הנמלטים מעוררים שוב את התיאוריות המופרכות על ה"חגיגות" בכלא

בריחתם של ששת האסירים, ובהם זכריה זביידי, מכלא גלבוע בערב ראש השנה, התקבלה בסערה תקשורתית וציבורית גדולה. אפילו בקרב הציבור הישראלי נרשמה הערכה מסוימת לבורחים, ונפוצו ברכות שנה טובה שנושאות את דיוקנו של זביידי או את צילום פתח המנהרה.

סביר להניח שהאהדה שהפגינו ישראלים כלפי מי שנחשבים "מחבלים" נובעת בעיקר מהממד ההוליוודי של פרטי הבריחה – המנהרה, כשלי השב"ס והיציאה לחופשי. אך בציבור הפלסטיני האהדה היתה אמיתית ונרחבת, וכללה חגיגות ספונטניות וקריאות לעזור לנמלטים באוכל, מים ומסתור וחוסר נכונות לשתף פעולה עם ישראל בהסגרתם.

"הדרקון הביס את הצייד", נכתב בערבית, עברית ואנגלית על שלט עם תמונות האסירים הנמלטים שנתלה בבית לחם – בפרפרזה על שם תזת ה-MA של זביידי. "האסירים שלנו הם הקו האדום", הכריזו חמושים בטול כרם ובערים אחרות.

אם יש סוגייה שחוצה מגזרים ומאחדת את כל תושבי הגדה המערבית ועזה, הרי היא נושא האסירים. לפי הסטטיסטיקה, אחד מכל חמישה פלסטינים ישב בכלא הישראלי מאז 1948. אין משפחה פלסטינית שאין בה קרוב משפחה שנכלא בישראל. במציאות שבה כל ילד שיוצא להפגין בכפרו עלול למצוא את עצמו בכלא צבאי למשך חודשים ארוכים, האסירים זוכים למעמד מיוחד, והבורחים מאפשרים לרגע לדמיין "שחרור עצמי" של כל האסירים.

על כן, כפי שכתבה בעבר לילך בן דוד, המילה "מחבל" צריכה לצאת מהלקסיקון. עבור הפלסטינים, האסירים הנמלטים ואתם יתר 4,650 האסירים הכלואים בישראל נכון לעכשיו, הם ממש לא מחבלים, אלא אסירים פוליטיים ושבויי מלחמה. גם מי מהם שהרגו או תכננו פעולות שבהם נהרגו אזרחים ישראלים נחשבים לחלק מהמאבק נגד הכיבוש.

בתקשורת הישראלית נושא האסירים הפלסטינים עולה לסדר היום בשנים האחרונות בעיקר בשביתות רעב – כשהמחאה יוצאת מגבולות הכלא ומגיעה לרחובות ולמחסומים בגדה. לפעמים אנחנו שומעים כאן על עצורים מינהליים שובתי רעב שמגיעים לסף מוות, בעיקר בגלל חשש מ"הסלמה" ופחות מדאגה לשלומם.

אך בתקשורת הפלסטינית וברשתות החברתיות מדווחים כמעט מדי יום ביומו על מעצרים מהבתים, על אירועים בבתי משפט צבאיים, על מאבק לשחרור של שובתי רעב, אסירים חולים ונשים, ועל אסירים שסיימו לרצות את עונשם וחזרו לחיק משפחתם.

בכל כפר ועיר ניתן למצוא פוסטרים של הכלואים. ארגונים רבים כמו אדמיר ו-DCI (המתעד מעצרי ילדים) מדווחים על המעצרים והאסירים. האהדה לאסירים התבטאה גם בתמיכה פוליטית רחבה במרוואן ברגותי, הכלוא מ-2002, שאם היה מתמודד בבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית, שבוטלו בסופו של דבר, סביר להניח שהיה זוכה.

מצב הכלואים – מהגרועים בעולם המערבי

מאז האירועים, כמה עיתונאים בישראל מקדמים תיאוריות שכבר נופצו בעבר, לגבי חייהם של אסירים פלסטינים בכלא הישראלי. הראשונה היא שהאסירים הפלסטינים המוגדרים ביטחוניים נמצאים ב"כלא חמישה כוכבים", שהחיים בו הם "חגיגה" או "קייטנה", וכוללים טלוויזיה, לימודים אקדמיים (שבוטלו ב-2011), אוכל חופשי ושלל הטבות.

נראה שמי שמקדמים את התיאוריה הזאת לא ישבו יום אחד במעצר או במאסר, ואינם מבינים כלל את ההשלכות הנפשיות, הפיזיות והבריאותיות של כליאה מתמשכת. מצב הכלואים בישראל – גם הפליליים – הוא מהגרועים בעולם המערבי, כששטח המחיה שלהם הוא פחות מ-3 מ"ר לאסיר, כולל המיטה, השירותים והמקלחת, לעומת 8.8 מ"ר לאסיר במדינות מערביות.

אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה בנושא, ביוני 2017 קבע בית המשפט שתוך 9 חודשים על המדינה להבטיח לכל אסיר ועצור שטח מחיה של 3 מ"ר לא כולל שירותים ומקלחת, ותוך 18 חודשים צריך שטח המחיה הזה לגדול ל-4.5 מ"ר כולל שירותים ומקלחת. ההחלטה הזאת לא מומשה במלואה עד היום, ולמרות פסיקת בג"ץ רק 40% מהאסירים זוכים למרחב של 4.5 מ"ר. בנוסף, כלל האסירים בישראל נתונים לתנאי חום וקור קיצוניים.

מצבם של האסירים הפלסטינים שמוגדרים ביטחוניים גרוע מזה של האסירים הפליליים, וגם מזה של האסירים הביטחוניים היהודים. אין להם כלל גישה לטלפונים ציבוריים (מלבד פיילוט מוגבל שהחל ב-2019). ביקורים של קרובי משפחה מתואמים דרך הצלב האדום, מתקיימים פעם בחודש ומוגבלים רק לקרובים מדרגה ראשונה – שצריכים לקבל אישור של הרשויות בישראל (גם אישור כניסה לישראל וגם אישור כניסה לכלא, שיכולים להידחות על סמך מניעה ביטחונית או על ידי השב"כ).

בנוסף, אין להם אפשרות לבקש חופשות, חנינה או ביקורי התייחדות. קיצור שליש ממאסרם על ידי ועדה והא דבר נדיר מאוד. כל האסירים הביטחוניים כלואים באגפים שמורים, שבהם יכולת התנועה – לצאת מהתאים או לחצר – מוגבלת מאוד. גם מי מהם שזקוק לכך לא יכול לקבל טיפול סוציאלי או שיקומי בכלא, כפי שמקבלים אסירים פליליים.

בתקופת הקורונה הוחמרו עוד יותר ההגבלות המוטלות עליהם. ביקורים של קרובי משפחה ועורכי דין בוטלו לחלוטין, ומכיוון שאין להם גישה לטלפונים ציבוריים, הם נותרו מנותקים מהעולם. גם לאחר שההגבלות על אסירים פליליים בוטלו, הן המשיכו לחול במשך תקופה ארוכה על האסירים הפלסטינים.

וזאת בלי להזכיר אפילו את כלי המעצר המינהלי, שמופעל כמעט אך ורק כלפי פלסטינים – חלקם אסירים שמועברים לאחר ריצוי מאסר "רגיל" למעצר מינהלי, במקום שישחררו אותם. בנוסף, יש להזכיר כי לפי החוק הבינלאומי, למדינה כובשת אסור להחזיק אסירים מחוץ לשטח הכבוש, כפי שעושה ישראל במגוון בתי כלא, ובהם גלבוע, שנמצאים בתוך ישראל.

מאורגנים חברתית

התיאוריה השנייה שמקדמים בתקשורת הישראלית היא שהאסירים הביטחוניים שולטים בכלא, ושב"ס נותן להם הטבות שונות ומפחד להתעמת אתם כדי לשמור על "שקט תעשייתי". גם כאן, נראה שאותם עיתונאים מעולם לא דיברו עם אסיר פלסטיני, ואינם מודעים לשליטה הגדולה מאוד של מערכת הכליאה על חייו – מתי הוא ישן, מתי יאכל ואילו עונשים יקבל – שמגחיכה את הטענה הזאת.

עם זאת, לעומת קבוצת האסירים הפליליים, לאסירים הביטחוניים יש בכל זאת כוח מסוים מול המערכת, בזכות ההתארגנות שלהם לפי קבוצות פוליטיות. אסירים נכלאים לפי השיוך הארגוני שלהם, ולכל אגף יש דובר/ נציג מול רשויות הכלא, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. כוחם נובע מכך שכל פעולה שלהם או כלפיהם, כפי שראינו השבוע, עשויה להשפיע על המצב מחוץ לכלא, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה.

ההתארגנות הזאת של האסירים, שמקורה בשביתות בשנות ה-70 וה-80, הובילה לכמה הישגים – כמו האפשרות לדובר ואפשרות לבשל לעצמם מזון שנקנה בקנטינה בכספם בנוסף למזון שמספק שב"ס (שלפי עדויות אסירים, אינו מספיק כדי לשבוע).

בנושא הטלפונים הסלולרים מוברחים, ההגיון פשוט: כאשר הרשויות לא מאפשרות לאסירים הכלואים עשרות שנים להתשמש בטלפונים ציבוריים כדי לתקשר עם בני משפחתם, שחלקם מתקשים הגיע לביקורים בבית הכלא הרחוקים בדרום או מנועים מכך, ברור שתמצא דרך חלופית. פעמים רבות הטלפונים מוברחים על ידי אנשי שב"ס בעצמם, תמורת תשלום. גם לרשויות יש אינטרס בכך, גם כדי "להוריד את הלחץ" בבית הכלא, וגם כדי להאזין לשיחות.

גורם המכיר מקרוב את מצבם של האסירים הביטחוניים מציין כי שב"ס מורגל בטיפול באסירים פליליים, אך הרקע של האסירים הפלסטינים שונה – הם הגיעו לכלא מטעמים אידאולוגיים. גם אם הם מכונים על ידי ישראל "טרוריסטים", הם לא קבוצה בעייתית מבחינת עבירות משמעת. הם אינם תוקפים זה את זה, יש ביניהם פחות סכסוכים והם יותר מגובשים מבחינה חברתית.

מהסיבות האלה, אומר הגורם, קשה לרשויות הכלא "להיכנס" ביניהם, ולכן הם מצליחים ליצור קונצנזוס וכוח מול רשויות הכלא, בעיקר בעניין מאבקים לשיפור תנאי הכליאה. לדברי הגורם, "אין שום תנאים מפנקים. מדובר במאבק על תנאים בסיסיים. הם כלואים שנים ארוכות, ומכאן המאבק לקבל יותר ספרים, יותר תחנות טלוויזיה, דברים שיאפשרו להם להעביר את הימים בכלא".

לאחר הבריחה השבוע, רשויות הכלא החליטו לפזר את האסירים המשוייכים לג'יהאד האסלמי בין אגפים אחרים, אף שלא עלה חשד לשיתוף פעולה מצד אותם אסירים. הצעד נתפס בעיניהם כפגיעה בזכויותיהם, ולכן היתה תגובת נגד של סירוב לעבור ואף שריפת תאים. האירועים בבתי הכלא הובילו גם למחאה בגדה ובמזרח ירושלים.

התשובה של ישראל לבריחה כללה גם מעצרים שרירותיים של בני משפחה של הנמלטים, שכלל לא עלה חשד שהיו חלק מתהליך הבריחה, רק כדי להפעיל לחץ על הנמלטים. בנוסף, הצלב האדום הודיע למשפחות כלל האסירים הפלסטינים (גם כאלה שאינם משויכיים לג'יהאד האיסלאמי) על ביטול ביקורים עד סוף ספטמבר.