהחלט להבחין בשינוי ממשי במסלול הפוליטי של האזרחים הפלסטינים בישראל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
