הרגע שבו חיים אנושיים הופכים לנזק אגבי

הבנתי, אולי לראשונה, שלא היתה פעולת מנע שבה יכולתי לנקוט כדי להבטיח את הישרדותי. פלסטינים נושאים אדם שנפגע מירי של הצבא בזמן שניסה להשיג מזון ברחוב אל רשיד, בצפון העיר עזה, ב-16 ביוני 2025 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)

האורות כבים, ולרגע אני שוכח שאני צופה במסך. הוא מתמלא בגגות תל אביב בלילה, באפור ושחור. המצלמה נעה מטה. דרך חלונות מוארים אנחנו רואים אנשים שצופים במסכים משלהם – זוגות חבוקים, עוקבים אחר החדשות, אוכלים. הם נראים שקועים בעולמם, ומדוע שלא יהיו?

על זה איני מצליח להתגבר כשאני צופה בהם: ככה נראה ביטחון. סתם ערב בלי הפרעות, בלי מטוסי קרב מעל, בלי הזמזום הבלתי פוסק של כטב"מים. ובינתיים, גברים ונשים יושבים על גג ומספרים בנינוחות כיצד החליטו כמה מאיתנו ימותו בלילה נתון.

אלה הם חיילים, בעיקר קציני מודיעין, שסייעו לישראל להוציא אל הפועל את החרבת עזה, ועדויותיהם הן ליבת "נז"א". הסרט אינו מציג את האלימות: את האבק, הצרחות, השיחות המבועתות לבירור מי שרד, האימהות שנוברות בערמות שברי האבנים בחיפוש אחר ילדיהן, שמות האהובים הנעדרים שמופצים באימה בקבוצות ואטסאפ משפחתיות, לפני שהחדשות הנוראות מאומתות. חייתי את כל זה בעזה.

ובעודי צופה בסרט הבנתי שבעוד לנו לא היה מושג אילו זוועות עוד נכונו לנו, היו אנשים שצפו בנו, חישבו וקיבלו החלטות שחרצו את עתידן של משפחות שלמות.

>> הסרט "נז"א": בלי לדבר על מה שקרה בחושך, לא נראה את האור

זה מה שהסרט חשף בפניי: היבט של הפשע שידעתי עליו, אבל מעולם לא הצלחתי לתפוס במלואו – הרגע שלפני האלימות, שבו חיים אנושיים עדיין נמשכים, אבל כבר נספרו כאובדן סביר; כאשר אדם שמסב לארוחת ערב, שוכב במיטה, משוחח עם אשתו או עם ילדו הופך למספר על גבי מסך.

מה שהפתיע אותי לא היה היקף ההרג, ואפילו לא קור הרוח שבו בוצע, אלא המיומנות. כמה מתורגלים נשמעו החיילים בסרט כשתיארו איך הרסו חיים, ברוגע של מי שמדבר על משימה שכבר ביצע פעמים רבות.

אחד תיאר את הפעולה פשוט כ"משימה". אחר תיאר אותה כ"משחק וידאו". אחד אפילו אמר שהיה "ממש כיף". אבל מה שממשיך להעסיק אותי גם לאחר שהסרט הסתיים הוא הלך הרוח: אלה אינם בני אדם, הם נז"א.

חייל אחד סיפר שידע בדיוק מה עשו כמה מהאנשים ברגעים שלפני שהרג אותם. הוא נזכר ששמע גבר מדבר עם אשתו במיטה. תינוק בוכה. קולות מהטלוויזיה. הוא שמע את כל אלה ואז אישר להפיל את הפצצה. אחר כך, הסביר, היה יוצא בערב עם חברים, ולמחרת בבוקר חוזר ועושה זאת שוב. עבור החיילים הישראלים האלה, הרג פלסטינים היה משימה שאפשר להפסיק ואז להמשיך מאותו מקום.

לא נשמע היסוס בקולותיהם, ולא היה שום סימן לכך שהם מתקשים לומר את הדברים בקול. הם דיברו בטבעיות של מי שלמדו איך לעשות זאת, איך לדבר על זה ואז להמשיך הלאה – כפי שתיאר זאת אחד מהם, תוך "אפס" התחשבות בחיים שהשמידו.

מבט אל תוך המכונה

"נז"א" ממחיש את התכנון, השפה, השיטות וההחלטות שקודמים לתקיפה. אבל גם זה רק חלק מהסיפור. כמה מהתוקפים היו על הקרקע, ושם האלימות היתה ישירה הרבה יותר. הם נעו בשכונות פלסטיניות, נכנסו לבתים, הציתו אותם ופעלו ליישום ההגדרה "שטחי הרג".

אך מול כל פעולה שמתוארת בסרט יש רבות אחרות שלא תועדו ולא יבואו איתן חשבון – המעקב המתמיד, הגבלות התנועה ועקירת אוכלוסיות שלמות. "נז"א" פותח צוהר למכונת ההרג בעזה, מנגנון גדול מכפי שסרט כלשהו יוכל להקיף.

חייל אחד תיאר את עבודתו כ"שיטתית", והתכוון לכך כדבר מרגיע, כהוכחה למקצועיות. אבל הזיכרון שלי התעקש להחזיר אליי את האנשים שהשיטתיות הזאת הפכה לקורבנות. במהלך ההקרנה כל מספר שהציג הסרט הפך אצלי בחזרה לשם. כל חישוב השיב אליי פנים. כל אזכור של קורבנות העלה בי תמונת רחוב. כל תיאור של פעולה צבאית גרם לי לחשוב על האנשים שייאלצו להמשיך לחיות עם התוצאות שלה.

העובדה ששרדתי מקרית לגמרי ולחלוטין מחוץ לשליטתי. מתוך הסרט "נז"א", בהפקת "הגרדיאן" וג'יימס וילסון (צילום: "נז"א" / "הגרדיאן")

כאשר חייל אחד תיאר כיצד הכוחות הישראליים טבחו בפלסטינים באתרי חלוקת המזון חשבתי על בן דודי, ראאד מג'ד מושתהא בן ה-35, שנהרג ב"טבח הקמח" בתחילת 2024 כשחיפש מזון להביא למשפחתו. נזכרתי בחברי יוסף מאהר דוואס, שנהרג בשבוע הראשון לג'נוסייד וגופתו נמצאה מאוחר יותר מתחת לחורבות הבית.

חיילים אחרים הסבירו שהצבא אישר דרך שגרה הרג של 20 אזרחים כדי לפגוע במטרה זוטרה, ועד 500 כדי לפגוע במטרה בכירה. אלא שהמטרות האלה "הופללו" בעיקר על ידי מערכת בינה מלאכותית, שהחיילים הודו כי ידעו שקיים מרווח טעות של 15% להחלטותיה – ובכל זאת בחרו ללחוץ על הכפתור, גם כשהמשמעות היתה הרג של משפחות שלמות.

המשפט הזה הימם אותי. חשבתי על דודי, הישאם זעפר מושתהא, על אשתו חנאן, על בניהם באסל ומוחמד ועל ארבעת נכדיהם, ראע'ד, הישאם, לנא ועבד א-רחים, בני שלוש עד 12. ייתכן שכולם נהרגו משום שלפי אלגוריתם בינה מלאכותית, אולי היתה שם מטרה.

עבור החיילים, מדובר ברגע חולף ביום של מילוי "משימות", שמשמעותן מיטשטשת מאחורי שורת פקודות על גבי מסך, שבסופן הפסקת קפה. עבורם ראאד, יוסף, הישאם, חנאן, באסל ומוחמד, ראע'ד, הישאם, לנא ועבד א-רחים כולם נז"א. עבורי, אלה אנשים שהכרתי ושאהבתי, שלשיחות הטלפון שלהם חיכיתי, ושחסרונם יורגש בחיינו לעד.

לזה התנגדתי לאורך הסרט: לקלות שבה אדם יכול להיעלם בתוך שפת מבצעים ולהפוך לפריט מידע. ברגע שחווית מישהו כבן אנוש, קשה עד בלתי אפשרי לקבל אותו כפחות מזה.

במשך זמן רב כל כך תהיתי איך נהרגו כל האנשים האלה שהכרתי. במהלך הצפייה בסרט המחשבות שלי נדדו לשאלה ההפוכה: איך קרה שאני שרדתי? במשך שנים בעזה הנחתי שאני בטוח כיוון שאיני שייך לשום ארגון או פלג. האמנתי שאם ישראל מצדיקה את ההרג בעזה בטענה שמדובר במטרות צבאיות, אני אצא מזה בחיים כי איני מטרה כזו.

אבל אולי מה שמבדיל ביני ובין האנשים שאיבדתי הוא רק במה שסימן אלגוריתם בינה מלאכותית ובהחלטתו של מישהו שישב מול מסך בתל אביב. הבנתי, אולי לראשונה, שלא היתה פעולת מנע שיכולתי לנקוט כדי להבטיח את הישרדותי. העובדה ששרדתי מקרית לגמרי ולחלוטין מחוץ לשליטתי. וכשאני חושב על זה, ליבי שוקע.

יותר מאשר מספר

ובעודי צופה בסרט ידעתי שמה שאני רוצה אינו קתרזיס. היה לי די בזה. ממש כפי שאני מתעקש להצמיד שמות לאנשים שהחיילים חישבו שהם ראויים למות, אני רוצה להצמיד שמות גם לחיילים עצמם – אלה שאמרו שהיה "כיף" להחריב את עזה, שראו בפלסטינים בעזה רק נקודות של דאטה. זו הדרך היחידה שבה ה"שיטתיות" של מכונת ההרג תפסיק לשמש מגן, שמאפשר לאחראים להרג להרגיש שהם רק ברגים במכונה.

כשיצאתי לבסוף מההקרנה הבנתי מה הפך אותה לכה כואבת. נכנסתי במחשבה שאצפה בסרט על עזה. יצאתי כשאני תוהה כמה מעט מעזה יכולים להכיל סרט, מאמר, תצלום, מספר. אנחנו מספרים לעולם מה ההרגשה לחיות תחת השמיים האלה, איך נשמעת החשכה, ושמאחורי כל מספר היו אב, אם, סב, אח או חבר.

לא הרגשתי שהסרט נותן לי קול – אני יודע שיש לי כזה. מה שהוא העניק לי היתה חוויה מתישה ומוזרה: לשמוע הד של דברים שאנחנו אומרים כבר שנים, ולגלות עד כמה אותה אמת נשמעת אחרת כשהיא יוצאת מפה אחר.

כשהסרט נגמר צלצלתי למשפחה שלי בעזה, כפי שאני עושה מדי ערב. צלצלתי אליהם לא פעם כדי לומר להם לאן לעבור, מאיזו דרך להימנע, במחשבה שכך אוכל לשמור עליהם. אבל עכשיו, כשאני מדבר איתם, איני יכול שלא לחשוב על הטכנולוגיות שיכולות לעקוב אחר כל תנועה שלהם ולהפוך אותם באחת למטרה.

ומחשבה חדשה השתלטה עליי: מה אם האנשים שמתבוננים בהם יודעים טוב ממני היכן הם נמצאים? מה אם הם רואים את מה שאיני יכול לראות? ייתכן שהמשפחה שלי יושבת יחד, שותה תה, מתווכחת על משהו פעוט, צוחקת ממשהו שאחד מהאחים שלי אמר – כמה דקות שגרתיות ואנושיות ששייכות לה – בעוד שהיכנשהו, רחוק משם, אותן דקות כבר הפכו להיות מידע על מסך.

וכשדיברתי איתם באותו ערב שכחתי לרגע את הסרט ואת מה שראיתי בו. לא שמעתי על קואורדינטות, על מעקבים או על בינה מלאכותית. שמעתי את המשפחה שלי. קול מוכר. נשימה. מישהו ששאל לשלומי. ובאותו רגע הבנתי דבר שהמערכות האלה לעולם לא יוכלו להביא בחשבון: שכל אדם על המסך הוא עולם ומלואו.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי פלסטיני מעזה, השוהה כיום בבריטניה, שם השלים תואר שני בתקשורת. הוא מחבר הספר "לשרוד את הג'נוסייד בעזה", שראה אור בספרדית. המאמר פורסם תחילה במגזין +972. מאנגלית: אמיר רותם