הגיע הזמן להעיף את המילה "מחבל" מהלקסיקון
מהמאבק הפמיניסטי ועד למאבק המזרחי, המלחמה על השפה הפכה לכלי מרכזי בחתירה לשינוי פוליטי. שפה מייצרת תודעה. ובתודעה הישראלית, התואר 'מחבל' שמור בלעדית לפלסטינים, גם כאשר האלימות המופעלת מהצד היהודי נגד ערבים חפים מפשע קטלנית לאין שיעור
פוליטיקלי קורקט. שתי מילים שכמעט תמיד נשמעות בליווי נחרת בוז עמוקה. למעשה, הבוז בחברה שלנו, אפילו בקרב "ליברלים", לרעיון של תקינות פוליטית, הוא כל כך עמוק עד שרוב האנשים בכלל לא יודעים בשביל מה ולמה הפך המאבק למען שפה תקינה פוליטית לכלי מרכזי בידי השמאל, אי שם בשנות השישים.
הרעיון הבסיסי הוא זה: שפה מייצרת תודעה. כאשר השפה שלנו מלאה במילים, ביטויים ודימויים גזעניים, מיזוגניים, הומופוביים, נכופוביים, וכו', ואנו משתמשים בשפה הזאת על בסיס יום-יומי כדי להבין ולתאר את העולם סביבנו. השפה הזאת הופכת לכלי שבעזרתו מושתלות בנו אידיאולוגיות גזעניות, סקסיסטיות וגו'.
המאבק על שפה תקינה פוליטית התחיל בתנועה הפמיניסטית של שנות ה-60 וה-70 בארה"ב, והוא התבסס על ההנחה שדרך שינוי השפה שבה אנחנו משתמשות, אנחנו יכולות ללמוד להבחין באידיאולוגיות הכוחניות והדכאניות ששולטות בחשיבה שלנו, וכך אנחנו יכולות גם להתחיל להתנגד אליהן ולייצר להן אלטרנטיבות (אין משמעות הדבר שניתן להסתפק בהימנעות בשימוש במילים מסוימות כדי לנצח את האידיאולוגיות ההרסניות האלה, אלא ששחרור השפה שלנו מהן הוא צעד ראשון והכרחי בדרך הזאת).
כך לדוגמא לימדו אותנו הפמיניסטיות שפניה לקבוצת נשים בתואר "בנות" היא בלתי תקינה פוליטית, מאחר שהיא מתייחס לנשים בוגרות כאל ילדות ובכך מקטינה אותן. במקום זאת, למדנו, יש לאמר "נשים" או "חברות", "גבירותי" וכו'.
באותה הצורה, הקהילה הלהט"בית עובדת כבר שנים כדי להוציא את המילים "הומו" ו"קוקסינל" מלקסיקון הקללות בבתי הספר ובתרבות בכלל, מתוך הבנה שאין שום דבר נחות בלהיות הומו או אשה טרנסית, ושהשימוש במילים האלה כקללות מקבע את היחס ללהט"בים כנחותים.
איך נראה ערס?
אולי המאבק הנרחב ביותר (ודאי אחד המוצדקים ביותר) למען שפה תקינה פוליטית בחברה הישראלית של ימינו הוא המאבק להפסקת השימוש בכינויים הגזעניים "ערס" ו"פרחה", שמות גנאי לגברים ונשים מזרחים ומזרחיות, שעדיין נפוצים במידה מפתיעה בשפת היום-יום ואפילו בטלוויזיה שלנו, בשנת 2016.
ובכל פעם שמזרחים מוחים על השימוש הגזעני במילים "ערס" ו"פרחה", תמיד יקום אשכנזי אחד ויטען ש"ערס" או "פרחה" הם לא מסמנים גזעיים-אתניים, כי אם מסמנים של התנהגות, ולראייה יצביע על כך שיש גם "ערסים רוסים", למשל.
אלא שדוגמת "הערסים הרוסים" מוכיחה יותר טוב מכל דבר אחר את הגזענות הטבועה בשימוש במילים האלה. לא רק שברור לכולם שמטרת המילים היא לסמן התנהגויות שנחשבות סטראוטיפיות למזרחים (ובמיוחד מזרחים ממעמדות מוחלשים), אלא שברירת המחדל היא שכשאומרים "ערס", מתכוונים למזרחי. אף אחד לא צריך להגיד "ערס מזרחי", כי זו חזרה שלא לצורך. אם אתה מתכוון להשוות מישהו שאינו מזרחי ל"ערס", רק אז תצטרך לציין את מוצאו במיוחד, דהיינו "ערס רוסי".
מילה נרדפת לערבי
מה שמביא אותי למילה שהיא לעניות דעתי המגעילה, הגזענית והבלתי תקינה ביותר מבחינה פוליטית בשפה העברית של ימינו, והיא המילה "מחבל".
ראשית, "מחבל" תמיד מתייחס לאדם ערבי-פלסטיני. המילה נועדה לייחד לרעה התנהגויות של פלסטינים, שאם יהודים היו נוהגים אותן, הם כמעט לעולם לא היו נחשבים ל"מחבלים".
כך למשל, פלסטיני מעזה שיורה רקטה, ולו מאולתרת בייצור ביתי עם יכולות כיוון אפסיות וראש נפץ קטן, נקרא בפינו "מחבל". אבל יהודי, אם ירה פגז או פצצה ממטוס, טנק או כלי שיט, ואפילו אם הפצצה היא בעלת כוח הרס עצום או שהיא מהווה נשק בלתי קונבנציונלי (כגון פצצות זרחן ומצרר), אותו יהודי שיורה על עזה לעולם לא יקרא "מחבל".
שנית, במקרים המעטים שבהם התקשורת והפוליטיקאים משתמשים במילה "מחבל" כדי להתייחס ליהודים, כלומר כשמדובר באנשי ימין קיצוני יהודים שמבצעים נגד פלסטינים פעולות טרור שאינן מאושרות באופן רשמי על ידי המטכ"ל, הם תמיד יציינו שמדובר ב"מחבלים יהודים". שוב, הצירוף "מחבלים ערבים" הוא חזרה שלא לצורך, ההנחה היא שאלא אם כן צויין אחרת במפורש, "מחבל" הוא תמיד ערבי.
ושלישית, וזה אולי הדבר החשוב ביותר, השימוש הגזעני במילה "מחבל" מורחב כל הזמן על ידי השפה של הימין הישראלי, כך שכיום כבר נהוג מאוד לשמוע את הכינוי הדוחה הזה מוצמד בין השאר לחברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) ולחבר הכנסת אחמד טיבי (תע"ל). ובכלל, שיטוט מהיר ברחבי הפייסבוק יראה שכמעט אין אפשרות לפלסטיני בימינו להביע מחאה על הכיבוש והרצחנות של ממשלת ישראל כלפי פלסטינים, מבלי לספוג את הכינוי המכוער הזה.
וכאשר הסיסמא "מוות למחבלים" הופכת לכמעט קונצנזוס בפוליטיקה הישראלית, ההרחבה המתמדת של גבולות השימוש בכינוי הזה הופכת למסוכנת יותר ויותר, וכבר קשה להבחין בין הסיסמא הזאת לבין "מוות לערבים", פרט אולי לסיפא קטנה שלפיה יש לחוס על ערבים בודדים, בתנאי שהם מלקקים לנו את התחת מבוקר ועד ערב.
> לא לניצול הציני של הפיגועים להשתקת השמאל
הלקסיקון החלופי
בשלב הזה אתם בטח שואלים: "רגע, אם אסור יותר להגיד 'מחבלים', אז מה אנחנו כן אמורים להגיד?!".
טוב ששאלתם. התשובה טמונה בהקשר, שהרי הבעיה במילה "מחבל" היא ההאחדה שהיא עושה לכלל ההתנהגויות של פלסטינים שישראלים לא אוהבים. לכן התשובה תלויה במיהו הפלסטיני ומה הוא עשה.
אם, למשל, מדובר בחברת כנסת או חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית שלא מוצאת חן בעיניכם, המילה התקינה פוליטית היא "חברת הכנסת" או "חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית", בהתאמה.
אם מדובר בפלסטיני שביצע פעולה אלימה נגד חיילים או שוטרים העסוקים במשימות הכיבוש, ראוי לומר "לוחם גרילה" או לחלופין "חמוש".
אם מדובר באדם שביצע פעולת טרור נגד אזרחים ישראלים, כדוגמת מתקפת טרור באמצעות דקירה, דריסה או פיצוץ עצמי, אז המילה שאתם מחפשים היא "טרוריסט".
זכרו: משמעות המילה "טרוריסט" היא "אדם המבצע פעולות אלימות נגד אזרחים חפים מפשע לשם השגת מטרותיו הפוליטיות". לכן, אדם שפוגע רק בחיילים ושוטרים, איננו טרוריסט. כמו כן, שימוש לא-גזעני במילה "טרוריסט" מחייב אותנו להשתמש בה גם לתיאור פעולות מקבילות מצד מי שאינם ערבים-פלסטינים. כך, למשל, ההתעקשות של ראש הממשלה לזרוע הרס וחורבן אדירי מימדים בעזה כולה תוך פגיעה מכוונת באזרחים, על מנת להביא את חמאס להיכנע, במהלך הטבח המתמשך בעזה בקיץ 2014, ההתעקשות הזאת הופכת את ראש הממשלה שלנו לטרוריסט, ואת הצבא הישראלי לארגון הטרור הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון.
גם בימינו, ועל אף הבוז הרב, לתקינות הפוליטית עדיין יש מקום חשוב מאוד בארגז הכלים של השמאל הפוליטי. הגיע הזמן שנעיף את המילה "מחבל" מהלקסיקון שלנו, ושנדרוש מהתקשורת הישראלית להפסיק להשתמש בה. ובכל מקרה, אין שום סיבה שנמשיך להשתמש במילה הזאת, ולהפוך את מלאכת התעמולה וההסתה של הימין הקיצוני הגזעני לקלה עוד יותר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן