הזיכרון ההיסטורי האיראני לא מאפשר את הסכם הכניעה שנתניהו רוצה

בשבוע שבו החברה הישראלית עמדה נדהמת מול שני מעשי רצח אכזריים שזעזעו את המדינה, ראש הממשלה שלנו היה עסוק בעיקר בקידום מסע הצלב ההזוי שלו נגד הסכם הגרעין בין המערב ובין איראן. הוא אמנם הגיע לביקור חטוף בבית החולים בו מאושפזים אמו ואחיו של עלי דוואבשה ז"ל, וגם שלח תנחומים למשפחת בנקי, אבל עושה רושם שגם השבוע, נתניהו היה עסוק בעיקר בטיפוס במעלה העץ שעליו הוא מתכוון לתלות את יחסינו עם ארה"ב. הניתוק של נתניהו ממציאות החיים כאן כבר מגיע למימדים מופרעים ממש: אנחנו עסוקים בלספור מתים, והוא עסוק "בחיים עצמם".

בשתי פניות שערורייתיות לחברי הקונגרס ולקהילה היהודית בארה"ב, המשיך נתניהו לנסות ולסכל את אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הנשיא אובמה, תוך התערבות גסה במערכת הפוליטית האמריקנית. האיש שעומד בראש מדינה שלא היתה צד להסכם ולא השתתף בדיונים שקדמו לו משוכנע שאפשר היה להשיג הסכם טוב יותר. נתניהו משוכנע שבמקום הסכם, המערב יכול היה להשיג כתב כניעה איראני.

> נאום ח'אמנהאי: המדיניות האמריקאית במזרח התיכון היא טעות קשה

בנימין נתניהו (צילום: אקטיבסטילס)

אבל לא רק שאיראן איננה גרמניה של ערב מלחמת העולם השניה, כפי שאוהב נתניהו לפמפם, היא גם לא גרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה, וגם לא זו של אחרי מלחמת העולם הראשונה. איראן לא הגיעה אל השיחות עם המערב אחרי תבוסה צבאית. הסכם לוזאן לא יכול היה להיות הסכם ורסאי.

למעשה, התודעה ההיסטורית שליוותה את הנושאים והנותנים האיראניים סביב שולחן המשא-ומתן סיפקה להם סיבות טובות מאוד לגלות חשדנות עמוקה כלפי המערב. האיראנים זוכרים לא רק את ההתערבות האנטי-דמוקרטית הבוטה של בריטניה ושל ארה"ב, שיזמו ומימנו ב-1953 את ההפיכה נגד מוצדק, ראש הממשלה הנבחר שביקש להלאים את הנפט האיראני ולהפקיע אותו מהשליטה הבריטית. הזיכרון ההיסטורי האיראני ארוך מזה. בכתבות ובמאמרי הפרשנות שנכתבו בחודשים האחרונים בפרסית על המשא-ומתן עם המעצמות הופיעה שוב ושוב הקריאה "לא להסכם טורקמנצ'אי שני".

במהלך שנות מלוכתו של פתח עלי שאה מהשושלת הקג'ארית (מלך בשנים 1797-1834), שנאלץ להתמודד הן עם קשיים כלכליים קשים מבית והן עם תוקפנות בריטית, פורטוגזית והולנדית באזור המפרץ הפרסי, איראן הוכרעה למעשה בחזית הצפונית ונאלצה לחתום בתנאים משפילים על שני הסכמים שהקנו לרוסיה זכויות מרחיקות לכת: הסכם גוֹלֶסטָאן (ינואר 1813), שהעביר את גאורגיה ומרבית הקווקז לשליטת רוסיה, והסכם טורקמנצ'אי (פברואר 1828), שהעביר לשליטת רוסיה את דרום הקווקז וכפה על איראן הסכמי סחר שהוכתבו על-ידי רוסיה, אותם נאלצה איראן לקבל כלשונם. כן כפה ההסכם ויתור איראני על כל זכויות השיט בים הכספי, ופיצוי כספי אסטרונומי שנאלצה איראן לשלם לרוסיה בגין הוצאות מלחמה.

> הלוואי שהדגל הישראלי היה מרגש אותי כמו הדגל האיראני

שר החוץ האיראני זריף, לצד שר החוץ האמריקאי קרי, סגן הנשיא האיראני וראש הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית, עלי סאלחי ומזכיר האנרגיה האמריקאי מוניץ במהלך שיחות הגרעין בלוזאן.

למדינה עם היסטוריה ארוכה יש גם זיכרון היסטורי ארוך טווח. האיראנים לא שכחו את מבצע אייג'קס, לא את הסכם גולסטאן וגם לא את הסכם טורקמנצ'אי. הם גם לא שכחו את תמיכת המערב בסדאם חוסיין, כאשר ביקש לנצל את הכאוס של אחרי המהפכה האסלאמית ב-80' ותקף את מדינתם. החשדנות העמוקה שמאפיינת את היחס האיראני כלפי המערב יש לה על מה להתבסס – האיראנים זוכרים היטב כיצד נוטה המערב לפעול כאשר הוא מייחס לאיראן חולשה.

חשוב להדגיש כי לא מדובר כאן בעמדה המוגבלת לתומכי המשטר האסלאמי בלבד, אלא בעמדה לאומית-עממית איראנית רחבה בהרבה. בהפגנות השמחה הספונטניות שפרצו ברחובות טהראן עם ההודעה על השגת ההסכם, נשאו רבים מהמשתתפים תמונות של מנהיג האופוזיציה העצור, מיר-חוסיין מוסווי. גם אנשי האופוזיציה האיראנית המתנגדים למשטר ואף נעצרו ונכלאו על ידו, לא היו תומכים בהסכם שהיה כרוך בהשפלתה של איראן ובכניעתה למערב.

בימים אלה נתניהו מקפיד להדגיש מעל כל במה כי בעניין ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן, הוא נהנה מתמיכתו המלאה של יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג. "בעניין הזה אין קואליציה ואין אופוזיציה", הוא אמר, כאילו שבעניינים אחרים, מהותיים בהרבה לחברה הישראלית, יש. בתמיכה הגורפת בהסכם לוזאן ובנושאים והנותנים האיראניים שידר העם האיראני מסר דומה: כשזה נוגע לכבודה הלאומי של איראן ולריבונותה מול המעצמות, גם באיראן אין קואליציה ואופוזיציה. ימי הסכמי גולסטאן וטורקמנצ'אי חלפו ללא שוב.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא