המחאה לא מנעה את החרבת עזה, הסירוב לא התממש

עמדו בפני משימה בלתי אפשרית מול ממשלה שאינה סופרת את אזרחיה. מפגינים למען שחרור החטופים וסיום המלחמה, מול בית ראש הממשלה בירושלים, ב-13 בספטמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הפלישה הקרקעית לעזה, שהחלה היום (שלישי) לאחר לילה של הפצצות אינטנסיביות ושנתיים של קמפיין השמדה, מסמנת לא רק שלראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא אכפת מדבר – לא מהחטופים, לא מאזהרות הצבא, לא מהלחץ הבינלאומי וגם לא מההשלכות (אם יהיו כאלה) על ישראל. הכיבוש הקרקעי – ה"שלב המכריע" על פי נתניהו – מציג למרבה הצער גם את כישלון המחאה ואת היעדרה של תנועת סירוב המונית נגד השלב הסופי בטיהור האתני של עזה.

אף שבשנתיים האחרונות, ובמיוחד בשבועות האחרונים, יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות, המחאה לא הצליחה עד כה לעצור את מכונת ההרג ולאלץ את הממשלה להסכים לעסקה. גם אינספור סקרים שמראים שרוב הישראלים תומכים בעסקה כזו לא השפיעו. משפחות החטופים, תומכיהם וכל מי שהתנגד למלחמה עמדו בפני משימה בלתי אפשרית, בכלים שהיו ברשותם – התנגדות אזרחית לא אלימה – מול ממשלה שאינה סופרת את אזרחיה, אינה סופרת את ההתנגדות שלהם ואת חייהם.

זה אתגר אכזרי במיוחד, לנסות להשפיע או לפחות להשיג קשב ממי שאינם רוצים לשמוע, ואף גרוע מכך, ממי שהחליטו על סדרת מהלכים – מניסיון ההתנקשות בקטר ועד לכיבוש עזה – שתחסל את האפשרות לכל עסקה בעתיד הנראה לעין.

לפני כשנה, משפחות החטופים סימנו את הבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב כמה שישנה את התמונה. בדיעבד, התברר שזו היתה תקוות שווא. כיום נראה שגם אם טראמפ היה מתייצב מול המצלמות ומאשים את נתניהו בסיכול העסקה (כפי שעשה בשיחות פרטיות), זה לא היה עוצר בעדו.

במהלך השנתיים האחרונות המחאה הצליחה אומנם ליצור פעמיים מומנטום לעסקה ולאלץ את הממשלה להסכים להפסקות אש. אך הרצון ל"מלחמת נצח" היה חזק מכך. בסופו של יום, לא היה מדובר רק בהישרדות פוליטית, חשש מבחירות או מה"שותפים הקיצוניים", וגם לא בניסיון להעלים את מחדלי 7 באוקטובר, אלא בהחלטה מודעת ללכת על ההשמדה כמדיניות, כמורשת, כאופציה היחידה.

המפגינים ניסו כמעט הכל – מהפגנות מנומסות, תפילות ופגישות עם כל מי שהסכים לקבל אותם בארץ ובעולם, ועד למחאה ישירה של שריפת צמיגים באיילון, צעדות לגבול עם עזה ושיבוש הפעילות במדינה. הם התמודדו עם אלימות מצד המשטרה וחלקים מהציבור ומול הסתה פרועה – כמו למשל זו שפרצה אחרי הצתת פחי אשפה שהובילה לשריפת רכב, ועוררה בימין סערה שעלתה על הסערה אצלם ביחס להרג חטופים בשבי. מכיוון שהמפגינים בישראל עקרונית אינם נוקטים פעולות שעלולות להיתפס כאלימות או לא חוקיות במובהק, ארגז הכלים שלהם מול ממשלה אטומה התרוקן ככל שעבר הזמן.

מול חוסר האונים הזה, תנועת סרבנות המונית היתה יכולה להטות את הכף. בצבא כבר הבינו שמילואימניקים רבים לא יגיעו לסבב נוסף בעזה – רובם לא בסירוב מוצהר אלא בתירוצים שונים – ולכן מסתמכים בעיקר על כוחות סדירים, ואת המילואימניקים שולחים להחליף אותם בגדה המערבית ובצפון. סירוב מוצהר והמוני היה יכול לשבור משוואה זו.

מספר זעום של צעירים וצעירות אמיצים. הפגנת תמיכה בסרבנית יונה רוזמן מחוץ ללשכת הגיוס בחיפה, ב-17 באוגוסט 2025 (צילום: אורן זיו)

בחודש שעבר ישבו בכלא שבעה צעירים וצעירות אמיצים שסירבו לשירות חובה, מספר שיא בשנים האחרונות, אך עדיין מספר זעום. בקרב חיילי מילואים, מאות הכריזו על סירוב. בארגון "יש גבול" שמלווה סרבנים אמרו שהם מקבלים יותר פניות מחיילים מאשר אי פעם. הצבא בחר לכלוא רק בודדים, ואת היתר לא זימן או בחר לא לשפוט, כדי לצמצם את השפעת התופעה.

בהפגנות ההמוניות של משפחות החטופים נשמעו לא פעם קריאות לסרב או לא לשרת, כולל של בכירים לשעבר בצבא, אך הקריאות לא תורגמו להפסקה המונית של ההתנדבות – כפי שראינו במחאה נגד ההפיכה המשטרתית, או אפילו לשיח קונקרטי שמאיים על השלטון. אולי בגלל ההסתה שהופנתה נגד הקוראים לסירוב ב-2023, שלפי תיאוריות קונספירציה שמקדמים בימין תרמו לטבח ב-7 באוקטובר; אולי בגלל הנאמנות לצבא, שנמצאת מעל הכול, והתפיסה שהוא עדיין המעוז האחרון שמאחד את כולם – כפי שכתב למשל עיתונאי שחזר למילואים לסבב חמישי, שדיבר על מחויבות לצוות ועל כך ש"אין לנו ברירה אחרת".

אנשים רבים, שאינם דווקא אנשי ה"התנחלות בעזה", מתייצבים לצבא בגלל מחויבות לחברים, שמסתברת כחזקה יותר מכל היגיון או רצון לקדש את החיים, חיי פלסטינים ואפילו חיי החטופים שיוקרבו. חיילי מילואים שסירבו סיפרו לי בשנה וחצי האחרונות כי קיבלו את ההחלטה לאחר שהבינו שהמלחמה מסכנת את החטופים והפכה למלחמת נקמה בפלסטינים – שני דברים שכל מי שמשרת בעזה יכול להבחין בהם בקלות. למרות זאת, רק מעטים בחרו לפעול פומבית בעניין.

כך או כך, התוצאה הרסנית. למרות אזהרות הרמטכ"ל ובכירים בצבא לגבי המבצע הקרקעי בעיר עזה – הסכנה לחטופים, חוסר הבסיס המשפטי (אפילו בסטנדרטים הישראליים שכמעט אינם קיימים) של הגירוש ההמוני מצפון הרצועה לדרומה – איש מהם לא אמר "די". להפך, בצבא ציינו כי ההישג הנדרש הוא "השמדת תשתיות חמאס עד למיטוטו של הארגון". מניסיון העבר, "תשתיות חמאס" בהקשר הזה הן כל בניין, מבנה או ערימת בלוקים, ו"השמדה" היא השמדה כוללת של כל אפשרות לחיים באזור. כמובן שהמשימה שהוגדרה כאן אינה אפשרית, כשבצבא מציינים בעצמם, באותה נשימה, כי כוחות חמאס בעיר כוללים "צעירים בני 14–16 שאומנו בתקופה האחרונה לבצע פעולות גרילה". זה מבטיח כבר עכשיו שגם אחרי הפעולה הזאת, יגיעו עוד "מבצעים" ו"סבבים".

נתניהו ושר הביטחון, ישראל כ"ץ, במהלך קלאסי עבורם, הודיעו על כיבוש עזה לפני כמה שבועות, הודעה שעוררה הדים בישראל ובעולם. לאחר מכן, החלו הפצצות ראווה של בניינים, שכולם הוגדרו "תשתיות חמאס" בלי בדל של הוכחה. וכעת, הם מתחילים בפעולה קרקעית, שלפי הצבא תתבצע "באופן מדורג", כך ש"אם הדרג המדיני יחליט לעצור לטובת הסכם – הדבר יתאפשר". אולי הם מקווים שמישהו יעצור אותם. ספק אם זה יקרה, כל עוד זה תלוי רק בממשלה.

למרות כל "הוראות הפינוי", כיבוש העיר עזה לא ייצא לפועל בלי הרג המוני. בניגוד לרפיח שתושביה יצאו ממנה לפני תחילת ההרס, בעת תחילת הפלישה הקרקעית לעזה עדיין נמצאים בה מאות אלפי אנשים. בשנתיים האחרונות ראינו בשידור חי, ברשתות החברתיות ובדיווחי עיתונאים עזתים שעובדים בתנאים שלא יאומנו, מעשי טבח ופשעים. בשלב הזה, לא ברור מה יכול לעצור את הזוועה, שעלולה להתעצם מעבר למה שהתרחש עד כה.