הצחוק המריר שלו עדיין נוגע בפצעינו. לזכרו של זיאד רחבאני

שלום למי שלא שתק מול כיעור. תמונתו של זיא א-רחבאני נישאת במהלך הלווייתו בביירות, לבנון, 28 ביולי 2025 (צילום: חוסיין מלא / AP)

בעודי מקליד את השורות האלה, שאלתי את עצמי מדוע אני כותב בעברית על זיאד א-רחבאני, המוזיקאי הלבנוני האגדי שהלך לעולמו בשבת בגיל 69, ולמי בכלל אני כותב. זיאד היה אמן אוניברסלי, אך יותר מכל ייזכר בזכות עמדותיו האנושיות והלאומיות, איש עקרונות נדיר. הוא התנגד בצורה נחרצת לכיבוש, כלומר לישראל, ואף על פי שהיה קומוניסט ממשפחה נוצרית – היה אחד התומכים המובהקים של ההתנגדות הלבנונית, כלומר האסלאמית, חזבאללה. אז למה לכתוב עליו בעברית? ולמי?

אנחנו חיים בעידן של מוות – או עידן המוות הערבי – שבו בני עמי נהרגים מדי יום, בעשרות ואף במאות. ובכל זאת, מותו של זיאד מטביע חותם אחר. לא ניתן להסתפק במאמר אחד עליו, ולא בשפה אחת בלבד. אני כותב עליו בעברית לא כדי להציג אותו למי שאינו מכיר, אלא כדי לומר: אומנות אמיתית אינה צריכה דרכון.

אני פלסטיני, בן הדור של שנות ה-80. נולדתי בתוך מצב לאומי מורכב, חייתי את האינתיפאדה, את אכזבות האביב הערבי ואת התחנות המדממות עד למלחמת ההשמדה בעזה. לכל אורך הדרך, פיירוז היתה לי תמיד בת לוויה נאמנה. לקח לי שנים ללמוד שמאחורי חלק ניכר מהשירים שלה עומד תמיד גם הוא: זיאד. נוכחותו היתה מוסתרת בלחן, בין השורות, בלחישה, אבל הוא היה שם, תמיד.

זיאד, בנם של פיירוז ושל עאסי א-רחבאני, לא המשיך בצורה אוטומטית את המסורת המוזיקלית של משפחתו, אלא מרד בה באלגנטיות. הוא סלל לעצמו דרך, עם קול משלו, שפה משלו, בעולמות המוזיקה, התיאטרון והמחשבה הפוליטית. זיאד לא היה רק אומן – הוא היה תופעה. שילוב של יצירה, כאב, אהבה, ייאוש, לעג חד ואמת.

מבחינה מוזיקלית, הוא היה ללא ספק גאון ויש הרואים בו מוזיקאי לא פחות חשוב מעבד אל-והאב או סייד דרוויש – אבל הוא הלך רחוק יותר. בגיל 17 הלחין את "سألوني الناس" ("שאלוני הבריות") לפיירוז, אימו, כשהאב היה חולה. ומאותו רגע והלאה החדשנות הפכה לשמו השני. שירים כמו " كيفك انت" ('מה המצב איתך?'), "سلملي عليه" ('מסור לו שלום ממני') ו-"انا عندي حنين" ('יש בי געגוע') לא היו רק שירים – הם היו שיחות אינטימיות בלשון הרחוב, ליריקה שמכירה מקרוב את היומיום.

הוא לא היה רק בנה של פיירוז, או מלחין וכותב של חלק מיצירותיה – אלא מי שעיצב לה פנים חדשות. הוא זה שגרם לה לחייך על הבמה, שהעניק לה את שפת האנשים והביא את קולה אליהם. מה שזיאד עשה זה להוריד את פיירוז ממעמד הסמל הקדוש ולהביא אותה אל החמימות האנושית של הרחוב. הוא לא הפחית מההדר שלה – הוא פשוט נתן לה לדבר בלשון העם, לא רק בלשון הדמיון.

אפילו במותו הצליח זיאד לקרב אלינו שוב את אימו, כשצפינו בה פוסעת באיטיות אל הכנסייה כדי להיפרד ממנו, יושבת בדממה מול הארון, ואחר כך נכנסת לאולם האבלים – לא כסמל, אלא כאֵם. פיירוז, שתמיד היתה גדולה מהחיים, הפכה באותו רגע לאדם שלם, גאה – אך כואבת. הקהל שנכח בהלוויה לא בא רק להיפרד מאומן – אלא ללוות לדרכו האחרונה בן של תקופה ולסגור עידן שלם.

יצירתו המוזיקלית של זיאד לא הוגבלה לאימו, פיירוז. הוא כתב והלחין גם לאחרים. ג'וזף סקר היה חבר לדרכו האמנותית, וזיאד אמר עליו: "אני נותן לו את השירים שאמא שלי לא יכולה לשיר". השניים גם שרו יחד בחלק מהשירים, כמו "אל-חאלה תעבנה", "עאישה וחדא בלאכ", ועוד. רחבאני כתב והלחין גם ללטיפה התוניסאית, לחאלד אל-הבר ולאחרים.

זיאד לא היה הצל של אף אחד. הוא בחר להיות בן הרחוב, לדבר את שפת האנשים, לכתוב את הכאב שלהם. הוא לא חיפש חיבוק ולא ביקש אהדה. בלבנון של הכסף והכוכבים, הוא היה יכול להיות עשיר – אבל הוא בחר בכנות. לכתוב את מה שהוא מרגיש, לא את מה שמבקשים ממנו. הוא היה יכול לחיות חיי עושר אילו רק החליט לזרום עם הגל, לשנות את סגנונו או לחייך לנסיכי הנפט, כמו רוב האומנים בעידן שלו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא נשאר זיאד. עד הסוף. גם כשהיה חולה. גם כשהתרחק. גם כשהתחיל להיעלם מהבמה – נוכחותו נותרה עוצמתית.

מותו השיב אותה לעם. הזמרת פיירוז בהלוויית בנה, זיאד א-רחבאני (צילום: בילאל חוסיין / AP)

בעבודתו בתיאטרון וברדיו ובשיריו, הוא חשף את החברה הערבית והלבנונית כפי שהיא: שבורה, עייפה, סרקסטית, מלאה תקוות מרוסקות. במחזה "بالنسبة لبكرا… شو؟" ("באשר למחר – מה?") הוא שאל שאלה שמהדהדת עד היום: מה נעשה מחר? איזה מחר בכלל יש לנו?

הוא הפך את הלשון הפשוטה לכלי שיכול לומר הכול: אהבה, מולדת, סרקזם, כאב, מהפכה. הוא העניק למילים הרגילות עומקים פיוטיים ומחשבתיים, ושיבץ אותן בהקשרים שגרמו לנו לצחוק ולבכות מכאב החיים. הוא לא כתב רק לזמנו – אלא גם לזמננו. הוא כתב לאלה שטרם נולדו, לאלה שיגלו אותו כשכבר לא יהיה. למי שישאלו שאלות – הוא ענה מראש. מבלי שהתכוון, הוא הכין אותנו לאכזבה שעתידה לבוא.

רצה הגורל שנפרד מהאיש ששר "אני לא כופר, אבל הרעב כופר", דווקא ברגע שבו כשני מיליון ערבים מורעבים נוכח שתיקת המנהיגים הערבים, הצבאות והשייח'ים, אותם אלה שאליהם כיוון זיאד את חציו האירוניים.

קולו של זיאד נדם, אך השתיקה שלו חזקה יותר מרעשם של רבים. הוא השאיר חלל שאי אפשר למלא, לא רק מפני שהיה גאון, אלא כי היה ישר בעידן של שקר, כן בעידן של זיוף, חופשי בעידן של שעבוד. הצחוק המריר שלו עדיין נוגע בפצעים שלנו. זיאד איננו, אך איננו מספידים אותו – אלא מאזינים לו, מחפשים אותו, ושואלים את השאלות שעדיין לא העזנו לשאול.

כפלסטיני, אינני רואה בו רק אומן לבנוני – אלא חלק מהתודעה הלאומית שלנו. הוא נצמד להתנגדות, לא כסיסמה אלא כבחירה מוסרית ואנושית. קולו נגד הכיבוש היה חד, עמדתו בנוגע לפלסטין היתה ברורה, והוא לא נכנע למשוואות של דיפלומטיה רכה. זיאד לא היה אקטיביסט מהסוג המודרני. הוא היה קומוניסט מהדור הישן – קפדן בהיגיון שלו, ספונטני בדבריו, אך עקבי בעמדותיו.

לא פעם, בראיונות, הוא היה צוחק פתאום, באמצע דיון פוליטי. מערבב בין דת, כלכלה, מוזיקה, האפיפיור והטכנולוגיה. לא כי היה מבולבל – אלא כי ראה את העולם כולו כגוש אחד שבתוכו מתערבבים אי-צדק, האומנות, וגם האמת.

הוא לא היסס לומר את דעתו על כולם – פוליטיקאים, אומנים, גם על הציבור עצמו, לא פעם בחריפות פוגענית. אבל הכנות שלו גרמה לנו לסלוח על התקיפות – כי זו לא היתה השפלה, אלא זעקה.

האם זיאד מת? אולי בגופו, אבל אנחנו שומעים אותו כל הזמן. בכעס שבקולנו, בצחוק מר, בשורה ממחזה, במשפט משיר ישן. הוא שואל אותנו שוב ושוב: "באשר למחר – מה?"

זיאד א-רחבאני לא היה רק מלחין. הוא היה שפה, דרך חשיבה, זיכרון קולקטיבי. הוא היה מצפון, מראה, קריאה לפעולה. היום, כשקולו נדם – אנחנו שומעים את ההד.

שלום לזיאד.

שלום למי שלא שתק מול כיעור.

למי שלא נכנע.

למי שהזהיר: "אין לנו מחר".

למי שצעק במקומנו.