newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט "שמלת הכלה" הוא שיר הקינה והתקווה של העם הפלסטיני

סרטה התיעודי של מרווה ג'בארה טיבי מתעד את סיפור אהבתם של לובנא מנצרת ועבדאללה מהעיר דורה שליד חברון, אהבה שנלחמת על חייה משני צדי הגבול. זהו שיר הלל לניצחון הרוח על החומר, ועדות לכוחו של העם הפלסטיני לגבור על הניסיונות לפצלו

מאת:

"נהיית לי תל אביבי מדיי", הכריז אבא שלי באחת משיחות הטלפון הקבועות שלנו, הוא בפרידיס ואני בנווה שאנן בדרום תל אביב. "צריך לקחת אותך לשטיפה חביבי", הוא מוסיף, "יש חמאם טורקי מעולה בנאבלוס, אתה ואני חייבים ללכת לבדוק מה קורה שם". וכאחד שאינו נוטש את מורשת אביו, נעניתי ללא הינד עפעף לבקשתו של אבי שחגג את יום ההולדת ה-60 שלו לא מזמן. תאריך היעד לביקור בנאבלוס (שכם) נקבע לסוף ינואר האחרון, ובמקרה וללא תכנון יצא שזה היה היום שבו הושקה עסקת המאה ששקדו על הכנתה מיטב גאוני הדור.

זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה (צילום מסך מתוך "שמלת הכלה)

זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה (צילום מסך מתוך "שמלת הכלה)

כשהתקרבנו לנאבלוס, התחילו להופיע שלטי הביטחון האדומים שהציבה ישראל, עליהם כתוב באותיות קידוש לבנה כי חל איסור על ישראלים להיכנס לשטח A, ושהדבר מהווה עבירה פלילית. למרות האיסור, אבא שלי ואני החלטנו לקחת את הסיכון ולבצע את העבירה הפלילית של לאכול במסעדה, להתרחץ בחמאם טורקי ולזלול כּנאפה לקינוח.

בשבילי ובשביל כל ערבי אזרח ישראל, נסיעה לגדה היא דבר שבשגרה. אמנם יש מחסומים ויש פרוצדורה לא נעימה בלשון המעטה, אבל אין זה מונע מהערבים לנוע בכמויות אדירות לגדה המערבית, ולא רק בשביל קניות או הנאות אחרות; גם מוסדות הלימוד האקדמיים הפלסטיניים למשל, פותחים את שעריהם לבנות ובני החברה הערבית שמגיעים מישראל. לפני מספר ימים זכיתי להכיר את סיפורה של לובּנא עבּד אל האדי מנצרת, שלמדה באחת האוניברסיטאות בגדה, שם הכירה את בן זוגה עבּדאללה סוויטי. הזוג המאושר החליט להתחתן, אך בדרכם עמדה רק משוכה אחת: הכיבוש.

לובּנא ילידת נצרת, ועבּדאללה מהעיר דוּרה הקרובה לחברון, הבינו מההתחלה שאם הם רוצים להקים את התא המשפחתי הקטן שלהם, יהיה עליהם להתמודד עם לא מעט אתגרים ושאלות שמציאות המשטר הצבאי והכיבוש הישראלי מציבה בפניהם, בין אם זה "חוק האזרחות והכניסה לישראל", אותו חוק שקובע כי "שר הפנים לא יעניק לתושב של יהודה , שומרון או חבל עזה אזרחות, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל", ובין אם זה עצם העניין שעבדאללה אינו יכול להיכנס לישראל ללא היתר, ולפי הסרט, היתר זה נמנע ממנו. לסיפור של הזוג המאושר נקלעה הבמאית מָרווה ג'בארה טיבי, שבמקרה פגשה את האמא של הכלה בעיצומו של שבוע ההכנות לחתונה שתוכננה להתקיים משני צידי מתרס ההפרדה. ג'בארה-טיבי מחליטה לתעד את הסיפור בסרט תיעודי שהופק בתמיכת רשת אלג'זירה, שמעניקה בין היתר תמיכה ליצירה דוקומנטרית.

בסרט בן שעה, מלוות המצלמות את שתי המשפחות ומתעדות את רגעי השמחה סוחטי הדמעות של שתי משפחות חפצות חיים, האחת בנצרת והשנייה בדוּרה, הן מתעדות זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה; כל חטאם הוא שרק רצו לשמוח. הסרט "שמלת הכלה" (فستان العروس), זוכה פרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל תאגיד השידור והרדיו של תוניסיה, הוקרן השבוע ביפו בתיאטרון אל-סראיא, בנוכחותם של חלק מגיבורות וגיבורי הסיפור, לצד קהל רחב שהגיע כדי להביע את הערכתו לגבורה ולעשייה. הסרט מתעד סיפור אמיץ ולא זר לנו, הפלסטינים והפלסטיניות בארץ הזו, אך לראשונה הוא מתועד ומסופר בצורה שממחישה שלמרות הדיכוי, עוד לא נולד החוק ועוד לא נולדה העסקה שיוכלו לנצח את האהבה; מי שכן נולדה, היא בתם הראשונה של לובנא ועבדאללה, ג'ולאן קראו לה, כך הכריזה הסבתא הגאה אתמול בתום ההקרנה.

הסרט "שמלת הכלה" – فستان العروس, מציג תמונה חיה של ניצחון הרוח על החומר, ניצחון האהבה על המלט, על הגדרות ועל חוטי התיל. והוא הוכחה ניצחת לכך שלמרות שנים רבות של ניסיון הפרדת העם הפלסטיני ופיצולו, נראה כי הדבק העממי עודנו עומד איתן. אין הפלסטינית הגרה בחיפה שונה מהפלסטינית ילידת ג'נין, הן בנות אותו עם וימשיכו להיות כן, הן יחלקו את אותם הטקסים ואת אותם המנהגים ואת אותם החלומות. הן בנות אותו סיפור וחולקות את הכאב ואת השמחה, ולהן אותה תקווה קטנה בלב, שגם לבנות ובני העם הפלסטיני מגיע להיות בני חורין בארצם. אולי אם נפסיק לקבל עסקות מבחוץ, ואם נסתכל פנימה ואחד על השני, ונחפש את המשותף ולא את המפלג תוך הבנת הכאב, אולי כך נצליח יחד, ערבים ויהודים, להיות כולנו חופשיים בארצנו, בשוויון מלא, כבוד הדדי, חירות וצדק ללא משוא פנים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf