תודה לך טראמפ על שאתה הורג את החטופים שלנו

משום מה, היתה אמונה שאצל טראמפ המצב יהיה שונה. שלט בתל אביב שתומך בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ אחרי השבעתו לנשיאות, ב-5 בפברואר 2025 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מאוד מחזיק מעצמו. אם הוא היה נשיא, רוסיה לא היתה פולשת לאוקראינה; אם הוא היה נשיא, חמאס לא היה מתקיף ב-7 באוקטובר. אם תהיה הפסקת אש באוקראינה, זה יהיה הודות לו. אם ישוחררו חטופים ישראלים בעזה, זה יהיה הודות לו. הוא גם מאוד אוהב שמודים לו, ומאוד לא אוהב שלא חולקים לו כבוד. לכן הבוקר הזה ראוי לכתוב באופן ברור: תודה לך הנשיא טראמפ על זה שאתה הורג את החטופים שלנו יחד עם מאות עזתים. ובאנגלית, כדי שהוא יבין, Thank you, President Trump, for killing our hostages.

הסיפור סביב נחישותו של טראמפ להחזיר את החטופים בכל מחיר ולכפות הסכם על ישראל נולד סביב ביקורו של שליחו, סטיב ויטקוף, בישראל שבוע לפני השבעתו של הנשיא בבית הלבן. ויטקוף, לפי הגרסה שנפוצה בתקשורת הישראלית, התקשר ללשכת נתניהו ביום שישי בערב והודיע שהוא מגיע לביקור מחר בבוקר. בלשכה ענו שנתניהו ישמח לפגוש אותו במוצאי שבת. ויטקוף הודיע שהוא מגיע בבוקר, שבת או לא שבת. "ויטקוף לא דיפלומט", צוטט ב"הארץ" "בכיר מדיני" בהתפעלות שישראלים שומרים פעמים רבות לאמריקאים, "הוא איש עסקים שחותר לעסקה עם ברק בעיניים".

כשהעסקה נחתמה יומיים מאוחר יותר, חיים לוינסון צייץ: "לא היתה עסקה לולי דונלד טראמפ הענק והגדול, לקח את ידו של נתניהו, כופף מאחורי הגב, ואז כופף עוד קצת, ואז עוד קצת, ואז דחף לו את הראש על השולחן, ואז לחש לו באוזן שעוד רגע בועט לו בביצים". הציוץ הזה ביטא דפוס עתיק יומין במרכז-שמאל הישראלי של אמונה בכך שאפשר לסמוך על האמריקאים שיצילו את ישראל מעצמה. זה לא קרה תחת הנשיא ג'ו ביידן, שהיה יכול לעצור את המלחמה אילו היה רוצה. משום מה היתה אמונה שאצל טראמפ זה יהיה שונה.

משפחות החטופים מיהרו לאמץ את הגרסה הזו. "תודה לך הנשיא טראמפ", הפך לחלק מהרפרטואר של הפגנות משפחות החטופים, ובמיוחד של החטופות והחטופים שחזרו בעסקה. אפשר להבין מדוע. מול האדישות המוחלטת של נתניהו לחיי החטופים והאמירות המפורשות של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בעד המשך המלחמה גם במחיר חייהם, קל היה להיתלות באיש האקצנטרי מהבית הלבן. מה עוד שברור שהוא נהנה מתשומת הלב. המראה של שמונת החטופים, שטסו אלפי קילומטרים כדי להיפגש עם נשיא שאיננו הנשיא שלהם כדי שיציל את מי שעוד נותר, העידה בראש ובראשונה על אטימותה של ממשלת נתניהו, לא על עניין מיוחד של טראמפ להשלים את העסקה.

עדות לאטימותה של ממשלת נתניהו. חטופים נפגשים עם הנשיא טראמפ בבית הלבן, ב-5 במרץ 2025 (צילום: הבית הלבן)

קשה לדעת אם מהלכי הזיגזג של טראמפ והממשל שלו בעניין החטופים נובעים מההפכפכות של הנשיא עצמו ("הנשיא היה במצב רוח טוב מאוד אתמול בערב", נימק תומכו לינדסי גראהם מדוע האשמה על פיצוץ הפגישה עם נשיא אוקראינה נפלה על זלנסקי); מחוסר הבנה של האזור (ויטקוף, ראוי להזכיר, הוא נדל"ניסט, לא ערביסט); מחוסר עניין ("ישראל משעממת את טראמפ", אמר הביוגרף שלו מייקל וולף בראיון למוסף "הארץ"); או סתם מחוסר כשירות. כך או כך, חודשיים אחרי כניסתו של טראמפ לבית הלבן, המו"מ על הסכם תקוע לחלוטין, חפים מפשע מתים במאות בעזה, וחיי החטופים בסכנה.

הכישלון הזה של טראמפ – בהנחה שזה אכן כישלון ולא רצון מכוון – בולט עוד יותר על רקע העובדה שאם היה רוצה, הסכם לשחרור החטופים הוא יחסית קל. חמאס כבר הודיע שוב ושוב על הסכמתו לשחרור כל החטופים בפעימה אחת בתמורה לסיום המלחמה. ישראל אמנם מתנגדת לסיום המלחמה, אבל קל ללחוץ עליה. בעוד אוקראינה נהנית גם מגב אירופי ורוסיה מספיק חזקה כדי לעמוד בלחצים, ישראל של נתניהו תלויה היום לחלוטין בטראמפ. אין לה שום נתיב חלופי: לא בקונגרס, ששני בתיו נאמנים לחלוטין לטראמפ, בוודאי שלא באירופה או בעולם הערבי. טראמפ לא צריך לבעוט לנתניהו במקום רגיש. מספיק שהיה מאיים עליו שיעשה לו זלנסקי, והוא היה מתקפל.

אפשרות אחת היא שהמתקפה הבוקר היא חלק ממהלך של טראמפ להפגנת שרירים במזרח התיכון, כדי להראות שגם אם הוא לא כובש את גרילנד או מספח את קנדה, הוא לפחות מכה במי שמסומנים כרעים האולטימטיביים בכל המערב – חמאס והחות'ים. ייתכן שהוא פשוט הולך עם נתניהו, כי הוא תופס אותו כאיש החזק האזורי. כך או כך, הכדור – או בעצם מטוסי הקרב והפצצות שלהם, והטנקים שעשויים לבוא בעקבותיהם – נמצאים במגרש של ישראל. טראמפ לא כופה על ישראל להילחם, אבל הוא גם לא כופה עליה להפסיק.

נתניהו לוקח סיכון מחושב

פרשנים ביטחוניים כמו רון בן ישי הסבירו שהמתקפה הבוקר נועדה "לשבור את הקיפאון" במו"מ מול חמאס, שממשיך לדבוק בהסכם המקורי המדבר על שלב ב' וג', ומסרב ללחץ הישראלי-אמריקאי להאריך את שלב א'. ניסיון העבר מלמד שחמאס בדרך כלל דווקא מקשיח את התנאים שלו כתוצאה מהתקפות, שלא לדבר על הסכנה הממשית שההפצצות יפגעו בחטופים או שהשובים שלהם יפגעו בהם, אבל מי אומר שישראל לומדת מלקחי העבר. וחוץ מזה, סביר שנתניהו מזהה שחמאס נמצא במצב רגיש. כל עוד ההפצצות הן מהאוויר, יכולות התגובה שלו הן מועטות. סביר מאוד שמלאי הרקטות שלו קטן מאוד, וגם אם הוא קיים, הנזק מירי כזה יעלה בהרבה על התועלת.

להפצצות מהאוויר יש עוד יתרון מבחינת נתניהו, וייתכן שזהו היתרון המרכזי: הן דוחות את ההתמודדות עם המכשול המרכזי מול חידוש מלא של המלחמה בעזה, שהוא ההתנגדות הנחרצת של משפחות החטופים ושל חלקים נרחבים בציבור. אפשר היה לראות את זה הבוקר. זו לא רק עינב צנגאוקר שאומרת שתצא "לחסום בגופה" את חידוש המלחמה. זה אפילו יאיר לפיד, שצייץ הבוקר כי "הלוחמים הגיבורים שלנו צריכים שיהיה להם ראש ממשלה שאפשר להאמין לו שרק ביטחון המדינה וגורל החטופים עומדים לנגד עיניו. זה לא המצב היום".

יותר מאי פעם, החברה הישראלית עומדת בפני קרע שלא היה דומה לו, כי הוא צבוע בצבע של דם, של חיי ישראלים חטופים: הסקרים שמראים על רוב ברור להסכם לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה, מול מיעוט של 25% לכל היותר שרוצים לחזור למלחמה בעזה; התחושה של רבים במרכז-שמאל שעם מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל והפעולות שעשה זמיר מאז שנכנס לתפקיד (פיטורי דניאל הגרי, חיילים שמאבטחים מתפללים מעבר לגבול בלבנון ועוד), גם הצבא "נכבש" על ידי נתניהו ומשפחתו, כפי שקרה כבר למשטרה; ההחלטה לפטר את ראש השב"כ רונן בר, והצפי שנתניהו ימנה במקומו איש שנאמן רק לו. כל המוסדות המשמשים כבסיס ההסכמה הכי רחב של החברה הישראלית – הערבות ההדדית, הצבא והשב"כ – עומדים בסימן שאלה גדול.

נתניהו לא חושש מקרע בעם. הוא אפילו מחבב קרעים כאלה, ועשה מהם קריירה פוליטית. אבל ייתכן שאפילו הוא חושש שאם ייצא למלחמה מלאה בעזה, לכיבוש הרצועה כולה ולהתחלת יישום תוכנית "הפינוי מרצון" של הפלסטינים – כפי שרוצים שותפו הנוכחי בצלאל סמוטריץ והשותף המחכה על הקווים איתמר בן גביר – ישראלים רבים, רבים מאוד אולי, יסרבו להשתתף במאמץ המלחמתי הזה: אם בצורת סירוב "אפור" של אי התייצבות למילואים, שכבר כעת מגיע לכ-50%; ואם בצורת סירוב גלוי, המוני. אין שום ודאות שזה יקרה, אבל אם זה יקרה, יהיו לכך השפעות הרסניות על כוחו של הצבא, על יכולת ההרתעה שלו, על המעט שנותר מהלכידות של החברה הישראלית.

יצאו "לחסום בגופם" את חידוש המלחמה. בני משפחה של החטוף מתן צנגאוקר ומשפחות נוספות ליד הגדר עם עזה, ב-18 במרץ 2025 (צילום: אורן זיו)

הפצצות מהאוויר, שאינן כרוכות בכניסה קרקעית ולפיכך עדיין לא כרוכות בהכנסת כוחות גדולים לרצועה, כולל כוחות מילואים, יכולות לשמש פתרון ביניים. עשוי להיות בהן די כדי להחזיר את בן גביר לממשלה, להעביר את התקציב ולדחות את משבר הגיוס, ואולי אפילו לאפשר את פיטוריו של בר – בלי להעמיד במבחן את המחאה נגדו, בלי לבדוק עד כמה היא רצינית באיומים שלה וכמה כוח היא יכולה לגייס ברחובות.

בהפצצות מהאוויר נתניהו לוקח "סיכון מחושב", כפי שכתב לו בזמנו יחיא סינוואר: אם אחרי כמה ימים של הפצצות, המתווכות יצליחו להשיג שחרור של יותר מהחטוף אחד שחמאס מציע כרגע, נתניהו יוכל להגיד שזה קרה בזכות הלחץ הצבאי שהפעיל. אם זה לא יקרה, הוא עדיין יכול לשמור על הממשלה שלו, ולהשאיר פתח לפלישה קרקעית, במקרה שההפגנות נגדו לא יהיו מסיביות מדי.

אם הם רוצים, משפחות החטופים ומי שתומכים במחאתן יכולים להמשיך "להודות לנשיא טראמפ" או לקרוא לו לעזור להם מול ממשלה שממשיכה להתעלם מהם ולסכן את הישראלים החטופים בעזה. כמהלך רטורי זה יכול להיות יעיל. אבל הם צריכים להבין שהם לבד. לנתניהו לא אכפת מהם, אבל גם לא לטראמפ. ואם הם רוצים להשיג עסקה ולסיים את המלחמה, זה אך ורק עליהם ועל נשק הסרבנות שלהם.