הפצ"רית לא עברה מהפך, היא רק חוששת לעתידה

העניקה הכשר להחרבתה השיטתית של רצועת עזה במשך קרוב לשנתיים. הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, ב-1 באוקטובר 2024 (צילום: אורן בן חקון / פול)

הדיווח שפקודת הרמטכ"ל אייל זמיר לפינוי כל אוכלוסיית עזה התקבלה בניגוד לעמדת הפרקליטה הצבאית הראשית (פצ"רית), האלופה יפעת תומר-ירושלמי, מחייב הסבר. מדוע אחרי קרוב לשנתיים של מלחמה שהפכה לג'נוסייד, מצאה הפרקליטה לפתע לנכון להתריע שתוכניות הצבא אינן עולות עם הדין הבינלאומי?

בכתבה ב"הארץ" מ-10 בספטמבר נמסר שהפצ"רית – הגורם המשפטי הבכיר בצבא שאחראי על פרשנות הדין הבינלאומי ועמידה בתנאיו – התריעה בפני הרמטכ"ל שתוכניתו לפינוי אוכלוסיית העיר עזה (שמנתה ערב תחילת הפינוי 1.2 מיליון פלסטינים, קרוב למחציתם פליטים ממקומות אחרים ברצועה) אינה חוקית. כלומר היא הבהירה לרמטכ"ל שהוראתו מפרה את הדין ההומניטרי, ודרשה להמתין עם הוראת הפינוי עד שצה"ל יוכל להבטיח את התנאים הדרושים לקליטת הפליטים.

על אף עמדתה החד-משמעית של תומר-ירושלמי, כינס הרמטכ"ל ישיבה עם אלוף פיקוד הדרום יניב עשור, ומתאם הפעולות בשטחים רסאן עליאן, שבה הוחלט להורות לתושבי העיר על פינוים דרומה, וזאת אף על פי שהתנאים ההומניטריים אינם מספקים. הפרקליטה לא נכחה בישיבה, וכידוע, תוך זמן קצר ניתנו הוראות הפינוי והצבא החל ליישמו בשטח באמצעים מגוונים: מהטלת פלאיירים מהאוויר ועד הפצצת מבנים מרכזיים בלב ריכוזי אוכלוסייה.

>> אני בעיר עזה, התיק שלי ארוז, אבל אני מסרב לעזוב את ביתי

לפי הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, המחלוקת בין הפצ"רית מצד אחד לרמטכ"ל ומפקדים אחרים מצד שני, נגעה למצב ההומניטרי הקיים באזורים בדרום הרצועה, שאליהם צה"ל הורה לתושבי עזה להתפנות. תומר-ירושלמי, כך נמסר, לא השתכנעה מהתיאור שהוצג לה לפיו מצב התשתיות והסיוע במקומות שאמורים לקלוט את הפליטים עומדים בדרישות הדין הבינלאומי. בכתבה צוטט גורם שידע לציין שהצבא הציג לפצ"רית תיאור לא נכון של המצב ההומניטרי ברצועה. לדבריו, הם "המציאו מציאות שלא קיימת, בלי שום עבודה רצינית, כשלכולם ברור שזה לא המצב ולא ניתן להתחיל את פינוי האוכלוסייה" (הדגשות המחברים). בהמשך נתעכב על משפט יוצא דופן זה.

עוד נמסר שאף שהרמטכ"ל הורה להציג לפרקליטה מסמך המפרט את ההכנות של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) בנוגע לקליטת הפליטים בדרום הרצועה, מסמך שכזה לא הופץ. הפצ"רית טענה שלא הוצגו לפניה בדיונים המקדימים מסמכים "מעמיקים", וחזרה והבהירה מפורשות שללא היערכות מקדימה, לא ניתן יהיה "להתמודד עם הטענות הצפויות" בנוגע לחוקיות המהלך.

לאחר הדיון המוזכר שהתקיים בהיעדרה ומתן פקודת הפינוי, הפצ"רית המשיכה לטעון שהפרשנות המשפטית שהציגה בנוגע להכנות שיש לנקוט לפני הזזת האוכלוסייה עודנה תקפה, ויש לדחות את הודעת הפינוי. קובוביץ כתב ש"היא הדגישה שוב כי טענות אלו [של גופים שונים על המצב ההומניטרי ברצועה] מחייבות התייחסות, לשם המשך מתן הלגיטימציה ללחימה ברצועה ולשם הגנה על בכירים בצה"ל מפני צעדים משפטיים שעשויים להפעיל נגדם בבתי דין בינלאומיים".

מה שונה דין העיר עזה מדין רפיח?

ראוי לחזור ולציין את הפליאה אל מול ההכשר שהפצ"רית העניקה להחרבתה השיטתית של רצועת עזה במשך קרוב לשנתיים. הפצ"רית נמנעה באופן שיטתי וכמעט חסר הבחנה מבדיקת פעולות צה"ל – הרשמיות והלא-רשמיות – שהתרחשו ברצועה (וגם בגדה המערבית), והלכה למעשה נתנה הכשר לאלפי ועשרות אלפי פעולות שהן בגדר פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

די פה אם נציין את קמפיין ההפצצות האסטרטגיות בשבועות הראשונים למלחמה, ההרג השיטתי של עובדי ארגוני סיוע וארגוני הבריאות במשך חודשים ארוכים, ההרס השיטתי והמאורגן של מערכת הבריאות ברצועה, וכן ההרעבה של תושבי הרצועה, שבוצעה באופן בוטה ומפורש, במהלך החודשים האחרונים. הדוגמאות רבות מספור ודווחו בבמה זו בהרחבה.

>> "ישראל לא הרעיבה את עזה בטעות, היא ידעה מה היא עושה"

בהתאם לכך, נקל להבין מדוע קובוביץ מציין שגורמים בצבא התפלאו על עמדתה החדשה של הפרקליטה. הרי מה שונה דין הערים ח'אן יונס או רפיח שאת הריסתן וגירוש תושביהן אישרה הפצ"רית, מהעיר עזה שעתידה צפוי להיות דומה?

למעשה, בכיר בצבא מתח ביקורת על החלטתה של תומר-ירושלמי, וטען "כי מתחילת המלחמה הפצ"רית לא עשתה דבר כדי למנוע ירי חסר הבחנה באזרחים, ולא פתחה בחקירה במקרים חמורים כמו הרג עובדי הסיוע ברפיח או הפגזות של בתי חולים". דברים אלו מלמדים שאין מחלוקת מהותית בין מבקרים מבחוץ לבין בכירים בצה"ל על כך שלפחות עד כה, הפצר"ית הכשירה משפטית את המעשים שנעשו – הן בשלב המלחמה, הן בשלב ההשמדה. נזכיר שפניות של משפטנים בכירים – באקדמיה ומחוצה לה – שנעשו לפרקליטות הצבאית לאורך השנה האחרונה לא זכו להתייחסות רציניות, ולרוב נותרו ללא למענה.

כמובן שתומר-ירושלמי אינה ניצבת בזירה המשפטית לבדה בתמיכתה באופן הלחימה הרצחני ברצועה. המשנה ליועצת המשפטית לממשלה למשפט בינלאומי, גיל-עד נועם, וכמובן, היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה – מעורבים עד צוואר בהכשרת הפעילות הצבאית ומתן לגיטימציה לקיומה. שלושת האחרונים, נדגיש, אמונים על כך שישראל תעמוד בכללי המשפט הבינלאומי.

על מנת להבין את חילוקי הדעות בצמרת צה"ל ואת "שינוי העמדות" או "המהפך" של הפצ"רית, אנו מציעים לחזור למאמר שפרסמנו כאן לפני כשלושה שבועות, ובו טענו שההדלפות לתקשורת על עימותים סוערים בין מפקד פיקוד הדרום למפקד חיל האוויר בנוגע לאופן הפעלת כוח האש ברצועה (ותוצאותיו הקטלניות בחיי פלסטינים) הם חלק ממהלך של בניית אליבי מצד המפקדים הבכירים בצבא המבקשים להתרחק מתוצאות מעשיהם – הג'נוסייד בעזה.

אין צורך לחזור פה על כל מה שכתבנו שם, אך נציין נקודה מרכזית אחת: טענו במאמר שהצורך של מפקדים בכירים – שהפציע לפתע – במסמכים כתובים, בעדויות מתועדות ובפרסומים פומביים על דרישה לריסון האש מלמדים לא רק על התמוטטות האסטרטגיה הישראלית הפומבית ששווקה לישראלים ולעולם ("ניצחון מוחלט", "חיסול חמאס", החזרת החטופים וכדומה), אלא גם על הכרה של הקצונה הבכירה בצורך הפרטיקולרי והאישי שלהם לגבש "קווי הגנה לקראת חקירות עתידיות – אם פנימיות ואם בינלאומיות".

נראה שאנו עדים לדבר דומה גם הפעם: גורמים בסביבת הפצ"רית מדליפים לתקשורת מחלוקת-לכאורה, המבקשת לסייע לאותם משפטנים שהכשירו פשעים לאורך חודשים ארוכים "להתנקות" ממעשיהם עד כה – ולזכות למעמד של מגינים אמיצים על המוסר של צה"ל (ובהתאם, לחפים מפשע בעיני עצמם וסביבתם). הרי, הללו יטענו, התרענו שכיבוש העיר עזה אינו חוקי, אך ידינו היו כבולות.

מנגנון "קריצת העין"

במאמר של אור בסוק שפורסם לפני ימים אחדים ב"הארץ", מובאים דברים שאמר קצין מודיעין במילואים בדרגת סרן, ששירת באחת האוגדות הפועלות ברצועה. הקצין סיפר שלאחר שהתריע בפני מפקדו שיישום פקודה מסוימת יצר אי-חוקיות ברורה בעליל, הפנה אותו האחרון – יותר נכון, גלגל אותו – לקצינים מהפרקליטות הצבאית שליוו את האוגדה והיו אחראים על ההיבטים המשפטיים של פעילות הכוחות בשטח. הנציג הבכיר של הפרקליטות באוגדה, קצין בדרגת סגן אלוף, הבהיר לו ללא כחל וסרק שהוא "אחראי רק על חוקיות הפקודות הכתובות(!)".

מה משמעות דבריו של הקצין-משפטן? ובכן, אם הוא אחראי, כדבריו, רק על הפקודה הכתובה, אז דה-פקטו הוא אינו אחראי על הפקודה הלא כתובה. לשון אחר, הפקודה שנמסרת בעל פה אינה נופלת בתחומי אחריותו. זו אמירה יוצאת דופן מבחינה מקצועית ומשפטית, אך גם מבחינה פוליטית וחברתית. מעבר לעמדה המשפטית הנלוזה הזו, ניכר שזהו אחד המנגנונים המאפשרים את החרבת הרצועה והרג אוכלוסייתה.

מחברי המאמר שמעו מלוחמים וקצינים רבים שהפקודות ניתנו להם תמיד בעל פה (וכן שהם לא נתקלו בקציני חטיבת הדין הבינלאומי במהלך שירותם במלחמה). בסוק העלה תהיות מעניינות לגבי הסיפור של הסרן ו"משמעות האישורים המשפטיים הניתנים לפעולות מלחמתיות". למשל, האם הן רק חותמת חוקית, שנועדה לאפשר לצה"ל לטעון שהכוחות הלוחמים מלווים בייעץ משפטי צמוד "ולוחמיו יוכלו להרגיש שפעולותיהם זוכות לגיבוי משפטי, בלי שהייעוץ נועד להשפיע בפועל?"

הפקודות ניתנו תמיד בעל פה. חיילים בבית לאהיא, צפון רצועת עזה, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

אלו שאלות מעניינות וחשובות, והתשובות עליהן צריכות להיות ברורות לקוראים: הפקודה הכתובה הניתנת לכוחות בשטח היא לרוב כללית, ומשאירה בכוונת מכוון פתח לפרשנות נרחבת מצד הכוחות הלוחמים לגבי הפעלת כוח האש. הפתח הפרשני יוצר את מנגנון "קריצת העין" (שהזכרנו במאמר נוסף שפורסם בבמה זו), המאפשר לדרגים הפיקודיים השונים להוציא לפועל פקודות לא חוקיות, ללא שאלו נכתבו או אפילו נאמרו במפורש.

מנגנון "קריצת העין" מהווה חלק אינטגרלי מהמכניזם של עירוב קבוצות הולכות וגדלות בחברה הישראלית בשותפות הפוליטית בפשעים המצטברים ברצועת עזה ובמשרדים ממוזגים בכנסת בירושלים, בקריה בתל אביב ועוד.

מנגנון זה, העומד מאחורי פשעים רבים מספור שבוצעו ברצועה לאורך השנתיים האחרונות, מסייע למקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית ובצבא להגן על עצמם בעתיד, כלומר זהו אליבי. בהמשך ובמקביל, הכוחות הלוחמים בשטח מבינים את "רוח המפקד" הנמסרת בצורות שונות, ובכל מקרה לא בכתב, המורה להם על הפיכת עזה ל"עיי חורבות" ושיטוחה כליל, ופועלים כפי שמצפים מהם הממונים עליהם. נחזור ונדגיש שהדבר שמצופה מהם – הפעלת כוח אש שאינו עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי – אינו נמסר בכתב, אלא בעל פה. לכן, לפי קצין הפרקליטות הצבאית הנזכר לעיל, הוא כלל אינו נופל תחת סמכותו והוא אינו עוסק בו.

זהו מעין "ואקום משפטי" – יציר פוליטי-משפטי שהונדס על ידי מערכת ביורוקרטית ומקבלי ההחלטות – שמאפשר למעשים מבחילים ביותר לצאת לפועל. הקצונה הבכירה אינה אשמה מכיוון שלא נתנה הוראות לא חוקיות; המשפטנים לא מנעו פעילות עבריינית, מכיוון שהם עוסקים רק במה שכתוב – והפקודה הכתובה היא סטרילית. אבל ברור שאין דבר כזה "ואקום משפטי". יש אינספור תודעות של יחידים רבים המאפשרות להשמדה להימשך, על ידי כך שהמבצעים מספקים לעצמם רציונליזציות והסברים למעשיהם.

איננו עוסקים פה באופן שבו מסבירים לעצמם אנשי מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית (שהתרחבה לכדי חטיבה בזמן המלחמה) עמדה זו, אלא מסתפקים בציון העובדה שמדובר בעמדה קרימינלית, לבטח מבחינה חברתית.

עמדה זו ומנגנון "קריצת העין" שהיא חושפת מזכירים את אופן פעולת הפשע מאורגן. שם, כידוע, נדיר לקרוא או לשמוע את הוראתו המפורשת של "הדון" לחסל אדם זה או אחר. במקום זה מועברת מפה לאוזן ההנחיה "לטפל", "להעלים את הבעיה" וכדומה, באופן המאפשר לאיש המאפיה הבכיר להסתתר מאחורי חפותו הפורמלית, בעוד החיילים בשטח מבצעים את פקודותיו (והם גם אלו שעלולים לשלם מחיר על כך).

בספרה על פעילות המאפיה כתבה על כך דבורה פוצ'יו-דן: "בשל האיסור על השארת עקבות כתובים על פעילותה, המאפיה היא דוגמה ל'חברות ללא כתיבה'. קוד הכבוד מהווה חלק מצורת הביטוי הוורבלית בחברה". דברים אלה תקפים גם לגבי האופי המיליציוני של חלקים מהצבא הישראלי כיום.

יש לציין, שכמו שקורה לעיתים בארגוני פשע, שמפריזים בפעולתם ומפרים את היחסים הלא רשמיים עם השלטון והמערכת הבינלאומית, בחודשים האחרונים מערכות משפט ברחבי העולם מבקשות לברר את האפשרות למצות את הדין עם חיילים שביצעו פשעים. האחרונים, לשיטתם, רק מילאו אחר הפקודות שניתנו להם ולכן לא חטאו במאומה. הדיווח ששבוע שעבר הוגשה בגרמניה תלונה נגד חייל ישראלי המחזיק אזרחות גרמנית בטענה שהרג מספר רב של עזתים לא חמושים, היא רק עדות נוספת לכך.

חולייה מרכזית בקהילת הפשע הישראלית

מי שאחראי לתת גושפנקה משפטית אך ורק ל"פקודות הכתובות" מבטיח שגם כשהארכיונים יפתחו עוד עשרות שנים – אם בכלל – קשה יהיה להתבסס על תיעוד רשמי כתוב על מנת להטיל ספק בדברי הפצ"רית בכנס לשכת עורכי הדין במאי 2024, כי "הטענה, כי ישראל נוקטת בהרג מכוון של אזרחים, ובהשמדת רכוש שיטתית, שעה שצה"ל פועל ללא לאות כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית – נעדרת אחיזה במציאות". אך הטענה אינה נעדרת אחיזה במציאות, כפי שמאמרים רבים ב"הארץ" וב"שיחה מקומית" הראו לאורך השנה ויותר האחרונות, אלא נעדרת תיעוד כתוב.

למשל, די בכך שנחזור ונציין שישנן עדויות פומביות למכביר על כך שחיילי צה"ל יורים ללא הבחנה על פלסטינים שנכנסים ל"שטחי השמדה". עם זאת, צה"ל מכחיש את קיומן של הוראות שכאלה. אכן, אין פקודה כתובה בנושא, אך את הנוהג שלפיו פועלים בשטח הכוחות הצבאיים הכשירה בפועל הפצ"רית, כפי שציין הבכיר שצוטט לעיל בביקורתו על "המהפך" בעמדתה. הכשר זה נעשה הן בהתעלמותה מפשעים שנעשו, הן בעצימת עיניים, הן בקריצת עין. לשווא יחפשו החוקרים העתידיים בארכיון את הפקודות להרעיב את תושבי עזה. אולם רק העיוורים או הנבלים יכחישו שהרעבה זו אכן התבצעה – ועודנה מתבצעת – לאורך חודשים ארוכים.

אם מכירים בתפקידו החברתי של המסמך הכתוב, של התיעוד הרשמי המודפס על גבי נייר, אפשר להבין ביתר קלות גם את הדברים המבעיתים שהובאו בתחילת המאמר. כזכור, צוטט מקור שידע לקבוע שהמידע שנמסר לפצ"רית בנוגע למצב ההומניטרי בדרום הרצועה הוא שגוי ושבצה"ל ייפו את המציאות בשטח. אך – שימו לב – "לכולם ברור שזה לא המצב" (הדגשות המחברים). רוצה לומר, שכולם יודעים היטב שהמצב ההומניטרי אינו עומד בנדרש על פי החוק הבינלאומי ומבקשים להמשיך עם כיבוש העיר עזה.

כולם יודעים היטב שהמצב ההומניטרי אינו עומד בנדרש על פי החוק הבינלאומי. עשן עולה ממגדל מושתהא במערב העיר עזה, אחרי שנפגע מהפצצה ישראלית, ב-5 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מה פשר הדברים? ראשית, שהתיעוד שהוצג בדיונים הפנימיים שבהם השתתפו הרמטכ"ל והפצ"רית לא שיקף אמת ונועד למטרה אחרת – ליצירת אליבי לטובת מערכה נוספת שאולי תגיע בהמשך (כזכור, דווח שהמסמכים שהוצגו לא היו "מעמיקים". אין זה משנה. העיקר שהמסמכים מראים שהמצב ההומניטרי עומד בדרישות הדין ההומניטרי, ובאמצעות כך יבקשו מקבלי ההחלטות לכסות על עצמם); שנית, שכלל המשתתפים בדיונים הללו יודעים זאת, כלומר הם שותפים לתרמית. או, במילים אחרות, זו "קריצת עין" בדרג הפוליטי והצבאי הבכיר ביותר, שנועדה להגן על המעורבים.

ראיה נוספת לכך אנו מוצאים בדברים המבעיתים שפרסם המשפטן יובל יועז ב"זמן ישראל" ב-8 באוגוסט. לאחר שציין בצדק את שותפותם של המשפטנים הבכירים בשירות המדינה בהפרת כללי המשפט הבינלאומי ברצועה, כתב יועז "כי במשרד המשפטים נמנעים מלכתוב את הדברים וכי חוות דעת חמורות – העלולות להיתפס כקיצוניות – נגנזו ולא הועברו הלאה. במקום זאת, ננקטת גישה מאפשרת ומעלימת עין" (הדגשות המחברים). מכיוון שבמדינות מודרניות מתוקנות לא משמידים מסמכים, עדיף פשוט למנוע את כתיבתם – ובכך להימנע מהפללה עתידית.

את הוויכוח בין מפקד חיל האוויר למפקד פיקוד דרום בנוגע לפגיעה ב"בלתי מעורבים"; את המחלוקת בחודש האחרון בין הרמטכ"ל לראש הממשלה בנימין נתניהו בנוגע לכיבוש העיר עזה; וגם את התנגדות הפצ"רית לעמדת הרמטכ"ל – יש לראות כרצף באותו תהליך שבו פוליטיקאים ופונקציונרים שונים במערכות המדינתיות מנהלים ביניהם מאבקי כוח הישרדותיים ומנסים לבנות את תדמיתם לקראת "יום הדין", שבו יידרשו אולי לתת תשובות לטריבונל (קונספטואלי או ממשי) מקומי או בינלאומי.

במשפטו של אדולף אייכמן, אחד מהארכיטקטים של הפתרון הסופי, ציטטה התביעה דברים שאמר בזמן השמדת יהודי אירופה: "אנו יושבים כולנו בספינה אחת, איש לא ירד ממנה, מי שירצה להיפרד ממני, אכריח אותו להיות שותף לאשמה, כך שלא תהיה עוד דרך חזרה". הדברים תקפים גם במקרה הנוכחי: ההנהגה הפוליטית והצבאית מבקשת לקשור יותר ויותר אנשים לפשעי ההשמדה המתרחשים ברצועת עזה, בתוכם גם את אנשי הפרקליטות הצבאית, הקשורים בשלב זה בחבלי עבותות לנעשה בעזה. קשה מאוד להיחלץ מחבלים אלו, שנכרכו ונקשרו לאורך כשנתיים, כשהספינה שוקעת לאיטה. זו הזדמנות להזכיר את דברי הסוציולוג זיגמונט באומן על המבצעים של הפתרון הסופי: "אינך יכול להכשיר את עצמך מבלי להשחיר את עצמך. כדי להחביא את הזוהמה נגזר עליך לבוסס בבוץ לעד".

הפצ"רית ופקודיה כבר הפכו לחולייה מרכזית בקהילת הפשע הישראלית. נענה, אם כן, על השאלה שהצבנו בפתח המאמר: התנגדותה של הפצ"רית לפינוי העיר עזה אינה מלמדת על מהפך מהותי בעמדותיה, אלא על חשש לעתידה האישי.