newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המהר"ל מפראג והחינוך המסוכן לעליונות יהודית

כבר בסוף המאה ה-16 נמתחה ביקורת חריפה על החינוך היהודי, שאינו מתייחס אל התלמידים בעין אנושית. עד היום מתחנכים בישראל ילדים לראות את היהודים כגזע עליון. אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד שלא נעשה גם בימי המהר"ל, לשחרר את החינוך מהתפיסה הזאת - ולרכוש מחשבים לילדים הבדואים

מאת:

המהר"ל מפראג מתח בסוף המאה ה-16 ביקורת קשה כנגד החינוך היהודי, על כך שאינו מתייחס אל התלמידים בעין אנושית. מאז, הותאמו במידת מה התכנים ודרכי ההוראה לגיל ולדרגת ההתפתחות של התלמידים. אולם החינוך היהודי נמנע מלעשות את הצעד הנוסף שצעדה הנאורות, דהיינו להכיר בערכם השווה של כל הילדים: בנים ובנות, עשירים ועניים, יהודים ושאינם יהודים.

גם כיום מתחנכים בישראל ילדים לראות את היהודים כגזע עליון. אם נוסיף לכך את הכוח הפוליטי והצבאי של היהודים (שלא עמד לרשותם בעבר), נבין עד כמה הדבר מסוכן. החינוך לעליונות יהודית מקבל ביטוי בעיוורון מוחלט לעוולות הכיבוש, ובאפליה מובנית בחלוקת משאבי החינוך של המדינה למי שאינם יהודים.

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מבקר בבית הספר דתי בתחילת שנת הלימודים, ב-2 בספטמבר 2018 (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

עיוורון לעוולות ואפליה בחלוקת משאבים. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מבקר בבית הספר דתי בתחילת שנת הלימודים, ב-2 בספטמבר 2018 (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

האם צריך לחלק מחשבים לילדי הבדואים?

בשבוע שעבר כתבתי על חסרונם של מחשבים ללמידה מרחוק, במיוחד אצל ילדים מקבוצות אוכלוסייה עניות. כמה מגיבים התפלאו: מדוע יש לרכוש מחשבים מכספי הציבור לאותם ילדים שהוזכרו בכתבה?

בהתכתבות עם כמה מהם התברר לי, שלא מדובר בקוראים עשירים שמסרבים לחלוק את כספם עם העניים בחברה, אלא מדובר בקוראים יהודים (דתיים) שמסרבים לחלוק את זכויותיהם עם מי שאינם יהודים.

עמדות אלה הזכירו לי את משנתו החינוכית של רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המוכר בשם המהר"ל, שחי ופעל במאה ה-16. המהר"ל לא כתב ספר סדור על חינוך, אך שיבץ הגיגי חינוך רבים בספרי הדרשות והפרשנות שכתב. פרופ' אהרון קליינברגר אסף את אין ספור האזכורים האלה במחקר הדוקטורט שלו, וסידר אותם יחד בספר: המחשבה הפדגוגית של המהר"ל (מגנס, 1962).

ספריו של המהר"ל התפרסמו בדיוק באמצע התקופה, שבה התגבשו הרעיונות ההומניסטים: החל מהנאום על כבוד האדם של ג'ובאני פיקו מ-1486; ועד יישום ההומניזם בבית ספר של חינוך אוניברסלי, בספר פאמפאדיה של יוהאן עמוס קומניוס מ-1667.

אני כותב "הומניזם" ומתכוון להגדרתו של פרופ' אלעזר שבייד: "ההומניזם נולד יחד עם הפרוטסטנטיות. ראשוני ההומניסטים […] בדקו את הדת מפרספקטיבה חדשה, לא מהפרספקטיבה של ההתגלות האלוהית, אלא מהפרספקטיבה של האדם המוצא את דרכו אל אלוהים. במרכז מושג ההומניזם עומדת התפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים".

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

מדוע יש לרכוש להם מחשבים? ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

חינוך שמטרתו הגשמת האנושיות

ואכן, מטרת החינוך על פי המהר"ל היא המימוש של האנושיות, ובלשונו: "צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל". ומהי אותה שלמות אנושית? לפי תפיסתו, האדם יכול להתפתח בשני כיוונים: בכיוון של התעלות ושכלול עצמי, או בכיוון של ירידה והשחתת האנושיות שבו.

חופש הבחירה לגבי הכיוון הוא התכונה המשותפת לאלוהים ולאדם. הבחירה של אדם להתפתח לקראת הטוב (על פי התורה), תוך התגברות על הפיתוי להתפתח בכיוון הרע – זאת המשמעות של האמירה שהאדם נברא בצלם אלוהים. בלשונו של המהר"ל: "ואל האדם שנפשו אלוהית שכלית ראוי לו פעולות מיוחדות והם פעולות המצוות שבתורה, רק כי היצר הרע מעכב".

כיצד מלמדים את האדם לבחור בטוב? לא על ידי שֶכל-הדיבור, שהוא דקלום של מילים גבוהות שהאדם כלל לא מבין; אלא על ידי שֶכל-העיון, שבו האדם מבין הבנה עמוקה את דברי אלוהים ומצוותיו. ולפי המהר"ל: "כי השכל הדברי אינו שלימות בפועל כלל, רק עמל התורה הוא השלימות הגמור, והוא שכל העיוני האלקי, דבר זה צריך להוציא אל הפועל".

ובמקום אחר: "לימוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד".

הבנה על ידי התאמה לגיל

על מנת להשיג הבנה, דרש המהר"ל להתאים את ההוראה לדרגת ההתפתחות וליכולות של התלמידים. זה היה מהפך במושגי ימי הביניים. די אם נזכור שתלמידים יהודים למדו בעברית ובארמית, והנוצרים למדו בלטינית וביוונית עתיקה – ארבע שפות שאף אחד מהם לא הבין ולא דיבר. חיי היומיום התנהלו בשפות ובדיאלקטים מקומיים, שהיו שפת אמם של התלמידים.

את סידור התפילה דקלמו ילדים בני החמש בעל פה, מבלי להתייחס לתוכן כלל. את החומש הם למדו מספרי לימוד שנקטו בשיטת התרגום המילולי, כלומר טקסט רציף שבו מילה בעברית ולאחריה המילה בגרמנית-יהודית (יידיש).

הנה קטע מתוך ספר הלימוד "באר משה" שאותו קראו הילדים. תוכלו להתרשם עד כמה בלתי אפשרי להבין את מה שקוראים:

בראשית – אין ערשטנים אדר אם אנפאנג. ברא – בשעסנים. ורוח – נמים אדר נבואה. מרחפת – שוועבט, י׳א ( = יש אומרים) ער מכם שוועבען דעם כבא הכבוד. יהי רקיע – עז זאל זיך שטערקין אין שטרייטונג. (מתוך מקורות לתולדות החינוך, עמוד סא).

על זה מקונן המהר"ל: "וכבר אמרנו מקלקול הלימוד שבדור הזה, עד שאין תורה נמצאת אתנו, ואיך תהיה אם כך פועלת המעשה".

שאלות המורה ושאלות התלמיד

טענה מרכזית נוספת של המהר"ל היא שהכוח המניע את הלמידה חייב להיות הרצון העצמי של התלמיד, ולא הפחד מעונש מהמורה או הרצון לקבל פרס. לאמור: "שיהא חושק ונכסף מאוד לקבלה ושותה בצמא את דבריה".

את הרצון העצמי יכול המורה לעורר על ידי שאלות שיחשפו בפני התלמיד את מה שאינו יודע. המהר"ל הניח שהתלמיד, אם יכיר בזה שאינו יודע, יתעורר בו הרצון לדעת: "ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתייחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום, אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה".

בהמשך להתעוררות הרצון, התלמיד עצמו ישאל את המורה שאלות, כמהלך המעיד על סקרנותו ללמוד עוד. המהר"ל מצייר דרך לימוד של משא ומתן של שאלות ותשובות, שבסופן מגיע התלמיד לידי הבנה שלמה, ומגשים את מטרת החינוך: "אבל עיקר הוא שישאל וישיב לשואלים וישמע. כלומר שישים על לבו מה שחברו מדבר ויוסיף על דבריו ובזה שישאל וישיב מרחיב התורה […] אבל אם לא ישאל לא יגיע אל מדריגת התורה."

סוף ההומניזם בעליונות היהודים

עד כאן צועד המהר"ל ברוח תקופתו, לתפיסה אנושית יותר של ההוראה ושל הלמידה. אולם את הצעד הנוסף של ההומניזם, שלפיו כל מה שנכון לאדם אחד נכון לכל בני האדם באשר הם, את זה המהר"ל לא עשה.

כאשר המהר"ל כותב על חינוך האדם לאנושיות, הוא כותב על חינוך של בנים יהודים בלבד. את חינוך הבנות הוא לא מזכיר כלל. אבל גם זה עדיף אולי, לנוכח עמדתו ביחס למי שאינם יהודים:

"כי כמו שהאדם נבדל משאר בעלי חיים במה שהאדם הוא שכלי ושאר בעלי חיים הם בלתי שכלי, כך יש בין האומות גם כן הבדל שיש אומה נוטה אל החומר יותר, ויעיד עליהם מעשיהם שנמשכים אחר הזנות ודברים מתועבים, ואצל ישראל אף המידה הפחותה שבהם יורה על השכל […] וכמו הקוף שהוא אמצעי בין הבעל חי ובין האדם, כך יש אדם ואינו אדם בשלימות".

וגם: "ומה שהאומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם, אבל תור וגוזל הוא קטון, נגד ישראל שהם קטנים בכמות. ועוד כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות, והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם שגם אין להם חומר גס ועב".

תפיסה זאת של עליונות יהודית מלווה את החינוך היהודי עד היום. תוכלו לראות זאת בתרשים המצורף מתוך "מדד הדמוקרטיה הישראלית" ל-2019 של המכון הישראלי לדמוקרטיה. רוב מוחלט מקרב הציבור הדתי והמסורתי בישראל מחזיקים בתפיסה השוללת שוויון ערך של בני האדם כולם.

אפשר למצוא לכך אין ספור ביטויים ברשת, כגון דברי הרב קוק באתר בני עקיבא או דברים על עליונות המוסר היהודי באתר מכון שם עולם שבכפר הרא"ה.

אך בעוד שבעבר העליונות היהודית הייתה מעין פיצוי עצמי לנוכח האפליה הקשה שממנה הם סבלו, הרי כיום היהודים בישראל הם הכוח והשלטון. חיבור תחושת העליונות והכוח הפוליטי הוא זה שעומד, להבנתי, מאחורי הפליאה מדוע מדינת ישראל צריכה לרכוש מחשבים לילדים שאינם יהודים.

למרות ההדתה, תפיסת העליונות היהודית בנסיגה

אפשר לסיים בחדשות טובות: בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2009, הסכימו 67% מכלל הציבור עם ההיגד שהעם היהודי הוא עם נבחר מכל העמים אחרים. כפי שהוצג בתרשים לעיל, עשר שנים אחר כך, ולמרות כל מאמצי ההדתה של משרד החינוך, חלה ירידה של 27 נקודות אחוז במידת התמיכה ברעיון העם הנבחר, ורק 40% מכלל הציבור מסכימים לכך.

בית הספר הדו-לשוני בנווה שלום (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ירידה בתמיכה ברעיון העם הנבחר. בית הספר הדו-לשוני בנווה שלום (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ומכאן הסיכום: ממשלת ישראל צריכה לרכוש מחשבים לילדים שאין להם, בוודאי לילדים בדואים או לילדי פליטים. ועוד נדרש לשחרר את החינוך היהודי מתורת העליונות ולהשלים את הצעד החסר לקראת הומניזם, כפי שהציע קומניוס במאה ה-17:

"אני אומר כולם, כלומר כל הלאומים, כל המעמדות החברתיים, כל המשפחות, כל היחידים ללא יוצא מהכלל, משום שהם כולם בני אדם בעלי ייעוד זהה בכוח [פוטנציאל], כפי שהורו זאת משמיים, אף כי חלקם נפלו בפח ודרכם נחסמה עקב חוסרים שונים. […] שכן אם היו מורים את הכול לכל בני האדם, הם היו חכמים בשלמות, והעולם היה מלא בסדר, אור ושלום".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf